בפוסט זה תוכלו לקרא את החלק השלישי מתוך פרק חמש בספר קוקיזם של הפרופסור גדעון ארן. הפרק מדבר על אפשרות של מיסטיקה יהודית בימינו. קריאה מהנה!
מאמיני הגוש, לפי עדות עצמם, היו מבקשי קרבת האלוהים; בהתנהלותם כישראלים הם הרוו צימאונם לאל-חי. הקוקיזם הוא תורה מיסטית או תרבות מיסטית. גרעין המיסטיקה הוא הקשר הבלתי אמצעי עם האלוהות. חוויית קירבת האלוהים, על הטרנס האקסטטי המתלווה אליה בד"כ, אינה ממצה את המיסטיקה, הגם שהיא מהווה בה גורם מרכזי. הדיון שלהלן יתמקד בהיבטי המיסטיקה להם משמעות חברתית: אלו המתקשרים לדינמיקה של קולקטיב ותרבותו בכלל ולגוש האמונים בפרט. גם אם ננקוט בשם המקיף "מיסטיקה", נתרכז בקבלה – ההקשר הטבעי של ג״א.
"המיסטיקה היא ידיעת אלוהים בדרך ההתנסות", אמר תומס אקווינס. בצורתה הנוצרית הקיצונית, מטרת המיסטיקה היא התחברות של ממש עם האל עצמו. במקרים אחרים מסתפקים בפחות: בשאיפה אל הנוכחות האינטימית של המהות האלוהית. כך הם הכיסופים המיסטיים היהודים, שלא העזו לבקש איחוד עם האל, אלא באו "לדבוק" בסביבתו המיידית הקדושה, תוך כדי השלמה עם אי-היכולת לגשר על הפער שבינו לבין האדם באופן שלם וסופי. הדבקות כרוכה במאמץ להשתחרר ממגבלות המציאות. מימוש היעד המיסטי מותנה בהצלחת המאמין לחרוג מגדרי הזמן והמרחב הארציים, להתעלות לרמות קיום נשגבות בהן שלטת חוקיות מופלאה, שונה מזו הטבעית וההיסטורית.
מקס ובר הגרמני, מאבות הסוציולוגיה, קבע שבעוד שהמאמין האסקטי נלחם באילוצי העולם הזה, לשנותם, הרי שהמיסטיקן מתרחק מהנסיבות הקיימות ונסוג ממאבקים. בעזרת המיסטיקה נעשות תחושות כאב, מבוכה וקיפוח פחות משמעותיות, על רקע שיכרון ההתנסות בקרבת האלוהות. מצוקות הקיום נתפשות כאשליה, לעומת ההוויה המיסטית הנחשבת כממשית. יש כאן טריוויאליזציה או מזעור ערך הנתונים האמפיריים. זאת ועוד, בעוד האסקטי, באמונתו הכנועה, רואה עצמו כמכשיר ביד אלוהיו, לשרת את רצונו העליון, מתייהר המיסטיקן ומתדמה ככלי המכיל את האלוהות בעצמו ומוביל אותה. אין תמה שהראשון מגנה את האחרון על שהוא מרכז את כל מעייניו בו לבדו, במקום באלוהיו, ובסופו של דבר הוא מגיע לאגוצנטריות מגלומנית עד כדי האלהת עצמו.
מרבים להעמיד את המיסטיקה בקוטב המנוגד לפילוסופיה דתית, המנסה לזכך את מושג האלוהות על ידי הימנעות מכל דימוי. ממילא שוללת הפילוסופיה את המיתוס, ואילו במיסטיקה הוא תופס מקום חשוב. במיסטיקה יש אל חי, פעיל, משפיע ומעורב בכל העולמות.
המיסטיקה בכלל והיהודית בפרט מתאפיינת בצורת תפישה סמלית. הסמל בא במקום משהו שלא יוכל להופיע ולהימסר בכל דרך אחרת. הסמל המיסטי הוא מדיום המאפשר לדעת או לחוות מציאות חסרת דמות וצורה. כך משקפת ההוויה החיצונית מהות פנימית, נשגבת מהבנה ותחושה. הנגלה מעיד על הנסתר שהוא לא פחות ממשי ויותר קדוש. הריאליה הטבעית והאנושית הופכת למערכת סמלים המציינת מערכת מקבילה, עליונה ומסתורית. העולם ההיסטורי הוא סמל המרמז על סוד האלוהות.
שיטה סמלית כזאת אפשרה לזרמים חשובים בקבלה הקלאסית לתפוש את מצבו החברתי והמדיני של עם ישראל כחשיפת מצבו הטמיר של האל. כפי שהגלות בניכר, תחת שלטון גויים, רימזה על גלות האלוהים מהעולם, מהיקום, אף מעצמו, כך קבליזם בן זמננו – הקוקיזם – תפש את נסיבות החיים במדינת ישראל כאספקלריה למסתרי האל, והמחשה של מה שלא יתכן שיחזו ויחושו בו ישירות. בוולגריזציה אותנטית מפי מנהיג בג״א: "כתבות במדורי האקטואליה של עיתוני הערב אודות הפוליטיקה ביו״ש הן דיווח על כוונתו הנעלמה של האל, סיפור מעשיו בעולם, גם פריזמה קדושה דרכה השם בכבודו ובעצמו יוצא לאור ומתגלה לעין נאמניו בכל פרטי לבושו המפואר."
מול הקיום הארצי הרווי בקשיים עומדת המציאות השמימית המזומנת לבעלי הקבלה. סיפוק מלא וידיעה מוחלטת הן נחלת מי שהתעלה לשיא המיסטי. היעד המיסטי הוא בעצם מימוש החזון המשיחי – הרמוניה מאושרת. במונחי הקוקיזם מצויירת התכלית המיסטית כאחדות עליונה ושלמות גמורה, נוכחותו המוחלטת של הקודש לבדו.
המיסטיקה עומדת על היכולת להעפיל "למעלה מהשגת השכל האנושי"; לחרוג "מעבר לאבני הגבול של הרציונליות"; להשתחרר מ"אילוצי זמן ומרחב"; לבוא לידי פרספקטיבה שתיתן "לדעת את הערך האמיתי, היחסי, של מוסר בני אדם ולאומים"; לצאת למרחבים שאין בהם "כל מיני נורמות של אנשים, סטנדרטים של מדע, פילוסופיה ואמנות קונוונציונליים, פוליטיקה של מדינות." כל אלו ועוד הם ביטויי קוקיסטים שלעגו ליריביהם "קטני האמונה" שהתגדרו לעומתם ב"שפיות", "מעשיות", "אחריות", שבעצם, לפי הטענה הקוקיסטית, היו רק כיסויים ל"העדר הכישרון הדתי".
לפי גרסת הקבליזם של מאמיני הגוש, הממשות אך נדמית ככזאת. אין היא מה שהיא נראית לעצמה ולסביבתה ומה שהיא מתיימרת להיות, אלא היא דבר אחר המתחבא מאחורי הדברים, בשורשיהם. למציאות יש צד נעלם, עמוק, המנוגד לחזותה ולתודעתה. הממשות המוכרת, לאמיתה היא שואפת להשתחרר ולצאת מתוך עצמה, להתנכר לטבעה, לתאום את היפוכה ולהתאחד עם מה שמעל ומעבר לה. "פנימיות" ו"מסתורין" הם עקרונות קסם היכולים לכל.
אין עוד מוקדם ומאוחר, פה או שם; תחתונים הם עליונים, ורע מתחלף בטוב. לא בקץ הימים ולא בעולמות אחרים, אלא כאן ועכשיו מגשים המיסטיקן את האידיאל במסגרתו יכולים השונים להתערבב והניגודים להתחבר. ההבדלים מיטשטשים, הסתירות מתיישבות והמתחים מתפוגגים.
יש המסמיכים את עליית המגמות המיסטיות בימינו אל משבר התרבות המערבית, העומדת בסימן ערכי הרציונליזם, הפרגמטיזם והליברליזם, שפשטו כביכול את הרגל. בנהייה הרומנטית למיסטיקה יש משום ריאקציה לשלטון הטכנולוגיה והביורוקרטיה, שלא סיפקו תשובות לתהיות הבסיסיות ולא הביאו מרפא לחוליים הקשים. מקובל לראות במיסטיקה ביטוי למשבר החולין, מנוס מהמאבק האבוד בקשיי המודרנה.
השיטה המיסטית הקוקיסטית אפשרה למאמינים היהודים להתמודד מול הדיסוננס היסודי שנגרם להם במציאות הישראלית. נמצא כאן מוצא זמני מהפרדוקס המשיחי שהעמידה להם הציונות. וכל זאת במונחי הדת ובלי לנטוש את מוסדותיה. ברם אותה שיטה רוחנית שבאה להציל את המסורת הדתית בשעת משברה, עלולה הייתה להוות לה גם יריב מסוכן.
יש להפריד בין מיסטיקה כחוויה למיסטיקה כתורה. המושגים החוזרים ונשנים במרבית הדיווחים על החווה המיסטית הם אחדות, כוליות, שפע, מוחלטות, אהבה, אושר, שלום, אור, חופש, סיפוק, בטחון, כוח, הבנה, הארה, גילוי, מעל ומעבר, אדם חדש, חיים חדשים וכיו"ב. זה מתייחס בעיקר למיסטיקה הנוצרית. באשר ליהדות, נאמר ונכתב הרבה על התורה המיסטית, אך ידוע מעט על החוויה של המיסטיקון. מורגש חסרון ב"פנומנולוגיה של קבליזם". לתיאור וניתוח הקוקיזם חשובה ההתנסות לא פחות מהדוקטרינה. ג״א עמד על החוויה המיסטית לא פחות מאשר על התורה המיסטית.
לחוויה המיסטית, כמו לתורה המיסטית, השלכות חברתיות. הקבלה היא בין השאר אף גורם היסטורי פעיל. ענייננו להיחלץ ממלכוד ההקבלה בין מיסטיקה למצב פסיכי מסוים, קל וחומר הגזירה השווה שבין מיסטיקה למחלת רוח. לשם כך ניתלה בממצאים המשכנעים שהחוויה המיסטית אינה בהכרח מציינת פרטים "מופרעים", ושהן בעבר הן כיום היא נפוצה למדי ומתפזרת בכל מגזרי החברה. נותר לנו לחקור את הקשר שבין חווית הפרט לבין התנהגותו והתנהגות סביבתו החברתית; וכן ההיפך – כיצד מושפעת החוויה מן הנסיבות החברתיות. במסגרת זאת עולות שאלות רבות, כגון איזה פונקציות חברתיות ממלאת המיסטיקה, מתי היא נקלטת ומתעוררת וכיו"ב. אם אמנם עניינה של המיסטיקה לצאת מהעולם, להשתחרר ממגבלות זמן ומרחב ולהתעלות מעבר להיסטוריה, הרי שלכאורה לא צריך שתהיה לה משמעות סוציולוגית. על כך אפשר להשיב: קודם כל, גם לאקט שכוונתו המוצהרת א-חברתית, לא כל שכן אנטי-חברתית, יש השלכה חברתית, לעתים גורלית. המיסטיקן, בעלייתו, גם אם נדחה, מחברתו הוא נדחה; ובירידתו, גם אם ימשיך לעמוד מנגד, מנגד לחברתו הוא עומד. נוסף על זאת, קיימים אף מקרי מיסטיקה שמלכתחילה מבקשים לעודד ולארגן התנסות מיסטית קולקטיווית. הסופיזם, למשל, שואף לגייס המונים ולסחפם בחוויה המיסטית, כך שתהיה ניכרת בתוככי החברה המוסלמית המסורתית ותנהיגה.
באותו אופן מוכרות היטב השפעותיה של המיסטיקה על ההיסטוריה. המיסטיקה יכולה להתגלם בתנועה חברתית דתית שכוחה רב בעיצוב מוסדות החברה ותרבותה, עד כדי הכרעת גורלם בכיוון שמרני או מהפכני דווקא. כך במיוחד כשהיסוד המיסטי משתזר בזה המשיחי, ומתקבלת תערובת נפיצה. ע"ע האנאבפטיזם או השבתאות. המיסטיקה הקוקיסטית, מצדה, מגלה עניין רב בעולם ומשתקעת בהוויות הזמן והמקום.
יש וההשפעה המיסטית מתבטאת במתן יתר תוקף לחוקי הדת הקיימים ושלהוב האדיקות להם. אז יחול האפקט ההיפרנומי של המיסטיקה. אך בדרך כלל השתלשלותה אנטינומית. כזאת יכולה להיות השפעתה גם אם מראשיתה לא באה למחות נגד הקיים אלא לשמרו ולעודדו. לא כל שכן כשלפריצתה ניתן מלכתחילה מובן אנטי-ממסדי, כשהיא באה במודע לשבור את המסורת.
בספרות הקלאסית על ההיסטוריה והסוציולוגיה של הדת, מופיעה המיסטיקה בדרך כלל כאחת מצורות המחאה העיקריות נגד הדת הממסדית. יחד עם זאת תרמה הקבלה בסופו של דבר לנטייה חברתית-דתית שמרנית בהחלט שניכרה לאורך מאות בשנים ועד היום. המקובלים היו מהקנאים שבשומרי התורה ומצוותיה ונחשבו תמיד אדוקים בדתם ומופת למאמינים, מה עוד שהעיסוק בקבלה הוגבל מראש לאלו שהצטיינו בידיעת התורה. בסופו של דבר תרמה הקבלה רבות לביסוס מעמדה של ההלכה, הן על ידי תיקוף סמכותה, הן על ידי הלהבת האמונה בה. ומה על השפעת הקבליזם מהסוג הקוקיסטי? אין ספק שהייתה בו איכות מהפכנית מובהקת. אך דומה כי השפעתו ניכרה בכיוון של חיזוק הסמכות המסורתית ומוסדותיה.
ביהדות חריף במיוחד הוא המתח שבין מיסטיקה לסמכות מסורתית. יהדות היא דת נורמטיווית ורציונלית; במיסטיקה לעומת זאת ניכרים יסודות הספיריטואליזם והאי-רציונליות המשתבצים במהות מיתית מעיקרה. זה מה שעושה את הקבלה לכוח עממי. הגוון המיתי האי-רציונלי השליט במיסטיקה היהודית מאפשר לה לשמש כאידיאולוגיה; והפונקציה הזאת של הקבלה היא העושה אותה, פרדוקסלית, לגורם הסועד את ההלכה, יריבתה לכאורה. אפילו שיש בה אנטי-ממסדיות, הקבלה היא אידיאולוגיה יהודית, המעניקה פירוש והצדקה לקיום דתי העומד על תורה ומצוות. בהתאמה, סיפקה הקבלה הקוקיסטית מובן והכשר למצב היהדות האורתודוקסית שנתונה הייתה במצוקה קשה.
אפשר לראות במיסטיקה "מקבילה פונקציונלית" לייסוד דת חדשה. היא מבטאת הצלחה של הממסד הדתי לרסן ולנצל את הדחפים הכריזמטיים שמתעוררים בתוכו, לשם תגבורו. התמסדות הדת עומדת בדרך להשגת סיפוק מלא של הדחף הדתי הספונטני. לכשיתפרץ האימפולס הדתי, חרף דיכוי המסגרות וכמחאה נגדן, תנסה הדת להכילו בקרבה. אם תצליח בכך, תצטרך לשלם במחיר הסכמתה לפרשנותם מחדש של עיקרים מסורתיים. כך אולי יישמרו המבנים הסמכותיים.
היהדות עמדה במבחן ההכלה הזה והשכילה לשמר את מסגרותיה, אבל תוך כדי כך השתנתה משמעות ערכיה המרכזיים, כמו "בריאה" או "התגלות". המיסטיקה הקוקיסטית, בעקבות אחותה הלוריאנית, התמקדה ברה-אינטרפרטציה מהפכנית של ערך מרכזי נוסף, "גאולה". בעזרת הפרשנות המקורית של המשיחיות, ניתן בידי הקבלה הקוקיסטית לחלץ את הדת ממשבר ולהביאה לפריחה, וזאת על ידי הפיכת האל ממושא של ידיעה – מאורגנת ומוכתבת, ממוסדת אם לא מנוכרת – לתחושה חיה, מעין חוויה ראשונית. בעזרת פרשנות עדכנית משכנעת לגאולה מספק הקוקיזם ליהודי הנתון בקשיי אמונה תוכן רענן לחייו במסגרת המסורתית.
ההתמקדות הקבלית בנושא הגאולה משמעה זיווג של מיסטיקה עם משיחיות. זהו סוד השפעתם של זרמים חשובים ביהדות, וכן יסוד ההצלחה של הקוקיזם להתפשט ולהניע רבים. באמצעות הגאולה מתקשרת המיסטיקה לשאלות הקיומיות המטרידות את המאמינים, לבעיות שבמרכז תודעתו של העם. בו בזמן באמצעות הגאולה מתקשרת המיסטיקה גם לרבדיו העמוקים הראשוניים של המיתוס. המיסטיקה מסמיכה את מצבו הריאלי של העם בעולם למציאות מיתית שמימית. מכאן נובעת היכולת של המיסטיקה היהודית בכלל ושל הקוקיזם בפרט להפוך מתורה אזוטרית של יחידי סגולה בעלי כושר דתי מופלג לנחלת רבים, לגורם חברתי-דתי מרכזי. כוח זה של הקבלה, בגילויה הקלאסי והמודרני כאחד, יונק מהרמה הפשוטה והקמאית ביותר של הדת, מהדת העממית. ברמה זו נעוצה הדת במיתוס הלאומי.
במיסטיקה של הגאולה יש הרבה יותר מאשר חוויית הדבקות באל: טמון בה פירוש חדש למצב האומה. היא משקפת ניסיון היסטורי ומצמידה לו מערך הסברים המתרץ את התסכולים והסתירות שמזמנות נסיבות הזמן והמקום לאדוקים. זו אידיאולוגיה לאומית, בעצם מיתוס ישראלי חדש.
הקוקיזם הוא בן למשפחת הקבלה שצמח בקרקע המציאות המודרנית של ישראל. הקבלה המאוחרת, גם זו הצפתית, התגבשה מתוך קשיי הקיום הגלותי, ונקלטה בעיקר על רקע שפל גירוש ספרד; ואילו הקבלה הקוקיסטית עלתה גם היא מהמצוקה, אך הפעם הייתה זו מצוקת הגאולה, בעיקר לאחר הקמת המדינה הריבונית, שגם היא, כקיפוח ורדיפות במצב של העדר ריבונות, הייתה קטסטרופלית לדת. התפשטות הלוריאניזם היא תגובה להצרת גבולות ההוויה ההיסטורית של העם, ובקוקיזם הייתה תגובה לפתיחתה ולהרחבתה של היריעה ההיסטורית הלאומית. לפנינו שני מיתוסים גדולים על מציאות זמנם, שתי מערכות פרשנות הבאות להקל על נטל משברי החיים היהודיים. בשני המקרים נהפכה תורה אזוטרית לאמונה פופולרית המופיעה ככוח חברתי, לאחר ששוזר במיסטיקה יסוד משיחי עממי שהעניק לה מימד לאומי־פומבי, מוחשי ופעיל.
הקבלה הלוריאנית הלמה את מצבו ההיסטורי של העם ואת התסכולים הנלווים. היה בקבלה זו ביטוי להכרת העם בחוסר יכולתו לעצב באורח רציונלי את גורלו בעולם, וביטוי לנטייתו להסתגר מפני סביבתו. בהתאם העלתה הקבלה תפישה הרואה את עתיד העם, ובעקיפין את עתיד העולם כולו, סובבים על ציר היהדות לבדה. התיקון הלאומי והעולמי נעשה לעניין פנימי, דתי מעיקרו. גאולת ישראל ובעקבותיה גאולת כל היקום נעשתה מותנית בקיום מצוות, כלומר נהפכה לעניין שבין המאמינים לאלוהיהם. ממילא הוסחו מעייני היהודים מסביבתם ולא ניתנה הדעת ליחסי הגומלין בין ישראל לעולם בתוכו שכן. ההיסטוריה הלאומית והעולמית הצטמצמה לגדר נושא יהודי דתי גרידא.
לקבלה הקוקיסטית תודעה היסטורית ולאומית דומה, אף שפרחה במציאות של זמן ומקום שונים. הפעם, דווקא בעידן הגאולה, הביאה תפישת הנסיבות הארציות והעתיד של העם את המאמינים לרכז את זיקתם בישראל, להתכנס פנימה ולהטיל את יהבם על מילוי צו האלוהים. כך נהפכה כל פעילותם של המאמינים, באשר תהיה, למעשה דתי, למען הגאולה. דוגמה לעניין זה נמצא במושג ה"שלום" הקוקיסטי: לא הסדר מדיני בין לאומים, זיקה חיצונית והדדית, אלא אירוע דתי אימננטי, מהלך יהודי פנימי, היחס שבין ישראל לעצמו, בין המאמינים לאלוהים.
בקוקיזם, כבלוריאניזם, נתפשים גלות וגאולה במונחי פירוד וסתירה למול אחדות ושלמות. זו מציאות שמימית מסתורית, אבל יש לה מקבילה ארצית גלויה. בג״א ציטטו את הרצי"ה שגרס ש"המימד המיסטי נמצא בעובדות הפשוטות." הוסיף רב ומתנחל: "להבנת הגאולה בימינו אין צורך בחזיונות נסתרים של הוגים ומעמיקים. די לאדם בזוג עיניים פקוחות ונבונות." הדובר הקוקיסטי, כחבריו המאמינים הפעלתניים, בחן את המהות הרזית כפי שהשתקפה במצבה הגיאו-פוליטי של מדינת ישראל. מצד אחד הארץ המחולקת – פגם המציין גלות; לעומת זאת עמד אידיאל הארץ הגדולה המסתיר מאחוריו את סוד האחדות הקוסמית, השיבה לשלמות האלוהית. מכאן, מדיניות יונית הרומסת את כבוד הממלכתיות בישראל ומסייעת לנסיגה משטחים נחשבה לפגיעה בקדושה עליונה. ואילו הכיבוש, התפשטות הגבולות, מדיניות חוץ וביטחון תקיפה, התנחלות והחלת הריבונות, כל אלו תרמו למימוש היעד המיסטי.
כמו בלוריאניזם, בקוקיזם המציאות הסמלית אינה רק היסטורית אלא גם אנתרופולוגית. גלות וגאולה, כמצבים של הבדלה וקטיעה או חיבור ואיחוד, מתייחסים גם למצב ההכרה האנושית, ליתר דיוק לתודעה היהודית הדתית. במקביל לישות החברתית-מדינית ישנה מהות נפשית-רוחנית, שגם היא יכולה להתבטא בניתוק או מיזוג עם ההרמוניה הטוטלית. "תיקון" העולם הרי זו משימה חינוכית-הכרתית מעיקרה. העשייה צריכה להיות מרוכזת בספירה הפסיכו- אמונית אולי יותר מאשר בזו ההיסטורית-אזרחית.
הקוקיזם, אם כן, מהווה המשך נאמן ללוריאניזם בכמה מעיקרי תפישתו האמונית וההיסטורית. ראשית, כבכל מיסטיקה, עומדים מאחורי הקוקיזם "כיסופי האדם להעפלת נשמתו חזרה אל מולדתה." או בלשון קוקיסטים: "הצימאון לאל-חי הוא לנו מקור חיים." שנית, גם הקוקיזם רואה בישראל התגלמות מיסטית של כל ההוויה והתעודה האנושית בה. לחוויה הקיומית של היהודי הדתי הוענקה משמעות של סוד עליון. ניסיונו עלי אדמות נתקבל כסמל למתרחש ביקום כולו ובאלוהות בעצמה. הסמל אינו ערטילאי אלא מיידי ומוחשי. גילויי המציאות הארצית בכלל והישראלית בפרט יונקים מהאלוהים ושואפים אליו חזרה. באמצעות המגע עם הפרטים העולמיים המכילים ניצוץ שמיימי, יכול המאמין להתחבר אל מה שמאחוריהם, להשפיע על מה שמעליהם. בדרך זו מקבל המאמין תוכן לחייו ומתמלא בביטחון רב.
גורם שלישי באיפיון הקבליסטי של הקוקיזם היה תפישת העולם כאחדות כוללת, וזיהויה עם האידיאל המוסרי והדתי. השלמות היא הטוב, היא הקודש. הכפירה היא ראיית הדברים כעומדים בפני עצמם, נבדלים ומנותקים מהאלוהות. אף הקוקיזם ראה את האדם מחובר אל הכול וכלול בשלמות המאוחדת. מכאן שהוא יכול לפעול על היקום כולו. השפעתו העולמית והקוסמית של המאמין מתאפשרת על ידי קיום תורתו. כשהוא ממלא את מצוות הדת, קרב היהודי לאלוהיו, משלב עצמו במהלך הנסתר שמאחורי הדברים, אף מטביע חותמו על הקודש.
יסודות קבליים נוספים נגזרים מהנ״ל. האחד: לקיום המצוות משמעות "פנימית", באשר יש להן השלכות מסתוריות הניכרות בעולמות עליונים. מילוי נאמן של מצוות ההלכה עושה לאחדות ההוויה, לשלמות האלוהית, על-פי חוקיות נעלמה. נובע מכאן שלשמירת התורה, ולכל צעד וצעד בחייהם של המאמינים, כבני אדם בכלל וכיהודים במיוחד, נודעת משמעות מאגית מסוימת. כך גם מתפתחת אידיאולוגיה הנותנת מובן ועידוד לקיום האורתודוקסי. למעשה יש לאידיאולוגיזציה זו טבע מיתי: העולם הופך לדרמה של האלוהות, ובה משתבצים האנושות והטבע. מיתוס זה מבאר את ההיסטוריה העולמית, אף מקצה במסגרתה מקום לפעילותו של האדם, הנעשה מניה וביה שותף למפעל הקוסמי.
מימוש השאיפה לקרבת האלוהים לא מוגבל לאירוע חד-פעמי או למצב נפשי חריג. כמו כן, הכמיהה המיסטית אינה עורגת להתמזגות קוסמית מוחלטת המותנית בביטול האני ובפרישותו מעולמו. להבדיל, מדובר כאן ב"דבקות", וזו יכולה להתגשם בהתבוננות האדם בעצמו ובהשתקעותו בסביבתו. את ההתנסות האלוהית הבלתי אמצעית אפשר לממש בקרב הציבור ותוך כדי פעילות. למיסטיקה היהודית תיתכן ערכיות חברתית.
בקוקיזם, כמיסטיקה משיחית, התקיים יסוד חברתי פעיל. הקבליזציה למעשה הביאה את האקטיוויזם לאורתודוקסיה. עוקץ מהפכני נספח להלכה. היהדות הרבנית עשתה את קיום מצוות התורה לטקס של זכירה-שחזור סביל של אירוע קדום שקודש; ואילו על פי הקבלה והקוקיזם, יש בקיום חוקי ההלכה משום פעולה סמלית סודית. המצוות נעשות למכשיר באמצעותו מתקשר האדם עם אלוהיו ומשתלב במהלך העולמי. כך הוא משתתף במעשי האל וממילא בעיצוב ההיסטוריה וגורלו בתוכה. המאמין ההולך לפי הנחיות התורה מקיים בחייו ריטואל מאגי. המצוות נהיות לו כסקרמנטים.
הפגנה כנגד נסיגה מסיני, או התנחלות בהרי יו"ש, לאור המצוות התורניות של כיבוש הארץ וישובה, הם-הם הסקרמנט הקוקיסטי. זו הדרך הסמלית להתחבר לעולמות עילאיים ולפעול במסגרתם, זו הדרך לדבוק באלוהים. לפנינו ריטואל יהודי דתי חדש, שנודעת לו גם משמעות לאומית. בדרך זו ניתן להמשיך ולקיים את אורחות האורתודוקסיה, אף להקצין באדיקות מסורתית; ובו בזמן אפשר גם להשתלב במערכות חיים היסטוריות פעילות, אף להנהיג חברה ומדינה.
הקוקיזם ביקש להרחיב את משמעות החוויה הדתית מעבר למצב נפשי "שיאי". הוא טען את כל מעגלי חיי האדם באיכות מיסטית. בדרך זו אפשר שבריאותו הפסיכית של המאמין תישמר לבל "תתפוצץ" מרוב התרגשות והתלהבות הכרוכים בטרנס אקסטטי; וכך גם אפשר להבטיח שהמאמין ימשיך לתפקד במציאות היומיומית בלא להינתק מהחברה ולהתנכר למוסדותיה. כך דאגה הקבלה הקוקיסטית שלא תיפרץ המסגרת המסורתית של ההלכה.
כדי למנוע חבלה מיסטית בבסיס הנורמטיווי של היהדות, הציע הקוקיזם להעניק קדושה יתרה למילוי כלל מצוות התורה. כך נהפכו החיים האורתודוקסיים לרצף שלם של "דבקות" מתמשכת. "כוונה" עמוקה נעשתה כמעט לשגרת המאמינים, אך באופן פרדוקסלי גברה ערכיותה הפונדמנטליסטית של ההלכה. יש כאן שכלול של פתרון יהודי קלאסי לפרובלמטיקה של דחף מיסטי מול סמכות קוד רבני.
גוש המאמינים המשיך ופיתח את הנוסחא על ידי ריכוז מירב הקדושה במספר מצוות הלכתיות מסוימות, כדרך החסידות. יתרה מכך, הקוקיסטים בחרו להם חתך מובהק של מצוות למקד בו את כל השקעתם הדתית – מצוות מהמחוזות הרחוקים ביותר מהתחום בו התמחתה האורתודוקסיה. היקף חלותה של המיסטיקה המשיחית הורחב למקסימום, ובו בזמן גם צומצם והוגדר, אף הושלך הרחק מהאזור המסוכן למסורת.
* * *
להלן קטע ממונולוג טיפוסי של בן-תורה ומתנחל, קוקיסט מושבע ומנהיג בגוש. אפשר לקרוא את הדברים כמניפסט מיסטי-משיחי:
"צריך להתבונן היטב במציאות, בעיניים פקוחות ובמיומנות מקצועית של אנשי מדינה אחראיים – אז נגלה את החוקיות הפנימית המסתתרת מאחורי הדברים. החוקיות הזו נעה תמיד ובהכרח לעבר הגאולה השלמה. אי אפשר להסתפק בלימוד גמרא; צריך לצאת לשטח. שם, בעיקר שם, תתגלה הדת, תיחשף הקדושה. שם לא פחות מבישיבה מצויה האמת היהודית. גלות וגאולה כפי שהן מתגשמות בהיסטוריה – זה לא רק מציאות ארצית, זה גם מציאות ארצית. קודם כל אלו הם גילויים של סוד עליון.
"אכן, ישנה מציאות אחרת, שהיא לא פחות ואולי הרבה יותר אמיתית, זו ארץ ישראל של מעלה, פוליטיקה של הקב״ה, בעצם זו מציאות גאולה, בימינו, במדינתנו.
"לכל מעשה ומעשה שלנו כאן בארץ יש הד בשמיים. לחיים שלנו בכל היבטיהם, למעשינו ללא יוצא מהכלל, כבני אדם בכלל, ובעיקר כיהודים, יש משמעות 'פנימית'. כל מדרך רגל שלנו, כל הנפת יד, פותחים וסוגרים מעגלים חשמליים המדליקים נורות בעולמות עליונים. חשוב להדגיש שאין הכלל הזה של תפישת הנסתר חל רק על פעילותנו ה'דתית'. לא רק להנחת תפילין ולישיבה בסוכה יש מובן רזי והשפעה המגיעה מעלה מעלה. כך גם למעשינו ה'ידועים בציבור' כחילונים, אף על פי שכלל וכלל אינם כאלה. על אחת כמה וכמה למפעלינו החילונים כביכול שבתחום הציבורי-הלאומי, כמו ענייני מלחמה ושלום של עם ישראל. אפילו איש ה'אגודה' יסכים שקבלת חוק ההפלות או חוק החזיר בכנסת תרעיש גורמים בשמיים ותזעזע את המלאכים. ומדוע לדיון פרלמנטרי בנושא יחסינו עם נשיא ארה״ב, או הפצצת מפקדות מחבלים, לא יהיה אפקט דומה? הרי יש לכך משמעות פנימית לפחות באותה מידה.
"ענייננו הוא להראות שחוץ וביטחון אינם שונים מחינוך ותרבות, אפילו לא מאגדה והלכה. הכול זה תורה ואמונה. כל עסקי החולין האלה הם קודש עליון. וענייננו גם להראות, במקביל, שמעשי השם אינם רק קדמונים אלא גם עכשוויים. כפי שנהג הרצי״ה לומר: 'כשם שבהיסטוריה רשומים מעשי השם בעבר, כך ב'מעריב' מתועדים מעשי השם אתמול'…
"תורתנו מלאה. היא אינה סלקטיווית וקטועה, גלותית-אגודאית. היא נוגעת לא רק לפרט אלא גם לקהילה, למדינה. וצריך לקיימה בשלמותה גם בזמננו – לכונן משטר יובל ושמיטה, להקים סנהדרין ובית מקדש, לברך על הר ונהר ולהכריז תענית על עונת בצורת. בהמשך לכך נכיר גם שמלחמת ששת הימים היא בגדר נס, וכל החלטת ממשלה היא עניין דתי גם כן, שיש לו משמעות פנימית.
"דוקטרינת הלחימה של צה״ל, תקנות חלוקת התקציב, תנופת הפיתוח החקלאי, כל אלה הם עסקים יהודיים תורניים, ממש כמו תקיעת שופר. המדובר כאן בתחיית הקודש. וזו נוגעת גם לעניינים 'רציונליים', ולא רק למה שאתם קוראים 'מיסטיקה', שהיא כאילו נחלתם של ישישים חובשי מגבעת ועטורי זקן לבן.
"אדרבא, הפוליטיקה היא המבחן ליישום הדת בשלמותה. הפוליטיקה היא תורה והיא אמונה. היא-היא היהדות השלמה, יהדות הגאולה.
"בסבסטיה לא נאבקנו על עקרונות מדיניות או ביטחון גרידא. המלחמה שם הייתה על מצווה מן השמיים, על קידום מהלך הגאולה, על רוחניות 'פנימית', בעצם על תחיית הקודש".
הקבליזם שאפיין את הקוקיסטים ייחדם בתוך המחנה האורתודוקסי ובעולם הישיבות. ברוח תורתם, אורחות חשיבתם והתנהגותם של הקוקיסטים, כל הווי חייהם, היו גם הם בעלי גוון קבליסטי. למ"מ נודעה השפעה מכרעת על מכלול היבטי הקיום של המאמינים, כפי שהתבטא בתודעתם ובפעילותם גם מחוץ להקשר הדתי במובנו הצר. הקוקיזם ניכר במעין "סגנון קבליסטי". דוגמה לכך היא הלשון הקוקיסטית הטיפוסית ששובצו בה ביטויים מיסטיים לרוב. מקורם בדרך כלל בספרות הקבלה הקלסית ו/או בכתבי הראי"ה, אך יש שהיו בגדר גרסה מקורית לעיקרים הידועים. כך למשל ההטעמה החוזרת ונשנית על "פנימיות", "הצד הנסתר" של הדברים, "השורש" שלהם, האמת "שמאחוריהם" או "בתוכם"; ובמקביל גם אזכור תדיר של "תיקון", "עולם התוהו", "דבקות", "כוונה", "הוצאת הניצוצות מהטומאה" וכיו"ב. העגה הקוקיסטית הדגישה את "הרוחניות", "האחדות" ו"השלמות", וכן את "האחדות השלמה" או "השלמות האחדותית". המשפט שלהלן נשמע כפרודיה אולם הוא מצוי בלשון קוקיסטים בעל פה ובכתב: "הנקודה הפנימית, הרזית, השורשית, האחדותית, הנשמתית, הישראלית, האלוקית." הכל בנשימה אחת.
נוסחאות כנ״ל נאמרו בדרך כלל בטון הנחשב הולם: מליצי, רגשני, נלהב ונסחף, עמום משהו, ארכני וחוזר לעייפה. בשפה המקורית הכל "אך טוב," "אינסופי" ו"רוחני" שכזה. גודש אין-סוף של "אור" ועוד "אור", "אור" ו"אורות". זהו הסגנון ה"אוריסטי" שהראי"ה כמובן שימש לו מודל. פיסקה אופיינית:
"הנשמה שלנו גדולה היא, חזקה ואדירה, חומות ברזל היא משברת, הרים וגבעות היא מפוצצת, רחבה היא מרחב אין-קץ, אי-אפשר לה להתכווץ, מוכרחה היא להתפשט, על כל מיליוני הנפש הישראלית שלנו… בכולם בכולם נשמתנו תתפשט, את כולם תחבק, תחייה ותעודד, וגו'" ("אורות", י״א)
מ מתוך כיסופי האהבה העולים מהתוכן והצורה כאחד ניבטים השאפתנות והיומרה, אולי אף תוקפנות ושתלטנות. קוקיסטים מודים שבהתפשטות הפיוטית של הקודש בנוסח הראי"ה יש גילוי נאמן ומקור השראה למה שהם עצמם מכנים בעקבות הרצי"ה "אימפריאליזם דתי."
קוקיסטים אימצו רטוריקה המשלבת את נוסח "אורות הקודש" של האב עם נוסח "השיחות הקדושות" של הבן. בתרבות הקוקיסטית נשמר מקום חשוב לפואטיקה קבלית. ידגים זאת שיר קוקיסטי שביטא אהבה לרב, ודרכו תשוקה לאלוהים. בטקסט האישי מזוהה ההגשמה הציונית עם התגלות אור עליון המועבר ומתוגבר באמצעות הרב, ותלמידיו-יורשיו. לפנינו דרמה סנטימנטלית של גירוש החושך – תחייה לאומית. השיר עמוס הדתיות נרשם בכתב יד על שולי דף מספר "אורות" ובהשראתו. הוא מעולם לא פורסם:
"פלאי אתה ונוגה בראשית יצוק במלותיך
כמו שחר עולה ומפציע ומגיה חושך הלילה
נישאת בכל הוד האגדה אשר אופפך
וממכמני תורתנו הענקנו לרוויה שיר אור.
נולדה המדינה העבריה מחוך סערות מלחמה ודם
ולא רק תקומתה בחזון רוחק ראית
כי אם יפעתה העתידה ואור השכינה אשר יגה עליה ודמות אנשיה ראית דמות העברי הקדמון מלאת
הזיק האלוהי תהא
והוא האור הנסוך ומרפרף ובוקע מבין אמרותיך-אורותיך.
ואנו בני הבוסר אשר יולדנו על ברכיה
הנאבקים את מאבקיה וחולמים את חלומה
חלום הדורות שקדמונו ותקוות העתיד
עת נבקש היות כינור לחלום שיבת שבותה
נבואה ניטמן במלותיך
שריד מיזער מן האבוקה אשר הצבת
על ראשי ההרים של תחייתנו אשר נגלו
ממבול גלותנו הארוך.
ונשמעה את עז שירת תקותנו העתידה.
…
גדעון ארן
ניטמן… במי האורות הצלולים הטהורים הבהירים
אשר הורעפו עלינו מלאי נגה ורבי שלל
ועת 'נצמא לדעת לחיים' ממקור האמונה
נדלה את שירותיו-שירותיך…
שירות חיים אשר מקורן נגה בראשית אלוהי זך וטהור.
ואורותיך-אורותינו הודפי החשכה והצל
יצעידונו אל התגלות אור ישראל העתיד
אשר אנשיו אנשי רוח ישראל המה
ובפיהם עולל זך אמון מסורתנו
בעתיקה – המתחדשת.
ולבנו ישיר אז ממקור שירת ישראל
שירי לאום אנוש ואדם
שירי טבע יקום והויה
שירי 'אורות' חיים…"
מרגע שנתגלו ב"מרכז" יצירות מעין זו, מיד אומץ המחבר על ידי הרצי״ה, סופח למעגל החסידים הפנימי, פורסם כבעל מעמד בכיר בין בני התורה והוכרז כנושא דגל מורשת האורות, אולי ממשיך השושלת. כעבור שנים, עם השחרת הישיבה וסביבותיה, פסלו את "שירת הקודש" אותה עודד הקוקיזם בזמנו.
להווי הקבליסטי של חלק ניכר מהקוקיסטים לא היה כיסוי מלא בתודעה מיסטית יהודית סדירה או במודעות עצמית אותנטית של מיסטיקונים. לעומת זאת היו קוקיסטים, בולטים וחשובים, שהעידו על עצמם וכל חייהם העידו עליהם שאמנם שורשי התנהגותם בחוויה ובתורה מיסטית. בלי להפליג בפרשנות על מקורות הנעתם, נסתפק בניתוח וידוייהם של אישים קוקיסטים מרכזיים, הנקראים ונשמעים כאילו נלקחו מטקסטים מיסטיים קלאסיים. אצל פורת, למשל, יש מיסטיקה כבדה. במעין הספד מאוחר לראי״ה, הוא גילה את רצונו העז "לתמם את כל הישות ולהיכלל באלוהים." בהמשך הסביר:
"התופש דברים לעומקם יודע שדווקא תחושת ההתבטלות הגמורה כלפי שמייא, ביטולו של הרצון האישי הנבדל, הוא הוא קיומו של הרצון הפנימי העליון של כ״א. 'לאשתא בא בגופא דמלכא' – לבוא אליך יתברך ולהיות בו מבו: קירבת אלוהים היא עצמותה ויסוד הוייתה של הנפש. ומשם, ממקור הברכה, זוכים לקבל את האות ה'פרטית' שנתייחדה לכ״א בתורה, ומשם נוטלים את הכוחות לבנות עולמות חדשים"
במכתב אישי למי שחזרה בתשובה בעקבות מאמציו, כתב פורת:
"אנחנו הולכים מן העולם אליו והוא חוזר ושב עמנו אל העולם. …אם אכן יש מקום נעלם בו מתלכדים ההפכים בשורשם, ובו נושקים זל״ז, מעבר לאופק מבטינו, האהבה והשנאה, היפה והמכוער, היאוש והתקווה, – שמייא וארעא נשקי אהדדי…
לעלות בבטחה צעד צעד בסולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה… לחוש בכזו עוצמה וחוויית ראשוניות את הקשר לאלוהים… ולבטא זאת בחופשיות ובפשטות.
לקרוע את כל קורי העכביש של דמיונות השווא האופפים את האדם, לנפץ את כל החולשות והבלבולים, ולעלות מעלה מעלה, 'באות פני מלך חיים', הרחק וגבוה למחוז חפץ אדם—"
גם אצל הראי"ה כזכור, בהגיעו לשיא בתיאור החוויה המיסטית, הוא נאלם ומותיר אחריו רק את סימון שלושת הקווים, אולי רמז להתגלות אלוהים שנמחק בצנזורה עצמית או מאוחרת. בדומה לזאת, משהו מסוג ההתנסות המיסטית היה לפורת באחד הלילות כשהיה מוצב כמילואימניק באי סנפיר בים-סוף. מעט מכך הוא חשף:
"שעת לילה מאוחרת… אופל גדול. נר רוטט. רוח פראית, הומה ומייבבת… הים נוהם וגואה… באדם הראשון הרהרתי, זה שעמד יחידי בשעת סערה משתוללת… איך ציפה אז למענה אלוהים מן הסערה… ביקש בשפתיים דולקות ־ אלוהים. הבה אור, י-ה, בוא לגאול מן הבדידות והחשיכה… והן אנו כולנו ילדים קטנים. מה הם כל אותם קירות סוככים ונרות שהדלקנו למעט חשכה, כל אותה כסות קורי עכביש של 'קידמה ותרבות'.
בסערה מול הים האדום הבנתי יותר כי יש דרך אחרת לגמרי ומהלך אחר במוחלט לעמידתו של האדם מול העולם. …והיא דרך הקודש. …לא 'עמידה מול' צריכה להיות אלא 'הליכה עם', בהרגשה של דבקות וחיבור להווייה אחת עם החיות האלוהית…
כן, גם אני יודע להגיד 'להבדיל' כשצריך. ואפילו בהברה אשכנזית מנגנת, פרי ירושת הדורות, כשראוי וכשצריך. אבל לא את 'להבדיל' מבקש אני עתה. אל האחד נכספה נפשי, זה האחד 'גבוה מעל גבוה'. ועמו שם אין עוד מחיצות ותחומים – הללו בטלים. ושם לחשי הוי-ה… מצטרפים לניגון אחד. פלגים פלגים זורמים נוזלים ובעדם נשקף קולו, 'וקולו כקול המון מים רבים והארץ האירה מכבודו'.
כפיתי על עצמי בדי עמל לעצור את הרעדה שפשטה בגוף. די, די לך! גערתי בלב הדוהר ללא רסן – רב מלהציץ במה שלמעלה ממך"
פורת היה יוצא דופן, הן בחוויותיו הן בנכונותו וביכולתו לדווח עליהן. מן הסתם, בקרב הרבים רק הצטלצל ההד להתנסות המקורית. וגם אם זכו למשהו מעוצמתה, לא חוננו באותו כישרון ובעיקר באותו ביטחון דתי המאפשר התבטאויות חופשיות כאלה. ואמנם, בשולי ההערצה לפורת השתמעו גם ביקורות שהאשימוהו ברהב ובפריצת גדר. ידוע מתולדות המיסטיקה בכלל והקבלה בפרט שהמיסטיקון רשאי למסור את הסוד הגדול כתיאור עובדתי של מציאות שנתגלתה לו, בצורת שיטה סדורה ופרטנית; אבל אסור לו להתוודות על התנסותו האישית. למרות זאת העיזו כמה קוקיסטים, ברוח הראי"ה, לחשוף את הצד החווייתי במיסטיות שלהם. רבים יותר הסתפקו בעדות על השראה מיסטית עקיפה, כמו למשל כשהתגודדו בחדרו של הרצי״ה והקירות אמרו "שירה קדושה".
מסיבות שונות, חלקו טקטיות מעיקרן, יש והסתירו את המימד המיסטי בקוקיזם. במגמת התגוננות מפני חרדים וציונים כאחד הצהיר הרצי"ה: "אין לנו מיסטיקה, זהו שקר וכזב." במקומות אחרים אמר את ההיפך, בגאווה. בצד ההכחשות נפוצו גם הודאות, מובלעות או מפורשות. ההתבטאות הקוקיסטית, בעיקר במסגרות פנימיות, שזורה הייתה גילויי תפישת עולם קבלית מובהקת. על פי רוב דובר באלתורים על הדפוס הבסיסי של הרב. חושפניות הן עדויות עצמיות, למשל בנוסח של רב ומתנחל שהבהיר את מאפייני ההגיון הקוקיסטי:
"דו-שיח אפשרי רק בקצה המחנה, שם ישנו מישור רציונלי. אבל בתוך המחנה שולט הגיון מטא-רציונלי. השכל אינו אלא תלמיד קטן של ההשכלה האלוהית. התפישה שלנו היא ביסודה מטא-היסטורית, מטא-טבעית, מטא-חברתית, מטא-כל נושא לדיון"
אפשר לבחון את הקוקיסטים, מעגלים מעגלים מהמרכז והחוצה, בהתאם למידת ה"מיסטיות" באמונתם. וישנם מעגלים דומים, יותר רחבים, שכללו קוקיסטים בהתאם למידת המיסטיות בהתנהגותם. בפריפריה, בה הייתה פחותה המשיחיות, היו קלושים יחסית גם סימניה של המיסטיקה. אף אם נשמעו שם ניבים שונים מאוצר הקבלה, היו לרוב שטחיים וסתמיים, עניין של אופנה ושגרת לשון, אם כי אין להתייחס בביטול למאפיינים סגנוניים אלו, שזכו לפופולריזציה מרשימה.
הגרעין הקשה הקוקיסטי נטה להיות המוקד הקבליסטי. למעט מספר חריגים, ניתן היה לזהות את הנהגת ג״א עם "הסינדרום המיסטי". בראש התנועה עמדו כמה אישים שנודעו בקרב המאמינים כמצטיינים בקבליזם שלהם. לפי שמועות רווחות הם התעמקו בספרות הקבלה והיו מצויים בנבכיה; יצאו להם מוניטין כשופעים "מנייריזם אוריסטי"; ובפולקלור התנועתי סופר כי הדחף לפעילותם המסורה נעוץ בחוויות מעין ההתגלות. אפילו אם לא היה רוב במערך הקוקיסטי ל"מקובלים" של ממש, הרי שהשפעתם מכרעת. המדובר בדמויות נערצות, והערצתן נובעת במידה רבה מהילת המיסטיות ששרתה עליהן.
הבולטים בהנהגה הרוחנית, אפילו המבצעית, של הגוש, שאבו את סמכותם מהילת המיסטיות שלהם. יש שהדברים היו גלויים ומפורשים, כבמקרה של ישועה בן שושן, שהשפעתו בחוגי הקוקיסטים הייתה עצומה, אם בדרך ההשראה העקיפה ואם באמצעות ההישמעות להוראותיו במישרין. הוא היה ידוע כמקובל וטיפח את דימויו כאיש המסתורין. סיפרו אודותיו אגדות ופלאים וטרחו לציין, ביראה בלתי מסותרת, שהוא בקיא בכתבי הקבלה, בעיקר ב"זהר", ושאפילו חיבר מאמר מיסטי משלו – פירוש לאוה״ק של הראי"ה. קשרו לראשו שני כתרים, שלפי מיטב המסורת הקוקיסטית נחשבו שלובים זה בזה אורגנית: בן שושן נערץ כגדול ב"רוחניות" קבלית מצד אחד, וכגדול ב"גבורה" צבאית מהצד האחר. בהמשך לשני אלה ייחסו לו אפילו כושר מאגי, שהתגלה בתקופת מלחמת ההתשה, כש"קסמו האמוני גרם לפצצות האויב שיסטו ממהלכן לבל יפגעו בו, ועל כן דאגו שאר הלוחמים להצטופף בקרבתו."
הקבליזם נהפך לערך תנועתי מרכזי. במונחיו הגדירו את מהות ג״א ויעודו. התנועה נחשבה כגילוי פנימי, רוחני, ביטוי של דבקות, שאיפה להתעלות אל הקודש, לשוב ולהשיב את המקור העליון וכו’ . במניפסט חצי רשמי אמר פורת: "ג"א הוא הכמיהה להתגלות אלוהים ביש." הגוש נחשב כ"עסק אלוהי", כך ממש. בפראפרזה ספק מתלוצצת אמר אחר המאמינים: "ג"א זה קבלה בפעולה."
הקוקיזם התבלט בלימוד מקורות מיסטיים. בראשם, כמובן, הראי״ה, וכן גם אחרים, קדומים, שאין עוררין על סמכותם הקבלית. בעולם התורה ידועים הקוקיסטים – בדרך כלל לשמצה – כמי שמעמידים את לימוד הקבלה כשווה לפחות ללימוד ההלכה, אם לא מעליו. בישיבה ובשוליה, אף בהתנחלויות, יש שהתעמקו בספרות המיסטית היהודית לא בסתר ובלי צנעה.
האורתודוקסיה כידוע נוטה לסייג את העיסוק בקבלה ולהגבילו למיעוט נבחר, שמובטח מראש כי לא יסטה מתומ״צ. רק מי שמילא כרסו בגמרא, והצטיין בבגרות ובאדיקות כאחת, רשאי לגשת אל "הזהר" או "עץ חיים", וגם היתר זה מוגבל. לא מעטים מהקוקיסטים, לעומת זאת, גם אם לא היו תלמידי חכמים, צעירים בגיל ובהכשרה תורנית, השתקעו בטקסטים הרגישים המיוחסים לרשב"י ולאר"י. הזהירים שבזהירים נגעו בחומרים המיסטיים הנפיצים רק דרך המסננת המכשירה של ריה״ל ומהר״ל. אז קראו לזה בלשון נקייה, "מחשבה" ("מחשויבה"). לקטגוריה זאת שייכים כתבי הראי"ה, שנחשב במחנה ומחוצה לו כמקובל. הקוקיזם הפליג בתעוזתו עוד יותר, באשר העמיד את הקבלה לפני ההלכה לא רק בסדר החשיבות אלא גם בסדר הלמידה. פסק הר' לוינגר: "צריך ללמוד יהדות מלמעלה למטה ולא להיפך, כנהוג." הודו, אף התפארו, שיש כאן "הפיכת הפירמידה המסורתית." הטיפו שמוטב שלא לפתוח בש״ס ופוסקים ולעלות מפרטיהם בהדרגה, אלא להתחיל דווקא בכללי ובשלם וממנו לרדת אל הבסיס, אשר יובן אז מאליו וכל פרטיו יוארו פתאום. קבלה במקום תלמוד, הארה פתאומית במקום לימוד שיטתי. זוהי חריגה רדיקלית מהדגם המסורתי של הלימוד. במונחי המתודה החדשנית הזו הגדירו את ההבדל בין האמונה "השלמה" של הקוקיסטים לדת "המצומצמת של האגודאים ושל האגודאים בכיפה סרוגה."
שיטת "לימוד התורה מהראש ולא משרוכי הנעליים" יושמה בעיקר במקרים של אלו שזה מקרוב באו אל היהדות הדתית – חוזרים בתשובה ומיני טועמים מהמסורת. אמרו שאת "מחפשי אלוהים" הללו צריך "להרוות ישר מן האור, בלי פחד וספק." גרסו שה״פלפול התלמודי ירחיקם", ואילו "הבנת הרזים תעביר להם תחושת אלוהים חיים." הקוקיזם הציע שהסוציאליזציה או האינטגרציה לתוך היהדות הדתית תיעשה באמצעות חשיפה לחומרים מיסטיים, להבדיל מנורמטיוויים, שהרי אינם רק "פרפראות לחכמת התורה."
הראי"ה כבר הציב מודל אידיאלי של מאמין המבקש "לשאוב (מ)המקור בלי שום הצטרכות אמצעית." בהתאם לכך פנו המאמינים ללימוד כמו-קבלי, וזאת, קודם כל, באמצעות כתבי הרב. הר' לוינגר טען שעדיין לא עושים כן במידה מספקת, בעיקר בפריפריה הקוקיסטית: "(אפילו) הישיבות הציוניות אינן מקדישות את הזמן הדרוש ללימוד דרך הראי״ה ומקורותיה (הקבליים). יש להקדיש לכך סדרים ארוכים, ימים ושבועות, חודשים ושנים."
הקוקיזם לא בהכרח קישר לימוד קבלה עם בקיאות בהלכה ואדיקות במצוותיה, אלא לעתים דווקא עם היפוכן. לפי הטענה בזמננו, כשהדת המסורתית בשפל המדרגה, יכולה רק תורת הסוד להושיעה, שכן רק היא מסוגלת לקסום לחוטאים ולכופרים כביכול. כשהצד הגלוי של הדת מדולדל, ניכר גם אצל חילונים הצורך בצדה הפנימי. מכאן שבמצב העלוב של ההלכה בדורנו יש חיוביות גדולה, היות שהוא מכשיר את הדרך לשלטון הקבלה. זו ירידה לצורך עלייה.
גילוי הרזים הוא עיקר אמונה קוקיסטי בפני עצמו, והזיקה למסתורין נחשבת חופפת את הכישרון הדתי. את עניינה של היהדות בכללה מיצו הקוקיסטים באמצעות אידיאל ה"הארה המיסטית". באופן מסורתי היא מיועדת להיות נחלתם של יחידי סגולה, בני עלייה בודדים, ואילו בקוקיזם כוונתה להיות עניינם של הרבים. חוויית התגלות להמוני העם, זו התכלית המיסטית הזהה להגשמת המשיחית – הארת הכול. הבשורה הקוקיסטית עומדת על גילוי הסוד שהוא תחיית הקודש, תיקון העולם.
השליחות הקדושה אליה נקראים המאמינים הינה, אפוא, פעולה הכרתית מעיקרה. והקוקיזם ידע שהגשמת החזון הדתי הזה מותנית בסילוק החשש המתלווה בדרך כלל לעיסוק במסתורין. לא בכדי הגבילה המסורת את הגישה לתורת הסוד בעזרת מנגנונים יעילים ליצירת פחד. בצד התביעה לקיום אדוק של המצוות, מתירה האורתודוקסיה בירור מוגבל של משמעותן. וכך, בעוד האורתודוקסיה נזהרת מלאפשר חקירה ישירה של המהות העליונה, יצא הקוקיזם להסיר את מעטה האימה מעל גבי השאלה אודות המופלא. מגמה זו הייתה כרוכה בהפיכת תורת הסוד לעניין של יום-יום המותר וראוי לכל דכפין. בין השאר ניכר הדבר בהימנעות השיטתית מהשימוש בתואר "קבלה" הטעון אסוציאציות מסורתיות מרתיעות.
פתיחתה הגמורה של המערכת החושפת לעין כל את הסוד ומבארת אותו מפורשות, יש בה איום לא רק בגלל גרעין האנרכיה הטמון בה, אלא גם בשל הטריוויאליזציה המובלעת בה. הפן האחר של סילוק המורא הוא ביטול היראה. הקוקיזם נקרע בין מגמת תגבור המסתורין והאדרתו, לבין המגמה הממעיטה בו עד כדי הפיכתו לידוע ושגרתי. המיסטיקה מטבעה מתחבטת בין הנטייה לשמור את מסורת המסתורין בגדר תורה איזוטרית ואליטיסטית, לבין הנטייה ההפוכה לבשר על האמת ולהפיצה ככל שרק ניתן. בפופולריזציה של הסודי יש אישור לאמונה וחיזוק למאמינים, אבל גילוי המסתורין והפצתו בקהל פוגעת בקסמו. הקבלה מצאה בסופו של דבר את האיזון העדין בין שתי הנטיות הטבעיות. הקוקיזם התקשה באיתור שביל הזהב. יש להוסיף שהצנעת או הסוואת הקבליזם הייתה חשובה לקוקיסטים כדי שלא לאבד לגיטימציה רבנית.
הצלחתה של מיסטיקה בימינו מותנית במידה רבה בחזות האורתודוקסית המכסה עליה (ע"ע חב״ד). רק כך תשרוד המיסטיקה, אפילו תזכה להכשר למהפכנותה. למרות זאת, נמשך הקוקיזם כמהופנט לחשוף את הסוד ולתת לו את מירב הפרהסיה. הקוקיזם נטה להחצנה ולהפגנה של המסתורין. זוהי "אקסטרווגנציה מיסטית", ככל שהמושג הזה מכיל סתירה פנימית. המתחים הללו הוסיפו לשניות שאפיינה את הקוקיזם בכלל: הוא הלך והקצין באדיקות על פי ההלכה, ובו בזמן נסחף בסערת הקבליזם.
הפופולריזציה של הקבליזם הקוקיסטי הובילה לוולגריזציה שלה. הפיכת תורה לעממית, זו מטרת כל דת. הקוקיזם נבחן בהצלחתו להנחיל דוקטרינה מיסטית להמונים. כך הוא גואל את העולם. התיקון התבטא אפוא במעין חינוך עממי. תוך כדי כך נהפכה המיסטיקה הקוקיסטית מאפולוגטיקה לפרופגנדה אגרסיווית. מהפך דומה עבר לפני דורות רבים על הקבלה הלוריאנית. בשני המקרים היה המהפך תלוי בשזירת הגורם המיסטי והגורם המשיחי-לאומי.
במהלך דיונים לקראת רה-ארגון של ג״א, הופץ על ידי אחד מבכירי מנהיגיו חוזר המתווה קווים להתחדשות תנועתית, מבנית ורוחנית. וכך נכתב בין השאר:
V.
"כדי להגיע לגאולת אמת וקידוש השם ולתיקון עולם במלכות שדי (צריך) להכשיר
'אנשי אמונה'… שדרגתם תבוא לא רק במחשבה וייחודי הכוונות הסודיות, אלא
גם בשילוב תיקוני המעשה הכרוכים בהם. ואלו הם:
א. השתוות – …
ב. התעלות – …
ג. התכללות – …
ד. היטהרות – …
ה. התגברות – …
ו. התייחדות – התייחדות עם הקב״ה.
אחרי העלייה בכל שש המדרגות הקודמות, אפשר להשיג את הדרגה של ייחוד קוב"ה
ושכינתה והחזרת השכינה לציון ושלמות הגאולה מהרה…"
במתווה של אסטרטגיה ארגונית שובצו עיקרי מיסטיקה פר-אקסלנס.
לאחרונה נהפכה הקבלה לאופנה, אך האם יש בדורנו מיסטיקה יהודית מקורית? מזה כמאתיים שנה לא הייתה חוויה או הכרה מיסטית שבוטאה בצורה שתאפשר להנחילה ברבים. מן הסתם היו וישנם בודדים שזכו להארה, על פיה פירשו את כל עולמם מחדש. אבל כל עוד לא נוסחה התנסותם בלשון האומרת משהו לציבור, לא הייתה לה כל משמעות היסטורית. אולי נוצרו אך לא נקלטו בישראל תורות מיסטיות חדשות, קל וחומר שלא קמו תנועות שעמדו על חוויית התגלות . ענייננו במיסטיקה שגם אם היא מבוססת על התנסות היחיד, הרי שהיא שואפת להשפיע מכוחה על סביבתה ועל הדורות שאחריה, כך שגם אם לא זכו כל הפרטים ליהנות מהחוויה הייחודית, עדיין היא יכולה למצוא הד בליבותיהם. רק אז תוכל להיות לכוח חברתי. אחרונה בשרשרת התורות והתנועות המיסטיות בישראל הייתה החסידות. הקוקיזם אולי הוא חוליה נוספת.
גדעון ארן
גדעון ארן הוא פרופ' לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. חוקר ומרצה בנושאי דת, מצד אחד, ובנושא הקיצוניות, מצד שני, ובעיקר הוא מתמחה בחקר הקשר שבין השתיים, בישראל, ביהדות העבר וההווה, ובהקשרים השוואתיים. מחקריו מתבססים בעיקר על עבודת שדה. בשנים האחרונות פרסם ספרים ומאמרים על פנדמנטליזם, כתות ותנועות רדיקליות, אלימות דתית, טרור. מסיים בימים אלה כתיבת מונוגרפיה על טרור המתאבדים במזה"ת.
Follow Me:
