לפניכם החלק השמיני מתוך הפרק השלישי בספר של גדעון ארן "קוקיזם", קריאה מהנה:
החסידים "העושים להם רב" פעלו בשתי חזיתות משלימות. בנוסף ל״תרגילי מנהיגות" במעגלים קוקיסטים פנימיים, ניהלו מסע לכיבוש דעת הקהל הישראלית, תוך שימוש בטכניקות מתוחכמות של יחסי ציבור והפעלה מבריקה של אמצעי התקשורת ההמונית.
כמה מפעילי הישיבה והתנועה הופקדו על בניית תדמיתו הפומבית של הרב. עם התמחותם נודעו כ"דוברים" של "מרכז" וג״א. בלטו ביניהם ר' יוחנן פריד ויענקל'ה לוין. שיטתם התבססה על טיפוח מספר עיתונאים "מועדים". לנבחרים העניקו בלעדיות בגישה לרצי"ה ו"טיפים" לכיסוי הנושא, שהיה ללהיט תקשורתי במקביל לעליית ג״א. בתמורה ציפו לפרסום אוהד, ויש שדרשו זאת כתגמול במפורש. במקרים לא מעטים הכתיבו החסידים פסקאות שלמות אודות רבם, שראו אור למחרת היום כלשונן. לשם כך הופעלה שתדלנות ענפה, לעתים אף כוחנית.
תדמית הרצי"ה שהתקבלה בציבור הייתה יצירה מקורית של חסידיו. רבים מהציטוטים שיוחסו לו בעיתונות, למשל, כלל לא יצאו מפיו, אלא נוסחו על ידי דובריו בלי ידיעתו. כזאת ממש עשו קבוצות ואישים גם בתוך מחנה המאמינים. במסגרת ויכוחים ב"מרכז" ובג״א, נעשה שימוש תכוף בגושפנקא של הרב לטיעונים השונים, בלי שבכלל נדרש והסכים לכך.
תלמידים בכירים ב"מרכז" ואחדים ממנהיגי ג״א נהגו ברצי"ה בדרך שכמוה כהסתה. כשרצו לגייס בני ישיבה לפעילות בתנועה, ונזקקו לשם כך להוראתו של הרצי"ה שבאותו זמן לא הצדיק ביטול תורה לצורכי עסקנות ציבורית, קבעו שיש לבוא אליו "לנפחו". וכשציפו להתעוררות הרצי"ה בעניין מדיני היקר לו, אך תגובתו בוששה לבוא משום מה, תרצו את המחדל המתמיה והמאכזב בטענה שלא היה "מי שינפח את הרב."
להשפעה מעין זו היו מומחים קבועים ולרשותם עמד מגוון אמצעים בדוקים. מספר אברכים או רבנים המקורבים לרצי"ה נודעו כמי שמסוגלים "להוציא ממנו כל דבר שבעולם," והם החלו משמשים כשתדלנים תקניים. כזה היה הר' פריד, שפנו אליו שיפעיל את קסמיו כל אימת שנזקקו להודאה או הודעה של הרב.
כדי "לסחוט" את רבם עמדו לרשות החסידים תכסיסים שונים, רובם מכוונים לניצול "נקודות התורפה" המפורסמות שלו. תחבולה שהוכיחה עצמה פעם אחר פעם הייתה בנויה על חולשת הרצי"ה לעקרון כלל-ישראל, שתורגמה למה שהוגדר כ"הענות" או כ"התרפסות", תלוי את מי שואלים, בפני דמויות של כופרים במצוות הדת אך מצטיינים בהגשמה חלוצית, במילוי תפקידים ממלכתיים או בנשיאת דגלים לאומיים. תמיד הרעיף עליהם גילויי חיבה והערצה, היה קשוב לדעותיהם והעדיפן על פני דעות אנשי חצרו האדוקים. אך אלו האחרונים ידעו לזמן במקום וברגע המתאימים את אבירי הציונות החילונית הללו, כדי שילעיטו את הרב במסר הרצוי. כך, כשנבצר מהחסידים לקבוע את עמדת רבם באופן ישיר, הם רתמו לשם כך אישים חיצוניים למעגל האמוני, שהפגינו בכמה הזדמנויות שהם כמעט כל-יכולים בהשפעתם על הרצי"ה. ביניהם בלטו יהודה הראל, רבקה שץ, גאולה כהן, מוישל'ה טבנקין, בגין ושרון.
בהתבטאויות הרצי"ה היו איכויות שאפשרו לכל אחד לפרשן כרצונו. למרות זאת, חשוב היה לחסידים לעלות לרבם ולהידרש למילתו. כמוהו כאוראקל מדלפי, שתשובתו אינה אלא שיקוף כוונתו המקורית של השואל, ובכל זאת היו צריכים אותה מאוד וייחסו לה משמעות עליונה. קוקיסטים הכירו בכך וציינו כי נגזר עליהם "להתפרנס מהסתירות בדברי הרצי"ה," שבהן כשלעצמן נמצא תוכן פנימי שיש להתעמק בו. המאמינים הבינו שהמסר של הרצי"ה יכול להשתמע לכאן ולכאן, ואף על פי כן התאמצו להוכיח שדעתם נתלית בכוונתו.
היו בישיבה ובתנועה ויכוחים סוערים על שאלות שלא היה להן דבר עם הרצי"ה ולא נגיעה לשיטתו, אבל שמו נישא במהלכם שוב ושוב. כך למרות מודעותם של החסידים למגבלות שמטילה עליהם הכרעת הרצי"ה, האמיתית או המיוחסת. הגם שפרסום עמדת הרב כבל את ידי נאמניו, הם לא יכלו לוותר על פנייה לפסיקתו וקבלת גזרתו. היו לעומת זאת מי שביכרו להשתמט מלקבל את דינו; בישיבה ובתנועה פיתחו מיני תחבולות להתחמק מדבר הרצי"ה כשחיוביו הצפויים לא היו נוחים. כך או כך, לא עלה על הדעת להתעלם ממנו ולהמרות פיו במפגיע.
כל דעה שהופרחה בחלל הישיבה, כל החלטה שהתקבלה בהנהגת התנועה, ויהא מקורן אשר יהא, תמיד יוחסו לרצי"ה. בתוך כך ברור שההתייעצות ברב וההתחייבות בפסיקתו היו במידה מסוימת עניין טקסי גרידא. מרבית ההכרעות הגורליות בתולדות "מרכז" וג״א נערכו בחדרו של הרצי"ה, אך בלי שהתערב בהן באופן שהטה את הכף. דומה שעצם נוכחות הרב בעת ש"נסגרים דברים" הייתה הכרחית, גם בהיותה אילמת וסבילה, כדי לתת להחלטות תוקף. הצהרה קוקיסטית כלשהי ה"יוצאת" מהדירה ברחוב עובדיה, אפילו כשהמיקום מהווה תפאורת רקע בלבד, היה לה מעמד של צו. סמיכות הרצי”ה הייתה כתעודת הכשר מחייבת.
בכיר בישיבה אמר פעם בביקורת על חבריו מראשי התנועה שהם באים לשוחח "אצל" הרב ולא "איתו״. ואמנם, בתקופת השפל שבעקבות יוזמת סאדאת-קרטר-בגין, התכנסה ההנהגה ה"אמונית" כולה בביתו של הרצי"ה בכדי לגבש את עמדתה העקרונית בנושא השלום. החסידים הביעו את דעותיהם וכל אחד מהם עמד בתוקף על שלו. בלהט הוויכוח נשכח הרצי”ה. הוא ישב בראש השולחן, אך קולו לא נשמע.
גם אם נוצלה הגושפנקא של הרצי"ה לקידום אינטרסים אישיים וסיעתיים במחנה הקוקיסטי, ברור כי הפונקציה הריטואלית שמילאה הסגירה צורך אמיתי בלגיטימציה. עובדה היא שבכל פעם שהמערכת האמונית נקלעת למשבר, קיבלה דמות הרצי"ה בולטות יתרה. הרב נעשה אז לציר ההתחבטויות, ההתדיינויות וההכרעות. כך, אחרי "המהפך" ב-77' או אחרי קמפ דיוויד, כשעמדה על סדר היום הלאומי והקוקיסטי שאלה הרת גורל, ייחלו המאמינים כולם ל״מלה האחרונה" מפי הרב.
הגם שלחסידים חלק חשוב בבניית האדמו״ריזציה, והיא עונה על צורך בסיסי ב״מרכז" ובג״א, תהיה זו טעות לחשוב שהרצי״ה הוא השלכה גרידא של נאמניו. הצגתו כמעשה ידיהם וכעושה דברם תחטא לאמת. הרב לא היה בובה אלא מנהיג ממש. בישיבה ובתנועה נודע לו מקום מרכזי והשפעה מכרעת, גם אם תפקידו היה סמלי מעיקרו. אפילו היה גולם שיצרו הקוקיסטים, הרי שקם על יוצריו.
מרגע שהרב הוצג כמנהיגם של בני התורה והמתנחלים, ונתקבל בציבור ככזה, החלה התדמית לכפות עצמה על מעצביה. היא נהפכה לממשות, עצמאית וחזקה. תוך כדי כך איבדו החסידים חלק משליטתם בה, ומצאו עצמם חייבים בציות ובמסירות.
גדעון ארן
גדעון ארן הוא פרופ' לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. חוקר ומרצה בנושאי דת, מצד אחד, ובנושא הקיצוניות, מצד שני, ובעיקר הוא מתמחה בחקר הקשר שבין השתיים, בישראל, ביהדות העבר וההווה, ובהקשרים השוואתיים. מחקריו מתבססים בעיקר על עבודת שדה. בשנים האחרונות פרסם ספרים ומאמרים על פנדמנטליזם, כתות ותנועות רדיקליות, אלימות דתית, טרור. מסיים בימים אלה כתיבת מונוגרפיה על טרור המתאבדים במזה"ת.
Follow Me:
