לפניכם החלק העשירי מתוך הפרק הרביעי בספר "קוקיזם" שנכתב על ידי הפרופסור גדעון ארן. שם הפרק הינו: "ששת הימים כאירוע קוקיסטי".
מלחמת ששת הימים היא האירוע הקוקיסטי בה״א הידיעה. היא משקפת, אף מחדדת, את הבעייתיות הבסיסית שהקוקיזם מתמודד עמה, ומקפלת בתוכה את הפתרון שהקוקיזם מציע. אפשר לראות בה התגלמות שיא הפרדוקס הקוקיסטי, ונקל לפרשה כמימוש אידיאלי של המ"מ הקוקיסטית. המלחמה ואחריתה, זו הנקודה הקריטית בהתפתחות הקוקיזם; יסוד הכרחי בהופעת ג״א. ששת הימים היא מוקד גיבוש ומקור השראה לקוקיזם: מכאן התווספו לקוקיזם מאפיינים בולטים, מכאן שאב כוח לאחר שנתגלתה ונתאמתה בשורתו, וממילא יצא מכאן בתנופת שכלול והתפשטות.
ההשפעה המכרעת של אירועי יוני 1967 על הקוקיזם בלתי נפרדת מהשפעתה הגורלית על ישראל כולה. עם זאת, אף שהמהפך הפרטי שלוב בכללי, במובן מסוים לשניהם כיוונים מנוגדים. הקוקיסטים, כאחיהם הציוניים, נתפסו למרכזיות המלחמה, אך נתנו לה פרשנות משלהם, המתמצה בשם החלופי שביקשו לכפות עליה: "מלחמת הגאולה". לא מקרה הוא שעשו את יום כיבוש ירושלים ליום חגם, וניסו להעבירו מהרשות הלאומית לחזקתם הדתית עד שכמעט הועמד מנגד ליום העצמאות, כאילו מתחרה בחגה של המדינה. הצגת ששת הימים כמאורע קוקיסטי מעיקרו, ובירורו במונחי המ"מ, מלמדים רבות על הגוש ואמונתו, וכן על ההתרחשויות ההיסטוריות עצמן ועל הדרך בה עובדו וניתנו בהן ערכיות ומשמעות חדשים.
מלחמת ששת הימים היא הזדמנות הפז שנקרתה לקוקיזם. החוליה הראשונה בחיבור שבין ששת הימים לאמוניות הגוש הייתה ב"מזמור י״ט". נאומו של הרצי"ה במסיבת יום העצמאות תשכ״ז ב"מרכז", עוד בטרם נפתחו האיום והחירום שקדמו לפרוץ הקרבות, שבו ביטא בהתייפחות את געגועיו לאתרי א"י וזעק מרה על הפקרתם, גרם לזעזוע דתי ונחרט בזיכרון הקוקיסטי האישי והקולקטיווי. אחר כך התגבשו הדברים למסגרות אמונה מובהקות המוזכרות לרוב וידועות לכל. מזמור י״ט היה למניפסט הקוקיסטי, בהביאו את עיקרי השיטה בכוח רב. אפקטיווית במיוחד הייתה הקריאה:
"'ואת ארצי חילקו.' כן, איפה חברון שלנו. האנחנו שוכחים את זה? והיכן שכם שלנו, ויריחו שלנו. אייהן? הנשכחן? וכל עבר הירדן שלנו הוא. כל רגב ורגב, כל ד' אמות… שייכים לארץ ה' – הבידינו לוותר אפילו על מילימטר מהן?"
קוקיסטים לא רואים את המלחמה במנותק ממילות המזמור הללו. חיילים מביניהם חוזרים ומספרים שיבבות הרב הדהדו באוזניהם בעת הקרבות. מוסיפים שמהבשורה הצפונה בהן שאבו לא רק תעצומות נפש, אלא גם משמעות להתרחשויות. מזמור י״ט העניק לאירועי ששת הימים מובן נסי. תוך כדי כך התפרש גם המזמור עצמו כהופעה ניסית. בדיעבד נתפש מזמור י״ט כדבר נבואה. כעבור זמן לא רב מהמאורעות עצמם נקבע רשמית באפופיאה האמונית: "פלאות הדברים שנאמרו אז חופפים את פלאות המעשים שהתרחשו כעבור שלושה שבועות, מסעירים את הנפש בחזון אמת שבהם." בין הקוקיסטים מקובל לראות במעמד הנבואי הזה את לידת ג״א.
עם תום המלחמה חזרו המאמינים לאחור והחילו בדיעבד את פרשנותם גם על תקופת ההמתנה שקדמה למלחמה. כבר מאז נפתח רצף המהלכים המדיניים והצבאיים שהתפרש כמסכת עקבית והכרחית המתקדמת במגמה שהגיונה משיחי. בני "מרכז" מעידים שבשבועות המתוחים שקדמו לקרבות, ישבו בחדרו של הרצי"ה וניתחו את הנסיבות המדכדכות כ"חבלי משיח". באותם ימים לימד הרב את תלמידיו על "ניסיונות הגאולה" ועל "מלחמות כשלבים במהלך הגאולה." מגמה פרשנית זו נמשכה ושאפה לשיאה עם מזמור י"ט. בדיעבד שובץ המעמד בישיבה בפסגת שרשרת האירועים, שווה ערך לניצחון האסטרטגי, צמוד להישגים הטריטוריאלים:
"לא; אין זה נאום רגיל, אלא משא חזון נבואי! פני הרצי"ה מאירות, עיניו ברקים… כל דיבור ואמרה היוצאים מפיו הינם שיר מזמור. הדברים היוצאים מלב קדוש חודרים ללבבות… חצות הליל, ראש הישיבה כבר הפסיק מדברותיו, אבל קולו עדיין מנסר בחלל"
ואז פרצה המלחמה. בני התורה מרבים לספר שתוך כדי המאורעות כבר פיענחו את חוקיותם; רק הם ידעו להעריך את שיעורם, הודות למסר שקלטו ב"מרכז" במשך השנים ובמיוחד ערב המלחמה. מיד בגמר כיבוש העיר העתיקה התוודה הר' אריאל, קוקיסט צנחן:
"דמויות מורי ורבותי בישיבה [הרצי״ה וה'נזיר') העסיקוני זמן רב… מאז הכוננות עמדו כל הזמן לנגד עיני, והיו צריכים לפתור את בעיותיי, את שאלותי יום יום"
כל כך שזורה הבשורה הקוקיסטית במהלכי הימים ההם, עד שמעצביה ומנחיליה נתפשו כ"גיבורי הניצחון" יחד עם לוחמים ומצביאים. על כן סברו ש"אין כמו הרצי"ה ראוי להיות (אישיות חשובה במעמד) הפגישה הראשונה של עם ישראל עם הכותל מחדש." אחרי כן רצו משם החיילים הקוקיסטים היישר לישיבה, להעניק לראשיה את "פרי הניצחון" – הארץ השלמה, וכן תשובה של העם.
"מלחמת הגאולה" – לעולם לא במנותק מהתנבאות הרצי"ה והחזון ב"מרכז" — היא אבן פינה אמונית; בין מקורותיו של הקוקיזם, התגלות ממש. משנוצק אותו מעמד בתבנית פולחנית, נהיה למוקד טקסי בתרבות הקוקיסטית. ריטואל הקראת המזמור או השמעת הקלטתו תפס מקום מרכזי בחגיגות יום ירושלים. מזמור י"ט פתח את עצרת יום השנה למלחמת ששת הימים. אחריו באו נאומי-שיעורי רבנים, שהתחרו ביניהם בדרש על המשמעות הדתית של המדינה והארץ, כששיאם ב״שיחה הקדושה" של הרצי"ה על מלחמה כהתקיימות הגאולה. ולבסוף, מסע של אלפי בני נוער דתי־לאומי, שהתקדמו תוך כדי שירה וריקודים נלהבים, במאסות צפופות ובחזית רחבה, סוחפים או רומסים כל הנקרה בדרכם. מרחבת ישיבת "מרכז הרב" יצאו בחצות הליל, פונים דרך רחובותיה הראשיים של ירושלים החדשה לעיר העתיקה, מציפים את סמטאותיה בדרכם לכותל, שם סיימו עם שחר בתפילה גדולה והילולה.
במקורו היה יום ירושלים חגם של שכבות רחבות בציבור. אך קוקיסטים השתלטו עליו בהדרגה והפכוהו לנחלתם. תוך כדי כך הטביעו עליו את חותמם המובהק. כך איבד יום ירושלים משהו מאופיו כחג לאומי ונעשה לחג דתי ייחודי.
הקוקיזציה של חגיגות הניצחון והכיבוש-שחרור עשתה, במודע, להטעמה או הטמעה של מוטיבים אמוניים בתודעה הישראלית המשותפת. ראשית, יסוד הגאולה הוחדר להווי הממלכתי. עמו הועלתה לסדר היום הלאומי בעיית היחסים בין הארץ למדינה. השאלה כבר עלתה בקשר לתכניות ה"חלוקה", אך מאז העצמאות כאילו נרדמה. משעוררוה שוב, שונה טיבה של הפרובלמטיקה הקלאסית הזאת. מעתה שיקפה את המתיחות שבין יהדות לציונות. החג הממלכתי שירת את הדת במאבקה מול הלאומיות החילונית. הקידוש בדיעבד של ששת הימים סייע והתבטא ברכישת האפוטרופסות על טקסי יום השנה. הקוקיסטים כפו עצמם על יום ירושלים, מוסיפים עוד ועוד לאיכותו הדתית, על כל סממניה המסורתיים. בו בזמן טרחו להאדירו בכלל הציבור ולהציגו כעניין ישראלי מקיף ומאחד, כדי שיהיה מקובל על חוגים רחבים ומגוונים. השניות הזו מצאה ביטוי סמלי במודעות הרשמיות שבישרו מדי שנה על תכנית החג. הוחתמו עליהן מדינת ישראל וישיבת "מרכז הרב" כשוות, זו בצד זו. הדבר נחשב להישג קוקיסטי גדול.
בתאוצת אירועי החג הישיבתיים-ממלכתיים, בעשור לששת הימים, התפרסם כי יום שחרור העיר (כ״ח באייר) הוא גם יום עלייתו ארצה של הראי״ה, בעקבות קול עליון שגילה לו על השליחות הנשגבת שנועדה לו. זהות התאריכים נתפשה כעדות לקשר "פנימי" בין שני האירועים, וכך התעצמה משמעותו הדתית של כל אחד מהם.
בגילוי דעת פנימי שהפיץ הרצי״ה ב״מרכז" נקבע שקדושתו של יום ירושלים כפולה ומכופלת, מכיוון שאינו מציין רק את "השחרור מחרפת השפלות של עול גויים… בהיגלות יד ה'… ע״י שליחיו הנאמנים, גיבורי צבאנו הנאדרים," אלא גם את עלותו "לארץ תחייתנו… של האור החדש על ציון, הכהן הגדול, הראי״ה, (עפ״י) קריאה עליונה ונאדרה בקודש של גילויים שמימיים.״ למחרת איחוד העיר עלו המון תלמידי ובוגרי "מרכז" להשתטח על קבר הראי"ה בהר הזיתים, אחרי כעשרים שנות ניתוק. הקפידו לציין שאצבע אלוהים הנחתה את המאמינים באיתור מיידי של מקום הקבורה; שם התגלה להם שאותו כוח פלאי גם שמר על שלמות המצבה תחת שלטון הירדנים, בעוד שכל שכנותיה נופצו.
עברו שש שנים ומעלה מאז המלחמה ואיחוד העיר עד שזכה התאריך לעדנה. קודם לכן קיבל תשומת לב מועטה יחסית, גם מצד המאמינים. רק עם התפרצות הקוקיזם לזירה הציבורית בדמות הגוש, בעקבות הצלחת ראשונות של ההתעוררות האמונית, נהפך יום ירושלים ליום קדוש. השלכות המערכה ב-73', הכרוכות דווקא בנסיגה משטחים וממהלך הגאולה, הם שגרמו לתיסוף-בדיעבד של ערך שחרור הארץ השלמה ומימוש החזון המשיחי, שאירעו שנים ספורות קודם לכן. לאיכותה המ"מ של מלחמת '67 התווספו רבדים עמוקים רק אחרי מלחמת 73'.
מבקרי הקוקיזם מציינים שהיהדות אינה נוטה להעריץ את הגבורה במובנה הפיסי כשהיא לא באה בשם התורה ולמען התורה; וכן שהיהדות אינה נוטה להתלהב ממלחמות, שאותן היא תופשת למירב כעובדת חיים. ממילא לא עשתה היהדות הדתית ימי חג על הצלחות צבאיות, אפילו לא על הישגים מדיניים. המלכים ירבעם בן נבט או אלכסנדר ינאי הרחיבו את גבול הממלכה, העלו את קרנה ותרמו לשגשוגה, עד שקירבוה לסטנדרטים של ימי דוד ושלמה. אף על פי כן גינתה אותם המסורת בשל שפלותם המוסרית, ואת מעללי ניצחונותיהם נמנעה מלהלל כבעלי ערכיות דתית. לעומת זאת, גבורת המכבים בחנוכה זכתה לחג ולהודיה משום שבאה להצלת התורה, לאו דווקא להגנת האומה. ואילו הקוקיזם חגג בהתלהבות ובדקדקנות יתרים, במסגרות ההתנחלותיות והישיבתיות, את יום העצמאות ויום כיבוש ירושלים.
מול הספירה היהודית שיסודה בבריאת העולם, וכן גם מול הספירה הישראלית שתחילתה בקוממיות תש״ח, העמיד הקוקיזם ספירה מהפכנית גאולית הנפתחת בששת הימים. במלחמה ששימשה נקודת זינוק לתאוצה משיחית, התחיל לוח חדש השונה מזה המסורתי ומזה הציוני. 1967 הוכרזה כ"שנת אפס" במניין המשיחי; מלחמת 1973 פרצה במלאות "שש שנים לגאולה", ואילו שנת תשל״ז לבריאה וכ״ט למדינה הייתה לשנת "העשור לגאולה". ביום ירושלים תשמ"ו (1986) ציינו הקוקיסטים "תשע־עשרה שנה מול תשע־עשרה שנה." המאמינים העמידו את עידן מדינת ישראל שאבד עליו כלח, לעומת עידן ארץ ישראל שבא תחתיו לתקן את המעוות. גם אחרי 1948 עוד נמשך משהו מתור הגלות; בששת הימים הובהר סופית שתור הגאולה אכן כבר בא.
מהפך ששת הימים הוא יסוד לג״א לא רק ברמת הגיבוש הסמלי, אלא גם ברמת היוזמה המבנית. בגזרות מסוימות קדמו ההתארגנות והעשייה לפיתוח הרעיוני-ערכי, שימשו לו בסיס מוצק ותמכו בו בהמשך. בצד העיבוד המ"מ של חוויית המלחמה, היה לה תרגום תכליתי, מיידי ונמרץ. הקוקיזם הגיב על המלחמה ותוצאותיה גם בצורה ישירה ומעשית. בכך התייחדו המאמינים מסביבתם כבר אז, ומזו הדתית עוד יותר מאשר מהחילונית.
כבר ביום השביעי הונחה תשתית ארגונית-חברתית לפעילות מדינית ומבצעית, שלימים נשאה את שם הגוש. אז כעתה אי-אפשר היה לראותה במנותק מההתעוררות האמונית בעקבות "מלחמת הגאולה". נזכיר כאן שתי נקודות ציון ידועות, שמבטאות מענה פוליטי אקטיוויסטי לאתגר ששת הימים: ראשית, התאגדות "הצעירים", עדייו במסגרת המפד״ל, כגרעין להתנערות מפלגתית וכשדולה למען א״י השלמה. הם תבעו בתמימות אך בתקיפות ערכיות תנועתית טהורה ומימושה המסקני. שנית, היוזמה הנלהבת והיעילה להתנחל ביהודה, שהחלה במפעלים הנחרצים של שיקום כפר עציון וחדירה ללב חברון. הן בחזית המדינית הן במבצעית, בלטו פחות או יותר אותם אנשים, רובם בני תורה, מחוגי ההשפעה של הראי"ה, הרצי״ה ו"מרכז", ובראשם פורת, לוינגר, בן-נון, פליקס, קצובר וחבריהם, שהתפרסמו במעלליהם המאוחרים.
למחרת המלחמה נתפסו הקוקיסטים לתזזית של פעילות. לפי תיאורם עצמם, הם היו כ״אחוזי דיבוק". הדבר התבטא, בין היתר, בהתרוצצות לאורכה ולרוחבה של הארץ, ימים כלילות, ללא לאות, כדי להפיץ את הבשורה, לעורר ולגייס תמיכה. על-פי סימנים שונים, ובכללם עדויות קוקיסטים עצמם, מאחורי פעלתנותם הכפייתית נמצא זעזוע אמוני עמוק. הוא ניכר בחוסר שקט נפשי ובמבוכה, מצד אחד, ובהתעלות הרוח, ביטחון ועליזות מצד שני. אופוריה המסגירה יותר משמץ אנומיה הייתה נחלת רוב הציבור בישראל; ואולם הקוקיסטים הצטיינו לא רק בעצם קיצוניות הטרנס האקסטטי שאחז בהם, אלא גם בעושר ובחיות עולמות התוכן אליהם נתקשרה התעוררותם. באמצעות מורשת רוחנית שנחלוה לא מכבר, ידעו הקוקיסטים למלא מיד את חללי הבלבול והספק שהותירה אחריה המלחמה. השיטה המ"מ שפותחה קודם לכן ורווחה בקרב המאמינים מבעוד מועד, הכשירה אותם לחוות את ששת הימים כאירוע אמוני גדול.
המלחמה הביאה את הקוקיסטים לתסיסה דתית. היו לה ביטויים שונים, ובהם ה״פעילות הרוחנית" האינטנסיווית של המאמינים מיד אחר המלחמה, שהייתה בלתי נפרדת מפעילותם המדינית וההתנחלותית. קודם כל הייתה סדרת הכנסים של תלמידי ובוגרי "מרכז", חסידי הרצי"ה ונאמני הראי"ה. היו אלה מפגשים ספונטניים מרגשים שבהם התוודעו קוקיסטים זה לחוויותיו של זה, ואחר עיצבו יחדיו את חווייתם המשותפת. באותן התוועדויות ראשוניו התלכדה החבורה המנהיגה והפעילה, התבררו מגמות פוליטיות ונוצקו דפוסים ארגוניים. עיקר חשיבותן בחליפין הרוחני ובתמיכה הנפשית ההדדית בתוך החבורה, שהביאו להתעצמות תחושת ההתחדשות הדתית. הקוקיזם נעשה מאושש ומגובש פי כמה, וכך יכלו לפרש במונחיו את המציאות החדשה ולפעול בשמו ביתר ביטחון. מהכנסים הללו, למשל, יצאה תנופת ה"גיור" הקוקיסטית. צעירים ממעגלי "מרכז הרב" פרשו רשת רחבה של חוגי יהדות ברחבי הארץ, שנתפשו באותם ימים כבעלי השפעה עצומה. מפגשים אישיים או קבוצתיים, סדירים וחד-פעמיים, הרצאות ועצרות, יצרו מה שנדמה כגל סוחף של עניין במסורת וגעגועים לדת.
התסיסה האמונית מצאה גם ביטוי בכתב. בעקבות ששת הימים יצאו לאור פרסומים קוקיסטים בשפע חסר תקדים (והמשך). בחוגי ההשפעה של הרבנים קוק ו"מרכז" הורגש אז צורך לתת פורקן למתח הרוחני שלאחר המלחמה, ולהתמודד מול האתגר הרוחני שהעמידה התקופה. לשם כך יצרו כלים להבעה ספרותית-הגותית. הימים ההם ידעו יבול שיא, ממש מבול של הגיגים ומסות שהופיעו במסגרות שונות, חלקן אכסניות קיימות (כגון "זרעים", עיתון בנ״ע; "עמודים" , עיתון הקבה״ד; "עלי משמרת", עיתון צעירי המפד״ל), וחלקן חדשות ומיוחדות. באכסניות הוותיקות הזדקרו פתאום מוטיווים אמוניים שכלל לא נראו על דפיהן לפני כן; באכסניות החדשות בלט הבטאון "מורשה", שזכה למימון המשמרת הצעירה של "המזרחי-הפוהמ"ז", אולם עצם עריכתו ורוח כתיבתו העידו על נטייה אנטי-מפד״ליסטית גמורה.
"ועדת הסברה" שהוקמה בהמלצת הכנסים הקוקיסטים הראשונים, יזמה הוצאת פורום בנוסח שהתקנא ב"שדמות" וניסה לחקותו ובו בזמן להיות לו אנטי-תזה. מבימת עמוד השער של "מורשה" הצהירו עורכיו, ובהם פורת, נפתלי בר-אילן ועוד מנהיגים לעתיד בגוש אמונים: "דרכנו ציונית-דתית, ליתר דיוק, ציונית-תורנית, מבית מדרשו של הראי"ה." גיליון אחר גיליון העיד על מגמה חדשה זו, שייחדה את המאמינים במחנה הדתי-לאומי ממנו באו. עם "מורשה" הגיע הקוקיזם לאמצעי ביטוי ממוסד משלו, כתב-עת בלעדי ומקורי. הפורום המ"מ המובהק הזה פרח בעקבות ששת הימים, אך גווע זמן לא רב אחר יום הכיפורים, משנעשה הקוקיזם מעשי ולוחמני יותר. כך או כך נותרה בידינו דוגמה מעניינת לקוקיזם בהתהוותו. עיון בחוברות, מא' עד ט', מאפשר לעקוב אחר שלבי עיבוד החוויה הראשונית לדפוסי האמונה.
א"י השלמה הייתה נושא מרכזי ב"מורשה", כבשאר הפרסומים הקוקיסטים. שוב ושוב הובאו דברי חז״ל והראי"ה על קדושת הארץ, ובצדם גישושים ראשונים של מסורת מחקר ופולמוס חדשה בשאלה הגיאוגרפית-הלכתית של גבולות ההבטחה ונחלת האבות. הנושא האחר הממלא את הביטאון, הגאולה, השלים את קודמו והשתלב בו. גם בעניין זה חזרו לעייפה אותם הציטוטים, מהמקרא ועד לרצי"ה, ומאמרים שיישמו את המקורות למציאות אקטואלית-פוליטית. בתנופה גדולה התחילה כאן מגמת היסטוריוסופיה משיחית, המטפלת בנוסח ספק רבני או מדרשי, ספק אקדמי או פובליציסטי, בתהליכים עולמיים באספקלריה המ"מ. בין ההתבטאויות האמוניות שובצו גם דברי חילונים. בדרך כלל היו אלה וידויי חלוצים מהעליות הראשונות או מימי תהילה ציונית מאוחרים, המסגירים תחושה עמומה של צמא לאלוהות וצורך לשוב ולהתרפק על מקורות היהדות, או ביטויים לאומיים מקסימליסטיים ואקטיוויסטיים ברוח אחד העם מכאן, ולח״י מכאן.
בין השיטין נמצאו סימני דתיות חזקה, ובכלל זה אפילו גילויים שניכרת בבירור איכותם הקבלית. כמו כן ניכרו דברי פיוט אמוני, רווי סימבוליקה של "אור". עוד ועוד "אור" ו"אורות", כצפוי.
על חוויית ששת הימים ועל המשמעות שהוענקה לה נכתב למכביר. הפתעה והתפעמות, שכרון חושים וטשטוש קני המידה למגבלות של כוח ולמידות של צדק, שבח והודיה, תהילה וגם מבוכה בלתי מבוטלת – אלו ועוד הם חומרי הגלם מהם הורכבה המציאות הנפשית והחברתית באותם ימים הרי גורל. התחושות הללו היו גירוי ומושא להתמודדות הרוחנית של בני הדור, מצע וגרעין לעיבוד התגובה הרעיונית-ערכית למלחמה ותוצאותיה.
ששת הימים נהפכה להתנסות אדירה כל-כך קודם כל משום הניצחון הפנטסטי, הבלתי צפוי לחלוטין, וסדרי הגודל של פירותיו, שהיוו היפוך גמור להשתלשלות מראשיתה, שכזכור עמדה בסימן חרדה וייאוש לנוכח סימנים מבשרי רע. תוך ימים מעטים נזרקה המדינה מקוטב החשש שעל סף שואה, איומה מקודמתה, לקוטב שמנגד, שכולו התבשמות מהישועה, כבירה ממה שנודע ושוער. בקיצוניות כל אחד מהקטבים, בניגוד המוחלט שביניהם ובמהירות התהפכותם טמון היה כוח רב, כוח שהווקטור הדתי שלו הוביל להתפרצות גוש המאמינים.
הן בקוטב ששת הימים הנוגע בספירת השואה והחורבן, הן בקוטב שמעבירנו מיידית לתוככי הספירה של הגאולה, פגש הציבור הישראלי את העם היהודי. התעוררה הזדהותו של הישראלי עם היהדות ההיסטורית לדורותיה, והתהדקה האחווה בין הישראלי ליהדות הגולה לתפוצותיה. ישראל שבה ועמדה סמוכה ליהדות, לאחר שהתרחקה ממנה והעמידה עצמה מנגד לה. התחדשה הקירבה ביניהן, וממנה נגזר שוב גם העימות.
בולט וחשוב מהמפגש בין החברה בישראל לעם ישראל היה מפגש החברה עם ארץ ישראל. ששת הימים שבה וחיברה את האומה עם ארצה השלמה, ההיסטורית, המובטחת, הנכספת. גם כאן היה מעין גילוי, שנמזגו בו יסודות עמוקים רדומים שהתעוררו פתאום וחידוש גמור. ישראל שבה לארץ מולדת או לארץ יעודה, גם לא״י הממשית, נושאת הזכרונות, על נופיה ואתריה המוחשיים והמוכרים, וגם לא״י המושגית, נושאת החלומות, על משמעויותיה הסמליות והמכלול התרבותי הקשור בה. הפגישה עם הארץ, כפגישה עם העם, נכרכה באופן טבעי והכרחי במימוש הזיקה לתכנים של מסורת ואף דת.
ששת הימים היא ציר מהפך מישראליות ליהודיות; ג״א נבנתה ממנו, גם תרמה לו רבות. סמלו של אותו מהפך המקשר את המלחמה לקוקיזם הוא הצנחן הבוכה ליד הכותל. המאמינים נתפסו לעדויות רבות ובולטות, לפיהן "הצברים חשו לראשונה לא את הישראליות אלא את היהודיות של העם." במקום בו ניכרו סימני הריאקציה לצבר, שם שגשג הקוקיזם.
אלופי המהפך הזה נאחזו גם בגילויי אנטישמיות למיניה, שהופיעו ערב המלחמה ומיד לאחריה, וכוונו הפעם כנגד מדינת ישראל. זיהוי אנטי-ציוניות עם אנטישמיות שירת את הטענה הקוקיסטית שמאחורי התקומה הלאומית, בניגוד ליומרתה וחזותה, עדיין מסתתרת היהדות הישנה שלעולם לא תוכל להתנכר למהותה הסגולית. מתוך חוויית הגאולה הגיעו פה להוויה של גלות: טיפוח שנאת הגויים ("העולם כולו נגדנו") כגורם חיוני בהגדרת הזהות העצמית. נוסיף שהקוקיזם, השולל את השאיפה לנורמליות המתגלמת באופציה הלאומית-חילונית שישראל בחרה בה, מצא לו בששת הימים אות ומכשיר להתקיימות גרסתו. בהקשר זה העמידו המאמינים את מלחמת תש״ח מול מלחמת תשכ״ז, וקבעו כי משמעויותיה הרוחניות של האחרונה הפוכות לאלו של קודמתה, ומפוארות מהן. בעצמאות ראו את לידתה של אשליית הנורמליות; בששת הימים ראו את השיבה ההכרתית לתחושת הייחוד והיתרון היהודיים. לשם כך נזקקו גם לאופייה הנסי של גאולת 1967.
א"י סיפקה בסיס ממנו יכולה הייתה היהדות הדתית להשיב מלחמה שערה ללאומיות החילונית. מכאן נבטה תפישת הברירה בין מדינה לארץ, המקפלת בתוכה את המאבק בין ציונות לדת, בין סדר אזרחי לסדר פרימורדיאלי, שמא סדר קדוש. במאמרו על "מדינת ישראל נגד ארץ ישראל", כתב יואל בן-נון, קוקיסט מושבע: "מלחמת ששת הימים עצרה את הזהות האוטומטית של כל מושג יהודי עם מדינת ישראל. א"י הקרועה והמחולקת קמה בקול תרועה ונפגשה עם מדינת ישראל שיכורת ניצחונה." ששת הימים, תמצית ושיא חוויית המדינה, בהעלותה למרכז התודעה את חוויית הארץ, גרמה ל״הסתלקות חוויית המדינה כחוויה בלעדית כובשת-כל." הקוקיזם השגיח באירוניה שבכך, וחשף יותר משמץ של סיפוק. ועוד הוסיפו שהשואפים, מסיבות פוליטיות לכאורה, לחזור לגבולות הקו הירוק, "מבקשים בעצם לשוב, מבחינה רוחנית, אל המושג הברור והבלעדי של מדינת ישראל שהכל כלול בה. הם מתגעגעים לחוויית המדינה… אך מדינת ישראל לא תוכל שוב 'להעלים' את ארץ ישראל תחת כנפיה." כאילו קוקיסטים הניחו או התכוונו שהארץ תקום על המדינה, בשם הדת.
ששת הימים עוררה אפוא שאלות בסיסיות של זהות ישראלית, חלקן חדשות וחלקן ישנות שהוכחשו או מוסמסו. עתה תבעו מענה דחוף ונוקב. לא היה עוד מנוס מלתת את הדעת על התכנים בהם תתמלא המסגרת הממלכתית שנדמה היה כי הגיעה לכלל שלמות. החריפה תחושת הצורך בהסבר והכשר להישג המדיני והחברתי. באין ספור מסות ומחקרים נאמר שתוצאות המלחמה העלו לסדר היום הלאומי את פרובלמטיקת הלגיטימציה, ובדרך כלל גם נדרשו לכך שהדפוס האידיאולוגי, שהיה דומיננטי ואפקטיווי עד אז, כבר לא הלם את הנסיבות החדשות; רבים קבעו שהדרך הציונית המקובלת הגיעה עד משבר, ואיתרו כאן את נקודת הזינוק להופעתה המחודשת של דרך היהדות, שהציעה עצמה כחלופה עדיפה.
הלאומיות החילונית שאיבדה ביטחונה נטתה לשאול מהמסורת הדתית יסודות שבעבר דחתה אותם, ובלית ברירה, גם אם במשתמע ובמסויג, הודתה בדלותה או בשברונה. הציונות נזקקה יותר מאי-פעם לתיקוף המנדט שלה. כך במיוחד בנושא כיבוש השטחים והשליטה בהם, בניגוד לתביעות ולצרכים של צד אחר ועל רקע ביקורת קשה מבית ומחוץ. התרבות המדינית-חילונית מצאה עצמה ככלי ריק לנוכח אתגר זה, מה עוד שבינתיים נתגלו סימנים ראשונים לירידתה המוסרית, ואלה גברו בקצב מעורר דאגה. מתוך הצורך להעלות טיעונים להצדקת אילוצי המציאות הגאו-פוליטית, פנו לתחום הביטחון, אך נוכחו במהרה כי הוא חסר, אף מסוכן, כמקור לגיטימציה. אז הלכו אל ההיסטוריה למצוא בה בסיס לזכויות; מכאן הייתה קצרה הדרך להזדקקות למסורת הדתית. היהדות, שצפתה עד אז מנגד, עטה על ההזדמנות להמציא למדינת ישראל את הסמלים שביקשה. אלו היו, כמובן, טעונים בדתיות. היהדות יכלה לשאוב מכאן את ההוכחה הניצחת לכישלון אותה ציונות, שהצהירה בזמנה שאין לה דבר עם הדת. לא הכל יסכימו לתיאור זה של המצב, אבל כך, מכל מקום, תפש אותו הקוקיזם.
בעקבות ששת הימים, דווקא כשהישראליות הייתה בפסגת הצלחתה, גברה היהודיזציה שלה. לעובדה זו סיבות נוספות על אלו שהוזכרו לעיל, כגון השינוי הדמוגרפי המתקדם לטובת אותם אזרחים – בדרך כלל ממוצא מזרחי – שהמשיכו לדבוק במידה בלתי מבוטלת בתרבות המסורתית, על מרכיביה הדתיים-מסורתיים. הקוקיזם מצדו נהנה מהמצב, אף שאף להחריף את דילמת הזהות הישראלית, ואחר הציע לה בסיס לגיטימציה מקורי משלו. המאמינים הכירו בכך שזה הרגע ומוטב להם לנצלו. עד אז חשה הדת המסורתית רפה ולקויה ביחס ללאומיות המודרנית; היהדות, שהזדהתה אך כדת המתגדרת בתומ״צ בלבד, נסוגה מפני הציונות. והנה, דת ישראל יכלה מעתה להסתער על מדינת ישראל בחזרה, כשהיא רכובה על סוס עם ישראל ובעיקר ארץ ישראל, אותם הפקיעה לעצמה, בלא התנגדות כמעט. למלחמת 1967 היה פוטנציאל דתי כה גדול עד שניכר גם בחילונים. על כל פנים הוא מוצה על ידי המאמינים והחיה את הקוקיזם.
לא כל האורתודוקסים ראו את ששת הימים כאירוע אמוני גדול; חלק מהם ערער על כך שלמלחמה מעין זאת רלוונטיות יהודית דתית כלשהי. לפי גרסה אדוקה מוכרת, יוזמה היסטורית שתכליתה והדרכתה חברתית-מדינית, כמו מלחמה עבור חופש, צדק או כל תוכן אנושי אחר, אמנם איננה בהכרח פסולה כשלעצמה, אבל בהכרח אינה יכולה להיחשב כנושאת ערכיות דתית. גם אם היא נושאת חשיבות לאומית ממדרגה ראשונה, מנקודת המבט הדתית היא נייטרלית. מובן דתי, וממילא ערך משיחי, אפשר לתת רק למבצע שמלכתחילה לא הונע אלא על ידי דחף דתי ולא נועד אלא לשם הדת. באשר לששת הימים, מכיוון שמלחמה זו לא הוכרזה למען התורה, לא בוצעה על ידי שומרי אמוניה ולא נוהלה על פי מצוותיה ובהשראת עיקריה, הרי שאין לה דבר עם הדת. לא כן סבור הקוקיזם.
הקוקיסטים ייחסו למלחמה משמעות אמונית נשגבת. אדרבה, בעובדה שמשחררי ירושלים, חברון ושכם, אינם שומרי מצוות, נמצאה למאמינים בשורה, הוכחה, לניצוץ הקדושה החבוי בקרב הלוחמים החילונים, עדות ליהדותה של הציונות, רמז לאיכותם המ"מ של המאורעות ההיסטוריים הגדולים. לפרדוקס האמוני הזה תרומה מכרעת להבנת היהדות. המאמינים רואים את החשיבות הדתית של ששת הימים לא רק בכך ששיפרה רדיקלית את מצב היהדות, אלא בעיקר בכך שפתחה את הדרך לשיפור רדיקלי בתפישת היהדות. אלו הם שני היבטי "השלמת היהדות" המתלווה לשלמות הארץ.
בעקבות המלחמה התבררה, אם כן, הפרספקטיווה האמונית המתייחדת מזו הדתית-אורתודוקסית, וגם בכך ראו את הפונקציה המשיחית של ששת הימים. לפי הטענה הקוקיסטית, מאז השלב הגורלי הזה במהלך הגאולה, השתנתה מעיקרה היהדות עצמה. התקבלה גם מציאות, גם אידיאה יהודית מהפכנית, אחרת לגמרי מזו שקדמה לחמישה ביוני 1967.
האיכות המיוחדת-במינה של אירועי יוני '67 השפיעה עמוקות על רבים, דתיים ואף חילוניים, בעיקר על אלו שהפכו בעקבות זאת לקוקיסטים מושבעים. כמה מנציגיהם הבולטים – לוינגר, פורת, בנץ היינמן, דב ביגון ואחרים – תיארו מה שהיה להם במלחמה כ"הארה", התנסות המשיקה לספירת התגלות בלתי אמצעית של האלוהות. המדובר באילומינציה המופיעה לרוב בווידויי מיסטיקונים: תהליך פתאומי של הכרה באמת כמוסה מוחלטת, הפותחת עולמות תודעה חדשים וסופיים ומעניקה למאמין ביטחון גמור ועליונות.
האור הוא מוטיב חשוב בדתות שונות, ומבטא בדרך כלל מה שבא מהמקור האלוהי, את כל החיובי, הטוב והאמיתי; זהו כוח חיים חושף ויוצר, אך מסוכן לעתים. במיסטיקה היהודית לרבדיה נודעת לאור משמעות מרכזית, ספציפית למדי. קוקיסטים מודעים לזאת היטב. מששת הימים ואילך הרבו הקוקיסטים להשתמש בביטויים כ"אור", "אורה" וכיו״ב, וקישרו זאת כמובן גם ל"אורות" של הראי"ה. אין לך כמעט מקרה בו אוזכרה המלחמה בלי שהוסמכה למוטיב האור הזה. כך למשל אמר יואל בן-נון, עם התבררות תוצאות הקרבות: "בורא עולם פתח לנו עולמות של אור."
לעתים קרובות דיברו המאמינים על "אור גדול" עד כדי כך שהתקשו לקלוט אותו, וכמעט שהוכרעו על ידו. מאליה עולה האסוציאציה הקבלית לאותו אקט בבריאה הכרוך ב"שבירת הכלים", שלא יכלו להכיל את עוצמתה של הקרן הנשלחת לעולם מהאין סוף. בעקבות לוינגר נקטו מספר קוקיסטים חשובים במושג "הלם האור", בכדי לתאר את שהתחולל באישיותם עם המלחמה.
פתיחת העידן האמוני החדש, המעבר לתודעה הדתית המהפכנית, הצטייר בדרך מיתית. זמן קצר לאחר ששב מהמלחמה על ירושלים, בד בבד עם השתתפותו ביצירת מסגרות קוקיסטיות טרומיות, כתב בן-נון בביטאון צעירי המפד״ל:
"עם כיבוש הר הבית – בבת אחת נזרקנו קדימה על ידי יד ענקית אשר עקרה אותנו מן המציאות הקטנה והשגרתית ששקענו בה. ויחד עם זה כמו נשפכו ממרום תכני רוח ונפש כבירים שלא יכולנו לספגם ולעכלם כראוי"
המאמין נקלע כאן להתרחשות קוסמית. כוחות שמימיים התערבו באירועים ארציים. "אצבע אלוהים" כיוונה את האירועים. כיבוש הארץ השלמה נעשה מידי ה״סיטרא אחרא". ניצחון צה״ל על צבאות ערב היה "ניצחון בני אור על בני חושך." שלבי המערכה בין הצבאות היו פרקים ב"תיקון העולמות." כדברי ולדמן: "אי-אפשר למצות את הצעד הענקי הזה קדימה רק בעובדה של שחרור שטחי א"י. זה רק היווה קטליזטור של כוחות פנימיים אדירים."
המאמינים דלו מדברי ימי המלחמה עוד ועוד פרטים שניתן לפרשם כאישור לפלאיותה. לדוגמה: "זהו מעמד פנימי… שהרי יצאנו לקרב נגד אויב בדרום (בסיני) וראינו את עצמנו פתאום (במזרח, ביו״ש), לא לפי תכנונים שלנו." הדוגמא הבאה חביבה על קוקיסטים במיוחד, היות שאינה מסתפקת בהמחשה כללית של אפקט הכוח האלוהי המכוון את המהלכים הצבאיים, אלא מתמקדת בהפעלת הלוחמים החילונים, בצורה שלא מותירה ספק באשר להנעתם הדתית בשורשיה, אפילו שלא היו מודעים לה אז. כרבים מחבריו, כך דיווח הר' אריאל על הקרב בירושלים: "הקריאה הכללית הייתה 'אל הכותל.' כל (הצנחנים) רצו והגיעו (לשם) מבלי לדעת הכיוון. מהיכן יודע צבר צעיר שאף פעם לא הסתובב בעיר העתיקה היכן (הר הבית)? נראה שהייתה זו משיכה טבעית אל הקדוש."
המלחמה נערכת הן בחזיתות המדבר, ההר והרמה, הן בחזית שמימית. מאחורי מהלכיה הטקטיים והאסטרטגיים נערך משחק כוחות טמירים. אכן, תמיד מודבק למציאות העולמית הרגילה צד עמוק וסודי, הנודע לבעלי אמת בודדים. אך הפעם נחשפה ברבים המהות הקדושה של החולין, והתבררה לכל משמעותה האלוהית של ההיסטוריה החדשה. העיד ר' ולדמן על מה שעברו באותם ימים בני הרב ב״מרכז": "לפני ששת הימים היינו אמנם במתח של ציפייה לבאות, אך עם כל זאת, לא ראינו דברים גלויים לנגד עינינו בכל המישורים. (פתאום באה המלחמה והייתה לנו) יותר מרמז של ההשגחה. זהו מעשה גילוי." יש מתח ציפייה משיחית; ויש, להבדיל, התרגשות של הגשמה משיחית.
מלחמת ששת הימים נחשבה נס משמיים, אירוע שאינו ריאלי או נורמלי. היא סתרה את החוקיות הארצית והתעלתה מעל מגבלות העשייה וההבנה האנושית. בכנס תלמידי ובוגרי הישיבה, מיד לאחר המלחמה, סוכם: "כל מהלך המאורעות היה לא טבעי, מראשיתו ועד סופו." המוטיב החוזר בדברי מרבית החברים הוא השתמעות המלחמה כשוללת את ההיגיון ואת הניסיון.
מי שהיה לימים רב קוקיסטי חשוב הודה ואחר כך התפאר: "לפני המלחמה הרגשתי שהכול צריך לבוא בצורה שכלית… אחרי המלחמה אני כבר לא יודע… אני כבר לא סומך על הרציונליות." ששת הימים הייתה כפרשת מים המבדילה בין העידן השכלתני לעידן שבו שולטים כללים אמוניים, החורגים מעבר לעקרונות המותווים לפי הידע והמדע. דרש אז מנהיג לעתיד בג״א:
"הקב״ה נותן לנו שתי אפשרויות לכל פעולה בכיוון לעתיד הגדול. אחת – מהלך פשוט, רציונלי, נתון בידי אדם. (אלא) שנגמר השלב הזה של המערכה על הבמה ההיסטורית. כאילו הקב״ה אמר לנו: 'די ילדים, שיחקתם במה שרציתם, עכשיו אני אזיז אתכם.׳ ניתנה אפשרות של כעשרים שנה במהלכים טבעיים, שכליים, לייצב את הגבולות"
הרציונליזם והאמפיריציזם, פרי החינוך החילוני, היו טובים לעידן שטרם נגאל. בששת הימים נפתח עידן אותו הולמת חוקיות דתית מיוחדת. לימינו יפה שיטה מ"מ. לפי קוקיסטים ששת הימים הייתה "מעמד אמוני", "מעמד רוחני", "מעמד מוסרי" ו"מעמד חינוכי". חשיבות המלחמה הייתה קודם כל בתיקון האפיסטמולוגי ולאו דווקא האונטולוגי. חיונית מהשפעה על הנסיבות העולמיות היא השפעה על תודעתם של המאמינים. 1967 היא הנקודה הקריטית שאפשרה לתפוס סוף סוף את ההרמוניה הטוטלית. באמצעות המלחמה "הושלמה" היהדות: נתגלה הקשר הפנימי שבין תורה, ארץ ועם. מכאן נפתחה זווית הראיה "המקפת והאחדותית," ואלו שחוננו בה נהיו בני מעלה מוסרית ודתית.
לששת הימים היו מאפיינים שנקל היה לפרשם לא רק כבעלי משמעות דתית כללית, אלא גם כתואמים ייחודית את המסר של הקוקיזם ומתקפים אותו. מנקודת הראות הדתית הבליטה המלחמה והקצינה את טבעה הפרדוקסלי של המציאות הישראלית: אמנם היא הייתה צעד מכריע במימוש המשיחי, אך בו בזמן גם סימנה את ניצחון דרך החולין היהודי. והנה, החל ביוני 1967, נרמזה תחייה דתית המתלווה לשקיעת כוחות אויבי הדת והמסורת. המאמינים יכלו לראות את החול בשיאו, להיווכח כיצד הוא מתמצה וגווע ואז לגלות סימנים של קדושה ההולכים וגוברים, כאומרים להמירו. התורה של הפרדוקסליות שאבה מכאן ביטחון. הקוקיזם התבסס וגאה, באופן בלתי נפרד מפתיחתם המיוחלת של מרחבי האפשרות המשיחית להגשמה מלאה של היהדות.
אימיננטיות הגאולה מילאה את האוויר. גם אלו מהמאמינים שלא העיזו לקבל עליהם כי אמנם הושלמה המשיחיות בעליל, נטו להודות כי סביר שהיא עומדת בשער. לאור הבשורה נחוצה הייתה רק דחיפה קלה נוספת להשלמת התהליך. למיידיות ולמוחשיות הגאולה הצטרף גם מוטיב אפוקליפטי מסוים; זה התייחס לעובדה שהמהפך הוא פרי מלחמה עזה ומפתיעה. אך יותר משהקוקיסטים פירשו את המלחמה כתורמת למעשה הגאולה, הם הבינו אותה כהוכחה חותכת למציאות שבעצם לא היו ספקות בכך שאמנם היא קיימת זה מכבר, אלא שלא זכתה עד אז להיחשף באמצעות סימנים חיצוניים ח-משמעיים. במלחמה ובאחריתה התגלמה הגאולה ממש כפי שהוצגה במקורות. נסיבות ההווה שיקפו בדיוק את קווי המתאר המרכזיים על-פיהם הצטייר החזון: שיבה לנחלה אבות, הבסת האויבים, קימום הממלכתיות וכו’.
ב-1967 נחתמה ההלימה שבין הצד הפנימי של הגאולה לצד החיצוני שלה. הגאולה ברמתה ההיסטורית הייתה מכאן ואילך סמל ברור לגאולה המטפיסית. לאמונה שבלב, שכבר הכירה בגאולה והתעצבה על בסיס זאת, נמצאה עתה מקבילה בהוויה העולמית, שאומצה לפיכך מיד.
כך התעצמה החוויה המשיחית. עם זאת היא גם מיקדה את מושא התייחסותה, והגדירה את גבולות המציאות ששימשה לה גירוי וחיזוק. כיוון שפני הגאולה היו מזוהים עם מהלכי המלחמה ותוצאותיה, טבעי היה שתובחן ותצומצם הגדרתה, ותיוחס לממשות המדינית-צבאית מעיקרה. בתשכ״ז גברה המגמה שהחלה בתש"ח, למדר את הגאולה בתחום שבו ורק בו הוגשמה, הלא הוא התחום המובהק של ענייני חוץ וביטחון, הסובב על ציר כיבוש הארץ וישובה. אף על פי שהתחום הזה צר ודל יחסית, הוא נהפך לחזות הכול ומצאו בו רבדים עמוקים. למרות חילוניותו המקורית הוא נעשה דתי לעילא ולעילא.
יש סדר בפלאות ובנסים. הקוקיזם פירש את אירועי ששת הימים כפריסה של תכנית בהירה וידועה מראש, שתוצאותיה ודאיות הגם שהגיונה איננו קונוונציונלי. בינתיים רק מעטים, נבחרים, ראשוני המאמינים כמובן, השכילו לחוות לאורה את ההיסטוריה של הימים הגדולים ההם. בעקבות המלחמה כתב תלמיד ומורה ב"מרכז" על "שיבת ציון השלישית":
"(בארץ היה משבר – מבוכה, פחד וחדלון), אך בספירות העליונות של המציאות כבר ריחפו תכניות אלוהיות לצעדים נוספים במהלך הגאולה… אם אצל ממשלת ישראל נעצרה הגאולה בקו הירוק ואין מי שייתן לצה״ל את הפקודה לפרוץ… באה ההשגחה העליונה והכריחה את היושבים בציון לקום ולשחרר את מולדתם… רק יחידי סגולה קלטו את הרוח שריחפה במרומים… מעל ומעבר למעשינו בתחתונים קיים כוח אלוהי המחייבנו להתנער ולפעול בהתאם לכללים האלוהיים של גאולתנו השלמה… שלמות ארצנו אינה בתחום החלטותיה של הממשלה… ובמרומים הייתה מחשבה אחרת"
מנקודת המבט החילונית, ויותר מכך מנקודת המבט החרדית, נראה של"מלחמת הגאולה" לא היה דבר עם הדת; היא בוצעה ונוהלה על ידי חילונים, ומקורותיה, מטרותיה, שיטותיה ופירותיה נחשבו לאומיים-ממלכתיים מעיקרם. קשה היה להתכחש לכך שששת הימים הוא מפעלה של מדינת ישראל, החילונית-מודרנית. באותם ימים היה הגיוני לראות את ההצלחה בקרבות כהצלחת הדרך הציונית הרווחת; ודומה היה שהוכרעו לא רק צבאות ערב אלא גם האלטרנטיווה היהודית. את תוצאות המלחמה אפשר היה לפרש, אם גם במובלע, כרמז וכגורם נוסף לשקיעת האורתודוקסים. אולם, מעשה כשפים, מה שנטה להשתמע כגזר דין מוות על הדת, נמצא מבשר דווקא את התנערותה, ומה שנחשב כפסגת הישגי החולין, היה למסמן את שקיעתו דווקא.
הניצחון הישראלי יצר לדת דיסוננס. הסמכת הניצחון לחוויה החזקה של הגאולה, העמידה את הדת בפני דיסוננס חריף פי כמה. במצב זה פרח הקוקיזם. מבחינתה של הדת המסורתית, הגדילה מלחמת 1967 לאין שיעור את הפער שבין ההצלחה המסחררת במישור המדיני-ביטחוני, שהתבטאה בעיקר בכיבוש א״י השלמה, לבין הכישלון המוחץ בתחום התרבותי, שהתבטא בעיקר בהתרחקות מתומ״צ ובפיחות ערכי מוסר. אלו הם שני פניה של הגאולה. המתח הישן ביניהם עלה, ועמו ההתמקדות של הקוקיזם בפן הראשון, בו התממשה המשיחיות, ונטייתו להתעלם מהפן האחרון, בו לא ניכרו סימנים למימוש משיחי. התחדדה ההבחנה בין התחומים, כשבאחד התחזקה אחיזת המ"מ המהפכנית, ואילו באחר נותרה שלטת הגישה ההלכתית הישנה. הגשמת חלק בולט וחשוב מהגאולה הגבירה את הציפייה המסורתית למימוש החלק הנוסף, שישלימה.
מה גדולה הייתה האכזבה משהשיבה הרוחנית לא באה בעקבות השיבה לחבלי הארץ המובטחת. הקוקיזם ידע להתמודד עם התסכול הזה. למי שכושרו המיסטי לא עמד לו כדי לשאת את מתח הסתירה שבין צידה הגלוי של הגאולה לצידה הנסתר הנדמה כנתון עדיין לשלטון החטא והכפירה, הבטיח הקוקיזם חיים דתיים קלים יותר בעתיד ורוד: על פי התחזית הקוקיסטית אמור היה מהלך הדיאלקטיקה המשיחית להביא את הציונות החילונית לידי מיצוי. עם סיום שליחותה היא תידרדר ותיעלם בהדרגה, ואת מקומה תכבוש האמוניות.
בששת הימים הגיע הפרדוקס האמוני לקיצוניות חסרת תקדים; הקוקיזם שאב מכך תעצומות. המאורעות שביטאו את ניצחון הציונות החילונית ציינו בו בזמן גם את ראשית מפלתה; ששת הימים הייתה סמל להצלחת תרבות המדינה הישראלית, אך גם נקודת המפנה לכיוון שקיעתה. ברגע הגדול ביותר של החולין טמון זרע כיליונו. בזאת הבחין לאיטו ציבור משמעותי בישראל, בדרגות שונות של מודעות והודאה. אך זאת כבר חזו הקוקיסטים מראש, ועתה נטלו מכאן אישור לצדקת אמונתם. מכאן והלאה לא נראתה עוד המ"מ, בעיני מבקריה ובעיקר בעיני עצמה, כה אבסורדית, כשהיא גורסת שמתחת לפני החול מתחבא הקודש. התחזק ביטחונה שהקודש עתיד להרים ראשו.
מקודם נבנה הפרדוקס מצירוף משיחיות עם חילוניות. עכשיו נוסף תוקף לפרדוקס מרמה גבוהה יותר: ניצחון החול, לאמיתו, הוא ניצחון הקודש. זהו עיקר קוקיסטי מרכזי. ג״א קם לנוכח אתגר גאות החולין, אך ניצל היטב את ההזדמנות שנקרתה לו דווקא עם שפל החולין. אף שהאמוניות התגבשה כבר בעקבות ששת הימים, הופעתו הציבורית של הגוש התרחשה רק לאחר מלחמת יום הכיפורים, שהדגישה את משבר הציונות החילונית.
את המ"מ אפשר לרכך על ידי כך שמשבצים בה יסודות מעוררי אופטימיות. לפי מיטב המסורת, מבטיחים עתיד טוב יותר למאמינים ולאמונה, ומבליטים אותם החלקים במציאות ההווה שאפשר לדלות מתוכם סימנים מעודדים. בעקבות ששת הימים ניכרו בארץ מגמות חדשות שיכלו להתפרש כחיוביות בעיני המאמינים. הופעתן התקבלה כאישור להתקיימות הבשורה הקוקיסטית, שנזקקה בדחיפות לגיבוי. אחרי ככלות הכול, המ"מ אינה יכולה להסתפק לאורך זמן בגאולה ללא תשובה. למעשה גרס הקוקיזם שהתשובה כבר כלולה ממילא בגאולה, אלא שתמצא ביטוי חיצוני ותיחשף לעין כל רק בשלב מאוחר יותר. אז יתחוור מעל לכל ספק כי אמנם הקיץ הקץ, ובדיעבד תהיה הכרה מלאה באמת הקוקיסטית, שבאמצעות המיסטיקה ייחסה טבע משיחי למאורעות הדור.
בעידן שלאחר המלחמה בלטה תופעה תרבותית חדשה שנתפשה בחוגים שונים, בעיקר דתיים-לאומיים, כ"תשובה". הקוקיזם לא יכול היה לצפות לחיזוק מתאים מזה. נוצר בסיס לטענתו כי לציונות נועד תפקיד חיוני אך מוגבל וחולף, ומשתשלימו תפנה מקומה לדת; למעשה תכיר בעצמה ששורשי הגעתה ותכלית מפעלה מלכתחילה לא היו אלא דתיים, ואזי תאמץ גם את צורותיה הגלויות של הדת. נמצאו כאן תימוכין להשקפה הממקדת את הזיקה הדתית במפעל הלאומי, והמרכזת את המאמץ הדתי בכיבוש הארץ השלמה. הוכח כי באלו מצוי מקור חיים לדת המסורתית, שכן הם הציר עליו תיסוב הפנייה מהישראליות ליהדות. נתקבל משנה תוקף לתפישת הישגי המלחמה כתנאי לגאולה, כראשיתה ועיקרה.
מעתה היה ברור ומוחלט שבתוך ניצחונה של הישראליות וממנו צומחת הריאקציה לישראליות. ניתוח טבען האירוני הזה של השלכות ששת הימים הוא, אפוא, מפתח להבנת הקוקיזם, ובעיקר להבנת הקוקיזם את עצמו. צריך לבחון את עליית הקוקיזם כתגובה לניצחונה של הציונות החילונית. אבל בו בזמן ראוי להסמיך את הפריחה האמונית גם למה שנדמה כבר אז כהתערערות הביטחון בהצלחת הציונות, וכתוצאה מכך גם התעוררות הספקות באשר לצדקתה.
בדברי הימים הקוקיסטיים רשומה "מלחמת הגאולה" כנקודת המפנה בהגשמת הציונות החילונית. המאמינים שאבו עידוד משני צדדים מקבילים ומשלימים שמצאו בישראל הציונית בעקבות מאורעות 1967: הסתאבות ערכים אזרחיים חילוניים מחד גיסא, ובקשת הדת והתקרבות למסורת מאידך גיסא. הקוקיזם נתלה בהתדרדרות המוסרית שפשתה במדינה. בתוכחת המאמינים על הפן השלילי הזה שהתגלה בישראל, היו ביטויים של צער שלעתים לא הצליחו להסתיר מאחוריהם נימה של סיפוק. את הירידה הערכית בישראל ראה הקוקיזם דווקא כנגזרת של הישגיה המפוארים וכתוצאה ממימוש יעדיה הנעלים. הקוקיזם הודה שהניצחון המוחץ מסמן יותר מכל את הצלחת המהפכה הציונית, אך הוסיף מיד שאותו מאורע עצמו פותח את ניוונה של המהפכה הנ״ל, עד כדי סיכון קיום ישראל. את המהפך ניתחו במונחי מקורות מסורתיים המסמיכים עלייה לירידה, כמו "כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה." קבעו שכתוצאה מהניצחון שם העם את מבטחו בחומר ובאדם, במקום ברוח ובאל; ומכאן המתירנות, הנהנתנות, האנוכיות, החומרנות, האופנתיות, השטחיות, האליליות, המערביות וכיוצא באלה סממני ירידה בסטנדרטים פרטיים וציבוריים שהמאמינים הרבו לנופף בהם. התופעות החמורות שרווחו אז בארץ, כמו ירידה, שביתות פראיות, צריכת ראווה ומשבר מנהיגות, הודגשו ע"י הקוקיזם כחלק בלתי נפרד מהצגת הפן החיובי במגמות אותם ימים בישראל.
את ימי המלחמה והימים שמיד לאחריה הכתיר אליעזר שביד, חוקר והוגה ציוני חילוני, בתואר "ימי שיבה". תחת כותרת המשנה המפורשת, "הממד הדתי של חוויית הנצחון והשחרור", היטיב שביד לתאר ולנתח את ההכרה וההרגשה בימים ההם. מאמרו שיקף בבירור את המציאות התרבותית של אותו עידן בחיי המדינה, והעיד נאמנה על התנסותו או תודעתו של נציג בולט של רבים באותה חברה. הוא קבע:
"גם אנשים שאינם מצויים אצל מושגי הדת, או המרגישים עצמם מעוכבים עיכוב של זרות מלהשתמש בהם, העידו על חוויה הסמוכה אל הספירה הדתית… אף היו כאלה שהרגישו צורך במחוות פולחן כלשהי, בתפילה או במעמד הודיה, ללמד שהביטויים השגורים על לשונם ומנהגי חג שהיו מקובלים עליהם כבר לא הספיקו, ואי לכך היה עליהם לפלוש אל אותם רבדים שקודם לכן לא נחלום אלא בתורת נושא של השכלה בלבד"
וגם:
"למלחמה משמעות החורגת בהרבה מן הספירה הצבאית והמדינית, משמעות המתגלה אם נותנים את הדעת… להקשר הפנימי של המאורעות"
שביד סיכם שבששת הימים הייתה "מעין חוויית התשובה", וכן "מעין חוויית הגאולה". היכלו הקוקיסטים לייחל ליותר ממה שהתפרש כהודאה באמיתותם דתם מפי דובר בולט של הציונות החילונית?
התקבל הרושם שבעקבות ששת הימים החל בציבור תהליך של "חיפוש שורשים", או של "גילוי מחודש של הזהות," שגבל בסנטימנט פרוטו-דתי, בביקוש רליגיוזי, עמום וראשוני ככל שיהיה. במקרים לא מעטים הובילה מגמה זו להתקרבות אל המורשת היהודית, על מרכיביה הדתיים. הפניה לאמץ את האמונה, אף להתחייב במצוות תורתה, קיבלה אז בולטות רבה. תופעת השיבה התבטאה בצורות שונות, ביניהן: פריחה של חוגים ללימוד מקרא או תורה שבע״פ; הקפדה והתלהבות בשמירת ימי חג ומועד; ריבוי מאמרים בנושאי דת ואמונה בכלי מבטא חילוניים, ובמיוחד באלו של הדור הצעיר, אף בקיבוצים; שימוש נפוץ במחוות ובלשון מסורתיים דתיים; והסתייעות במקורות לצורך טיעונים חברתיים ומדיניים. טבעית הנטייה לפרש כל זאת במונחי "תחייה דתית". לביסוס הפרשנות יכלו להצביע לא רק על תהליכים כלליים וערטילאים, מעין טעינה מחדש של האידיאל המשיחי במובנו הדתי המקורי, אלא גם ממש על מה שנראה בעין והוגדר כמעט רשמית כגל של חוזרים בתשובה הנבלעים בעולם הישיבות.
האם היו אלה באמת ימי שיבה? שביד עצמו השיב שמה שנראה היה כפוטנציאל של שינוי מהותי בתרבות הישראלית, לא התממש. בניגוד לציפיות רווחות, השקפות עולם ואורחות חיים אינם מתהפכים בבת אחת, גם עקב מאורע אדיר. רק הקוקיסטים לא ראו כך את הדברים. בהתלהבותם התקשו לקבל מה שהוברר בינתיים: שממדי תנועת השיבה היו מוגבלים בהיקפם ובעומקם. מסתבר שהרושם שיצרה התופעה היה מוגזם, והיו בה מתכונותיה של אופנה, בולטת אמנם אך רדודה ותפלה משהו. בדרך כלל לא הייתה כרוכה בהתמודדות שיטתית ונוקבת מול הישראליות, מכאן, ולא תרגמה עצמה למונחיה המחייבים של האורתודוקסיה מכאן. עבר זמן וגם קוקיסטים הכירו בזאת. או אז דווקא גברה תנופתם. באין עוד אשליות בלבם על חזרה המונית בתשובה מהסוג הקונוונציונאלי, התחזקו באמונתם המ"מ ועברו לפעילות לוחמנית הנושאת את שמה. דווקא כשהמאמץ "לגייר את הישראלים" הניף את דגל הציונות, כשנשא אופי מדיני מבצעי והתמקד בשאלות חו״ב, התחוור כי בכל זאת לא היו "ימי השיבה" בגדר אפיזודה חולפת. הם העידו, למרות הכול, על קשיי הזהות הציונית-חילונית. העתיד הוכיח כי מגמת היהודיזציה של הישראלים לא פסה, וקשה לראות את עליית ג״א במנותק מכך.
שוב ושוב מתברר שהתבצרות הקוקיזם קשורה הן להישגיה של הציונות החילונית, הן לתורפתה הנחשפת דווקא כשהיא במרומיה. ששת הימים, לפיכך, היא נקודת מפתח, בהדגישה את הצלחתה-כישלונה של הישראליות, שניצחונה במלחמה הצריך אותה לבקש מהיהדות המסורתית לגיטימציה לכיבושיה. קוקיסטים השכילו להבין ראשונים שהחילונים נזקקים למנדט דתי לשם מימוש ציוניותם, ותרמו את חלקם כדי לגרום למדינה הלאומית לתהות שמא מיצתה עצמה. מדי שנה, ביום ירושלים, חגג הקוקיזם את המאורע שהביא יותר מכל את "הציונות להיבהל מפני התגשמות חלומה." בכך יצרה מלחמת 1967 מה שיריבי ג״א הגדירו כטשטוש הגבולין שבין דתיות לחילוניות, והזיהוי המעוות בין יהודיות לציונות. אין תמה שתמונת הצנחנים הבוכים בכותל, סמל לערבוב התחומים הזה, קיבלה מעמד מרכזי במערכת הקוקיסטית. לפונקציה דתית דומה שימשו כל אותם ציטוטים מפי ציונים חילונים שאמורים היו להיות מעברו השני של המתרס, קיבוצניקים למשל, שהתבטאו כאילו היו מאמינים מושבעים. כך למשל אמר מחנך והוגה צעיר מתנועת העבודה, מאנשי "שיח לוחמים", זמן לא רב לאחר תום הקרבות: "יש משמעות דתית למלחמת הקיום של העם היהודי. כל הניסיונות להתרת הקשר בין דת ישראל למאבקיו ההיסטוריים של עם ישראל, הן מצד חילונים הן מצד דתיים, מסולפים הם בעיקרם."
ליותר מזה הקוקיזם לא פילל. בהמשך לכך, עוד בשלב מוקדם יחסית, הבחין הקוקיזם שאותם חוגים ציונים חילוניים שהיו בזמנו אבירי הניצחון בששת הימים, נעשים בהדרגה מודעים לכך שחבויים בו גרעיני נפילתם. הקוקיסטים קלטו את האירוניה שבעלייתה-שקיעתה של המדינה במלחמת תשכ״ז, וארגו אותה בתפישת עולמם; מה טבעי ששאבו ממנה הנאה מסוימת, שבין ביטוייה הזדהות מעושה ואהדה פטרנליסטית. הזדהה בעוקצנות יואל בן-נון: "מבין אני ללבם של 'חסידי המדינה בלבד' (להבדיל מנאמני הארץ השלמה), הרואים בתוצאות ששת הימים רק הרס של הציונות."
פרשנות ששת הימים כאימות והמחשה לעיקרי הקוקיזם מטפלת, כמובן, בכיבוש ארץ ישראל וישובה. פחות ידועה, אך לא פחות חשובה בהקשר זה, היא ההתמקדות האמונית באהבת ישראל ובאחדות ישראל – גם הם מהסימנים המשיחיים שהופיעו, לפי הטענה, ב-1967. תפישת מלחמת הגאולה ניזונה לא מעט מההתעסקות בערך המכונה בפי המאמינים "כלל-ישראל".
בשלבים המיידיים שלאחר המלחמה, קיבל יסוד העם ביטוי מרכזי ובהיר יותר מאשר יסוד הארץ. אולי הקוקיסטים הוכשרו יותר לקראת היסוד האחד, אפילו התנסו במאמצים לקדמו, ואילו את היסוד האחר, המפתיע והזר משהו, התקשו בתחילה לעכל. רושם זה מתחזק מניתוח מסמך קוקיסטי מאלף – "שיח לוחמים בישיבת מרכז הרב".
במקור היו הדברים אמורים להיכלל בספר הידוע "שיח לוחמים". משום מה הושמטו מהקובץ חוויות המלחמה של הקוקיסטים. העורכים תלו את הסיבה לאי הפרסום בגורמים טכניים גרידא. אבל מקריאת המקור מתגנב חשד שמצאו את הדברים בלתי הולמים את כוונתם ועמדותיהם, על כל פנים מנוגדים לחלוטין לתכנים המשתקפים מווידויי שאר המשתתפים. רשמיהם האופייניים של הקוקיסטים ראו לבסוף אור במסגרת נפרדת, אותה אפשר לראות כביטוי קוקיסטי קדום, עוד אחד מגילויי הדעת המעבירים את המסר המובהק שנים לפני הקמת הגוש. היות שביטוי הזה של המאמינים לא עבר כל בקרה ועיבוד, ומאחר שקדם לכל הסייגים והעידונים שנכפו אחר כך מטעמים של יחסי ציבור, הרי שהתעודה הנדונה בוטה וחושפנית במיוחד. הן מבחינת התוכן הן מבחינת הסגנון, זהו היפוכו הגמור של "שיח לוחמים" המוכר, שהקוקיסטים מבקרים קשות את ערכי המוסר המשתקפים בו, שמבטאים לטענתם את חוליי הציונות החילונית.
במסמך שלפנינו מושכים את תשומת הלב גילויי מוסר מלחמה אכזר ונוטר, ברוח מקראית. כאלו, למשל, הדברים על חיילי האויב שיש להכחידם מבלי רחם כעמלק, או על תושבי השטחים שצריך לנשלם מהארץ וכיוצא בכך ביטויים שכעבור שנים בוודאי היו מכונים "כהניסטים". מתנגדי ג״א מקרב "עוז ושלום" תיארו בעבר את העמדות הללו כ"קשות לב" ו"חדורות שנאה", "לאומניות" ו"גזעניות". מכל מקום, לא יובחן בין שורות השיח הקוקיסטי כל רמז לקו ההומניטרי השליט בשיח של הקיבוצניקים, ואין זכר להתייסרות, עצבות ורחמים, אף רחמים עצמיים, ולגילויי פיוס והזדהות עם אויב וקורבן. כשהמראיינים מספרים על התארגנות ספונטנית של הצנחנים להקמת אנדרטה ללוחמי הלגיון האמיצים, עונה להם תלמיד הישיבה שכיום הוא רב קוקיסטי מפורסם: "זה סימן לא בריא… אסור שנתרגל לראות את שני הצדדים. צריך שהאמת שלנו תהיה האמת, ומי שנלחם נגדנו אז הוא לא בסדר… חייל מצרי? באיזה רשות הוא בכלל נמצא על הגבול?… הוא רוצח מנוול, שותף לפשע היסטורי. ובשבילי זו מצווה להרוג אותו ואת כל השיירות לפזר במדבר, ואלה שבורחים להרוג אותם לפני שהם מגיעים בכלל לתעלה."
לענייננו כאן חשוב יסוד קוקיסטי אחר, שבמסמך זה בולט דווקא בהעדרו. זהו יסוד א״י השלמה, שעתיד להיות תו ההיכר של הקוקיזם, אך בינתיים הוא זוכה למירב לאזכור שולי. זמן קצר אחרי השתלטות צה״ל על השטחים, מבין הקוקיסטים הסחים ב״שאלות ערכיות" ו"הרגשות אישיות" שעלו בקרבם בעקבות המלחמה, מזכיר רק אחד את "החוויה הנפשית של הכיסוף לירושלים ולארץ השלמה." זהו היוצא מהכלל המעיד על הכלל; וידוע שהוא חריג בין החברים ברקעו הרביזיוניסטי. הדיבורים על עם ישראל — ולא א"י — הם נותני הטון בשיחה.
לא פחות משהקוקיסטים ביטאו אז את התעוררותם שלהם, הם התבטאו בנושא ההתעוררות הרוחנית שציינה את המוני הציבור לגווניו. הבליטו את המקרים מהם השתמע שאף אלו שאינם שומרי תומ״צ חשו בחוויה אמונית ונטו לכיוון הדתיות, הגם שזו עדיין לא הייתה מוגדרת ולא מודעת. מאיתור סימני תשובה הגיעו להדגשת המשותף לכל חלקי העם. תוך כדי שירת הלל לאחדות והכלליות בישראל, באו לטענה שבעצם ההבדל בין דתיים לחילוניים איננו מהותי אלא מדומה וחולף, פער שעם ההכרה בהיותו חיצוני או שקרי ממילא ייסגר במידה רבה.
בשם האחריות והאהבה לכלל ישראל, המתייחד בסגולת הקדושה החלה על בניו אפילו בניגוד להתנהגותם ולתודעתם, טשטשו את גבולות הדת המסורתית כך שתוכל להכיל בתוכה את הציבור בישראל כולו, ובעיקר את הציונים החילונים, גיבורי המלחמה, אבירי הגאולה. כדי לחזק מגמה אמונית סיפוחיסטית זו, הנעזרת בנוסחת ניצוץ הקדושה המצוי בלבבות מחוללי הניצחון מחללי השבת, חשפו אין ספור מקרים האמורים להעיד שאותו ניצוץ כבר החל מתלקח בקרבות ביו"ש; משמע הישראלים הלא-אורתודוקסים נענים מצדם לקריאת המאמינים, ומבקשים מרצונם להתחבר למקורם היהודי החובק הכול. סיכם את השיחה רב קוקיסטי:
"עכשיו ברור מה זה כלל ישראל. העניו של אחדות כלל-ישראל צף ועלה במלחמה באופן יותר ממשי… חלק ניכר של החבר'ה בישיבה מתייחס עכשיו לעניין הזיקה לכלל ישראל ולאותו חלק שאינו מקיים תורה ומצוות ביתר בהירות וביתר החלטיות. כל המושגים האלו – דתי, לא דתי – אין להם מקום בכלל ואני לא מכיר בטרמינולוגיה הזאת… ולא נדבר על דברים מפלגים. נדבר כל הזמן על דברים מאחדים… הדרך היא פשוט לכונן חיים של אהבה… אנחנו עם אחד ואנחנו בני משפחה אחת… ושלא יהיה כל-כך מוזר שאיש מבלפוריה מגיע לשבת לישיבת 'מרכז הרב' ותלמיד בישיבה נוסע לשבת לעין חרוד"
קוקיסטים ששבו מהחזית הפליגו בסיפורים אודות ה"התעוררות" שאחזה בציבור החילונים. בישיבה ובהיקפה דיברו בימים ההם על "לב חדש" שניטע בנוער הישראלי. את המהלכים הקרביים ניתחו בצורה ממנה עלה שהגיונם מ"מ יותר מאשר אסטרטגי וטקטי. בהמשך לכך איתרו את המקומות שבהם קשה היה להסביר את הלחימה במונחים של ביצוע פקודה או קריאת קרב, ומכאן למדו שההתנהגות בשטח נבעה מהצורך הדתי העמוק של הלוחמים: "החטיבה רצה להר הבית מכל הצדדים. בכלל ללא צורה של מהלך צבאי… הכול היה עניין אמוני."
ה"שיח" ושיחות רבות כמותו רצופים סיפורי מלחמה המעידים על גילויי דתיות של חילונים והתגלויות דתיות שהיו לחילונים. חזרו על נוסחאות מעין: "'אני מאמין באלוהים (אמר המפקד מההתיישבות העובדת במהלך ההסתערות),' וזה בא אצלו מעומק גדול." הרחיבו ופירטו במקרים כגון זה הדן באישיות לא דתית שהודה בחשאי כי הוא "מרגיש שהגיעו ימות משיח."
באנקדוטות על מיני ה"תשובה" של חילונים, שבו והופיעו אותם מוטיבים אמוניים-ספרותיים. הדיווחים אפופים בדרך כלל בקסם כמו אגדתי. אופיינית היא עדותו של פורת: "בעומדי בתפילה אצל הכותל (מיד בתום הכיבוש) חשתי יד נוגעת בכתפי. הייתה זו ידו של חייל חילוני שאמר: 'אני מרגיש ששבתי הביתה'." תו היכר אחר הוא החשיפה: החילוני נחשף במלחמה לעצמו ולאלוהיו; והוא חושף דבר כמו-אסור שגילויו היה מנוע, ספק בגלל עיוורון והדחקה, ספק בגלל בושה ולחץ חברתי. המתוודים על פגישתם במלחמה עם שורשי נשמתם ועם יהדותם הם תמיד גיבורי קרבות, מי שנקלעו למבחן אכזרי ועברו זעזועים קשים, לעתים קרובות פצועים (הרבה דם, אש ותמרות עשן). משום מה הדמות ההרואית, הרומנטית, המתאכזבת, קורעת את מוסרות הטאבו הציוני ומשתחררת, היא קיבוצניקית, רצוי מהעמק, מהשומר הצעיר. כך למשל: "בחור שגדל בקיבוץ הארצי גילה בשכבו בביה״ח: 'עכשיו גם אני מכיר כי אנו עם סגולה'."
גדעון ארן
במקביל להטעמת עקרון "כלל-ישראל" שבעזרת המלחמה אסף אל חיק היהדות את מתחריה מהציונות, ניסו הקוקיסטים לשכנע בהשתייכותם לחוויית ששת הימים ובתרומתם להישג הלאומי. נדרשה יכולת מ"מ יתרה בכדי להניח לחילונים את כל האשראי לגאולה ה"קרבית". המאמינים לא היו מחוננים בווירטואוזיות דתית במידה שתאפשר להם לעמוד בפיתוי ולהימנע מלהציב את עצמם במרכז תמונת הניצחון. לפיכך הבליטו את קרבתם ללב הדרמה והגזימו בחלקם באירועים. בבקשם זכות יתר לדבר על המלחמה ומשמעותה, נטו לעוות את ממדי השתתפותם בקרבות. תוך כדי כך הגיעו לתפישת עצמם כבעלי חזקה על הקורבן וההצלחה בששת הימים.
למעשה, משפרצה המלחמה, חלק נכבד מבני התורה הקוקיסטים כלל לא שירתו בצה״ל. עם זאת היו מספר קוקיסטים שנמנו עם הצנחנים משחררי ירושלים. ללא כל יחס למספרם ולתפקידם, החלו תופשים מאז מקום של כבוד במיתוס הקוקיסטי של "מלחמת הגאולה". הם היו למקור של ביטחון וגאווה, אף סמל לתפקיד המשיחי הפעיל שמילא הקוקיזם. מה עוד שבאמצעותם נתאפשר לקוקיזם לחוש עצמו שווה עם כלל הציבור, אף ראוי להימנות עם מיטב הנוער, עם השלוחים והמובילים. על בסיס כל אלו השתיתו בעתיד את תביעתם להנהגה בישראל.
בעקבות ששת הימים נפתחה מסורת פרסום "הגבורה העילאית ומסירות הנפש ממש של תלמידי 'מרכז' שלחמו לניצחון ישראל" (במלחמות יוה״כ ושלום הגליל התמידה וגדלה הגלוריפיקציה העצמית של המאמינים בני "הספרא והסייפא"). בד בבד התאמצו להחדיר את המסר בדבר תפקיד המפתח שמילאו הקוקיסטים במערכות ישראל גם להיסטוריה הממלכתית, הרשמית והעממית, אף לתיעוד הצבאי למחצה. תיאור תרומתם בחזיתות הגורליות משובץ באלבומי קרבות ועלוני יחידות ובחוברות זכרון. בעלילות המלחמה הקוקיסטית ציינו את הצטיינותם הצבאית של בני תורה, מצד אחד, ואת התפקיד שמילאו יסודות רוחניים שלכאורה אינם שייכים לעניין, מצד שני. בין מוסרי התיאור "המוסמך" של כיבוש ירושלים העתיקה, היה ייצוג מנופח לתלמידי ובוגרי "מרכז"; וממילא ניתנה לדמויותיהם הישישות של הרצי״ה וה"נזיר" עמדת ציר בסערת ההתרחשויות בשטח.
בששת הימים התחיל אפוא האפוס ההרואי של גוש המאמינים. עוד לפני הקרבות הונחה התשתית; תוך כדי הלחימה ומיד אחריה כבר נבנה מיתוס מפואר. "הגדת" מלחמת הגאולה, על הנופך הפנטסטי שבה, הלכה והשתכללה מאז 1967. למחרת הניצחון העיד רב קוקיסטי על חוויית המאמינים בזמן ההוא:
"כל אחד (מבני 'מרכז') הרגיש שלצאת למערכות ישראל זוהי שליחות של קידוש השם; 'עת לעשות לשם הפרו תורתך.' (תלמידי הישיבה) יצאו, ביד אחת הנשק ובשנייה גמרא. הם לחמו כאריות בכל חזיתות המלחמה – מערבות הנגב עד הרי הגולן – ולנו בעומקה של הלכה בשעות הפוגת הקרב. הם שהניפו את הדגל ברחבת הכותל, קבר רחל ומערת המכפלה. הם עודדו את הרוחות בלהט אמונתם ובידיהם האמונות הופקדה שמירת המקומות הקדושים… (למשל) על הר הבית נמצא י"ש, איש תורה מ'מרכז', דמות סגפנית עטורת זקן. ציציותיו משתלשלות מעל לחגור, ובידיו מקלע כבד מכוון לעבר עמדת הירדנים, וכולו דרוך להשיב אש. בשעה ההיסטורית במקום המקדש נראה כדמות מימי בר-כוכבא… גיבורי המלחמה וגיבורי התורה חזרו משדות הקרב ישר לאולם הלימודים בישיבה. מהם תחבושות על פצעיהם, רובם שרוטים, וכולם עייפים עם עיניים אדומות ובגדים קרועים. אבל על פניהם הוד שבגבורה, רוחם איתנה ובלבם שירת הודיה… בידיהם השרוטות והחבושות הם מגישים לראש הישיבה ולחבריהם שנשארו לשמור בבית ה' שי יקר – את ירושלים העתיקה, חברון, יריחו, שכם"
הלוחמים שהיו אז בני תורה ב"מרכז" והיו לעמוד השדרה של ג״א, טענו שמזמור י״ט שימש להם כגורם מייצב ומעודד במהלך ההתרחשויות הסוערות של ששת הימים, שהכשירם לקראת הצעד החשוב הזה בגאולה. התהדרו שיחסית לשאר מגזרי הציבור, הם נכנסו למלחמה מוכנים. לטענתם לא היו להם קשיים בהמתנה המתוחה, בקרבות העזים, ואחר כך בעיכול הניצחון ופירותיו. הכול התקבל אצלם "באופן אורגני", כהתפתחות "עקבית" ו"צפויה". סיפרו שידעו בביטחה את העתיד, וכבר בשבועות שלפני פרוץ הקרבות, בעוד ישראל כולה נעה מייאוש לדיכאון, נקבצו הקוקיסטים ושרו בלהט "בשבוע הבא במצרים הכבושה."
ברם, מבדיקת המסמכים נוצר רושם שהמלחמה התקבלה בצורה פחות טבעית ומובנת מכפי שזה הוצג בדיעבד. בתגובה הבסיסית של הקוקיסטים הייתה הפתעה ובלבול לא פחות מבתגובת שאר הציבור. הרצי"ה עצמו הסתגר ב״חדר קטן" שבבניין הישיבה הישן, התפלל שם כל העת והתייחד עם רוח אביו ולא נטה לצאת משם גם עם שוך הקרבות בעיר. משהוצא מבידודו כמעט בעל כורחו והובא לכותל, ניכר היה בו שהוא המום וחסר אוריינטציה לחלוטין. בחלוף זמן קצר הקוקיסטים התעשתו. רק אז הפכו את א"י השלמה לדגלם, ואת המלחמה ראו כהגשמה משיחית. תוך תקופה קצרה התגבש מצע סדור, מנוסח בבהירות, מנומק ושוטף.
בעקבות ששת הימים נוצרה לראשונה ברית של ממש בין חילונים לדתיים. היא סבבה כמובן על ציר הנאמנות לא"י השלמה. אחדות פעילה זו תפסה מיד את מרכז הבמה הישראלית, מעמד שהגביר עוד יותר את ערכיותה האמונית. מה עוד שבאותה שותפות הובטחה מלכתחילה הנטייה לצידה של הדת, לפחות במהדורתה המ"מ. כך למשל נתקבל פחות או יותר על רוב אנשי התנועה למען א״י הזיהוי של "ארץ שלמה" עם "יהדות שלמה"; ולא מעטים מחסידי שלמות הארץ גילו עניין גובר במורשת הדתית.
לפנינו עוד דוגמא ליכולתו של הקוקיזם לברור לו מהאקטואליה הישראלית סימנים להתאמתות בשורתו. מרגע שנתגלו רמזים חיצוניים כלשהם למהות הפנימית שמתמיד רצו להאמין בקיומה, אף על פי שחזות הדברים נראתה כשוללת זאת, נעשה לקוקיסטים קל יותר להמשיך לדבוק באמונתם. קשה היה לקדש את חטאי הציונים, עד שנחשפו אותות המציינים את שיבתם-תשובתם. בששת הימים הוקצן הפרדוקס שבבסיס הקוקיזם ועמו גבר מתח האמונה, אך בו בזמן נמצאה במלחמה ובתוצאותיה גם הפגת מה של הפרדוקס ועמה שיכוך המתח המ"מ.
משהגיע הפרדוקס הקוקיסטי לשיאו, רק המצטיינים ביכולת ספיגה מיסטית גבוהה יכלו לעמוד במתח העצום ולהפליג עם הסתירה שבין הגלוי לנסתר אל מעמקי עולמם הקבלי. ואילו בעלי הכישרון הדתי הממוצע, שאינם יכולים לסבול את ההקצנה בדיסוננס קידוש החולין, נזקקו לעילה שתפיג את מבוכתם לנוכח השניות שבמצב, בסיס מוצק כלשהו באמצעותו יגשרו מוחשית על-פני הפער הנורא. אף זאת נמצא להם באותם המאורעות.
מכאן ואילך נפתחה יוזמה שיטתית לאיסוף עוד סימני יהדות הבאה תחת הציונות הגואלת והנגאלת. לעתים היה המאמץ מאולץ ונואש, אך יש ופריו נפל בשל בידי הקוקיסטים, בעיקר עקב שיתוף הפעולה התמים מצד החילונים.
ביום השביעי התחיל מסע פרשנות המציג את ששת הימים כביטוי של הרוח הקדושה שאינה מודעת לבעליה. קוקיסטים נסחפו למרדף אחר ניצוצות האור היהודי המסתתר בקליפת מדינת ישראל. בדיעבד תפש הקוקיזם את המלחמה כאירוע דתי מלכתחילה. תוך כדי רה-אינטרפרטציה של המהלך המדיני-צבאי, הושלם ניכוסו. בהדרגה כבש הקוקיזם את ששת הימים לעצמו. מה שהיה מופת לניצחון החולין הציוני, מצא עצמו לבסוף מוצג כניצחונה של היהדות הדתית. שלא מרצונם, עזרו לתהליך הזה החילונים שנטו עם הזמן להתנער מאחריותם למלחמה ותוצאותיה. כך נותרו ששת הימים כמהלך מ"מ מקורי וטהור: נחלת הקוקיסטים.
כיבושי תשכ"ז קירבו את מציאות ההווה למציאות שתוארה בחזון הגאולה. בו בזמן נעשו הנסיבות ההיסטוריות דומות גם לאלו המטופלות ע״י דיני התורה. בששת הימים נוסף גורם חיוני להפיכת החלום המשיחי למוחשי, ובמקביל, אם גם במתח מסוים, הביאה המלחמה לכך שהטקסטים ההלכתיים נחשבו לישימים. מאז יוני 1967 נהייתה המלה הכתובה לרלוונטית, וממילא התחילה סמכותה לכפות עצמה בתוקף רב. הדבר קרה בראש ובראשונה עקב המרת הממשות של מדינת ישראל בזו של ארץ ישראל. אם במורשת המשיחית יש לארץ חשיבות מרכזית, הרי שבמורשת הריטואליסטית-נורמטיבית, על אחת כמה וכמה. ואמנם על ארץ ישראל חלה ההלכה, ואילו בישות כמו מדינת ישראל היא מעולם לא הכירה. הארץ, להבדיל מהמדינה, היא קטגוריה ריאלית מבחינת צו ההלכה, ועל כן טבעי שישליט עצמו עליה. פסקי הרבנים נחשבו פתאום למחייבים בשאלות של גבולות והתיישבות. מעצמה עלתה אז הפנייה למקורות הללו גם בעניינים אחרים, כמו כלכלה ומשפט.
בששת הימים הייתה הגשמה כפולה, אולי סותרת. המלחמה תרמה לאקטואליזציה של המשיחיות, וכן גם הגדילה בצורה רדיקלית את תחום הרלבנטיות של ההלכתיות. פתיחת הדלת למימוש הגאולה כרוכה בסכנת חריגה אנטינומיסטית מהנוסח המוסמך; ופתיחת הדלת למימוש התורה כרוכה בקשיי הנאמנות הפונדמנטליסטית לנוסחאות המקודשות. בין שתי האפשרויות המביכות הללו נקלע הקוקיזם; לכשנרתע מהאחת, נתפס בידי האחרת.
גדעון ארן
גדעון ארן הוא פרופ' לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. חוקר ומרצה בנושאי דת, מצד אחד, ובנושא הקיצוניות, מצד שני, ובעיקר הוא מתמחה בחקר הקשר שבין השתיים, בישראל, ביהדות העבר וההווה, ובהקשרים השוואתיים. מחקריו מתבססים בעיקר על עבודת שדה. בשנים האחרונות פרסם ספרים ומאמרים על פנדמנטליזם, כתות ותנועות רדיקליות, אלימות דתית, טרור. מסיים בימים אלה כתיבת מונוגרפיה על טרור המתאבדים במזה"ת.
Follow Me:
