פרופ' גדעון ארן – פרק 1 חלק 7 מתוך קוקיזם: "מחלוציות ללימוד תורה"

לפי גדעון ארן "גרעין חלוצים לומדי תורה" – שמה של גחלת מעיד על המתח שהיא אוצרת בקרבה. זהו המתח שביסוד חווייתם של חבורת הנערים משנות ה-50, שהיה למאפיין התנועה החברתית הדתית הגדולה בשנות ה-60 וה-70: תורניות וחלוציות, יהדות אורתודוקסית בנוסח ישיבתי מול ציונות מודרנית בסגנון ארצישראלי.

גדעון ארן

המקום: כפר הרוא״ה, ישוב חקלאי ותיק של הפועל המזרחי, ובו מדרשיה — בי״ס תיכון דתי עם פנימיה, יחידי בארץ במבנהו וברוחו, אבטיפוס למה שכעבור שנים היו "הישיבות התיכוניות" בנוסח בני עקיבא, מיסודו ובראשותו של הרב נריה. הזמן: 1951-2, כשנתיים-שלוש למדינת ישראל, שפל שלאחר שיא, עיצומה של מה שהמחנה האורתודוקסי תפש כ"מלחמת חורמה נגד הדת במדינה." בהשראת נריה השתלבה המדרשיה במערך ההגנה על ערכי היהדות ואינטרסיה מפני המוסדות הממלכתיים ומפלגות השמאל. מתוך הזדהות מלאה התגייסו התלמידים הצעירים למאמץ המלחמתי באופן פעיל. בין השאר יצאו להשתתף במאבק על נשמת העולים במעברות באזור השרון.

לפי גדעון ארן למדרשיה הגיע אז מחזור חדש של מסיימי עממי, חברי שבט "איתנים" של בנ״ע מתל אביב וערי המרכז, וכן ממקומות נידחים ככפר יעקב שבעמק. זמן לא רב אחרי התאקלמותם התלכדו כמה מהבולטים שבנערים, פרשו מהכלל והקימו גוף עצמאי. החבורה פיתחה לה תרבות משלה, שהתייחדה במהלך מפגשים מחתרתיים אינטימיים ואינטנסיביים ביותר. לבדם, בלילות, במעבה הפרדסים, קיימו שיחות נפש חושפניות, ליבנו בלהט את בעיות השעה והתווכחו על עניינים שברומו של עולם, מתוך תחושת הרות גורל, באווירה של רוחניות וחגיגיות. האחווה נוהלה ב״חרדת קודש", כלשונם. נבחרת מצומצמת, סגורה וחשאית, עם תודעה מפותחת של "יחדיו" ושל "מותר", של "אנחנו והם", של "זכויות וחובות". העמידו עצמם מנגד ומעל סביבתם והקפידו בשמירת גבולותיהם. ברעיונותיה, במבנה ובסגנונה, לבשה "גחלת" דמות מסדר.

גילם הצעיר של החברים, 15-13, מילא תפקיד חשוב בהתארגנותם; אפשר לראות את ראשית "גחלת" כמרד נעורים. בעקיפין יצאו נגד הוריהם, שנחשבו על ידם ותרנים ומתונים מדי בכלל ובעיקר בתחום האמונה והמצוות, ומתוך כך נראו להם גם כמוחלים על כבודם. ואמנם הבנים נהיו אדוקים בהרבה מאבותיהם. התגר שקראו על מדריכיהם הישירים, על "ההנהגה הארצית" ועל דרכה של בני עקיבא, גם הוא ביטא את מרידתם בסמכות המבוגרים. מרידה זו התחילה בחריגות צנועות מהנוהל המקובל ובהפרות של משמעת ארגונית, והמשיכה במאבק גלוי וחריף על עקרונות יסוד. בסיום הביאו למהפכה של ממש בתנועת הנוער הדתי לאומי. כמו כן מרדו בסמכותו של מורם ורבם האהוב, נריה. כבר משלבים מוקדמים הובילוהו לא פחות משהלכו בעקבותיו, וכבר אז היו מודעים לכך.

השפעת הגיל ניכרה במאפיינים נוספים של "גחלת". למשל נטייתם הרומנטית התמימה של הבנים, שמצאה ביטויה בדרכים שונות, החל ב"גילוי" משיכתם למין השני, שהובילה בהמשך לצירוף בנות קבוצת "נוגה" לשורותיהם, ועד לטיפוח מערך הבימוי והתפאורה הציוריים בפגישותיהם. נוגע לכאן גם הגוון הקונספירטיבי ששלט בפעילותם, אף שלא תמיד הייתה לו תכלית. מאפיין אחר הוא רצינותם התהומית והשתקעותם המוחלטת בכל אשר אמרו ועשו, וכן הרגשנות היתרה ועודף הלהט שהפגינו תמיד. קשורים בכך גם הדחיסות הרבה שציינה את מסגרתם, והמתח הרעיוני והחברתי ששרר ביניהם והביאם לעתים קרובות להתנגשויות פנימיות. לזאת נתלוו אותן תופעות גיל ההתבגרות של חטטנות פנימית והתלבטות אין קץ שגבלו בייסור עצמי. עם זאת, כצעירים לא גילו סובלנות לעמדות ביניים ולפשרנות, להססנות ולעקיפת ההתמודדות מול בעיות. הם ביקשו בהירות ונחרצות, דברים שלמים ומוחלטים^.

לדבריו של פרופ' גדעון ארן בצד הרדיקליות, כמו תמיד בתנועות נוער, היו האידיאליזם החובק עולם ומרקיע שחקים, מעוף החזון והדמיון המופלג. לאלה התחברו הספונטניות והמקוריות, המרץ, החוצפה והתעוזה, וכן שאפתנות וביטחון עצמי. סביבתם ראתה בהם חבורה יוצאת דופן בסגולותיה האישיות והחברתיות. הם נתפשו כ״בוגרים" יותר מחבריהם, "נאמנים לערכים", "חופשיים ממוסכמות", "מוכשרים", "גאים" ו״מסורים". רבים העריצו אותם ושאפו להידמות להם ולהימנות עימם.

"גחלת" היא נציגת דור ראשון שגדל אל תוך מציאות מהפכנית. כשעמדו על דעתם כבר הייתה מדינת ישראל עובדה קיימת, וההוויה הציונית-דתית נתון, בלי שהתאפשר להם להתמודד עם הדברים בזמן התהוותם ולהשתתף בעיצובם. פטורים ממחויבות יכלו צעירי "גחלת" לתהות ולערער על מהות הדברים, לבחון אותם בצורה מקורית ולנסח ספקותיהם בחופשיות. ואפשר גם שמשום שלא הותשו בתהליך יצירת התשתית, ופינותיהם החדות לא עוגלו בהתחככות עם מציאות העבר הקשה, הם נטו שלא לקבל את תופעות ההווה כמות שהן. ה"אפיקורסות" השיטתית של "גחלת" השתלבה בשאיפתה הכפייתית לעקביות ולטוהר של ערכי יסוד. "גחלת" הונעה בתחושת שליחות חזקה שהתבטאה במונח שהיה שגור ביותר בפי הנערים, "תביעת יתר", מעצמם ומסביבתם; לדרוש ולקיים מעל לאמות המידה של ההורים והמורים ומעבר למוסכמות המקובלות.

כחצי שנה בלבד לאחר שהוקמה "גחלת", הוציאה לאור את פרסום הבכורה שלה, עלון זעיר ודל תבנית. בגיליון מספר 1, פורמט פרימיטיבי רצוף שיבושים טכניים, הצהירו על ״מטרת[ם]: … להוות את גחלת הדורות, ולשאוף להגיע לתקופה בה יישב כל איש מישראל תחת גפנו ותחת תאנתו בשומרו את תורת ישראל."

 בין היסודות שהועלו על הכתב בביטאון שיועד לתפוצה פנימית בלטו: "אהבת ישראל" כולו וערבות הדדית יהודית; מסירות לציבור ונאמנות למדינה, מאמץ וקורבן למען העם; ביטחון ביעודם ובכוחם לפרוץ ולהגיע אל הכלל ולהנהיגו בדרך ההצטיינות והדוגמה האישית. המכנה המשותף ליסודות הללו הוא ה"חלוציות". ביטויי "גחלת" בכתב ובעל-פה היו גדושים בסיסמא זו, שכמובן רווחה מאוד בישראל דאז. "חלוציות", יחד עם "תורניות", היו צמד המושגים שהתנוססו על דגל "גחלת".

גדעון ארן

גדעון ארן מציין כי בשלבים מעט יותר מתקדמים שטחו את כוונותיהם בנוסח ספציפי למדי. ראשית, שאפו להוות גרעין ל"שבט" הארצי כולו ולהשפיע עליו ברוח ההלכה; התכוונו שבנוסף לתכליתו החלוצית יאמץ הגרעין גם את היעוד התורני וכך ישמש מופת לנוער בנ״ע בכלל. שנית, רצו לייסד קיבוץ חדש, שבו ישולבו בצורה אידיאלית ההגשמה החלוצית עם קיום המצוות ולימוד התורה. חלמו על הקמת קבוצת בני עקיבא שלישית (נוסף לסעד ולעין צורים), להבדיל מהשלמת קיבוץ ותיק כפי שיעדה אותם התנועה, בהנחה שרק בנקודה עצמאית, צעירה והומוגנית, יוכלו לממש את דרכם.

 כפעם בפעם עלו מטרות נוספות, כמו התמסרות לפעילות חינוכית בקרב ילדי המעברות,  ופורטו עוד יותר המטרות הקיימות — כמו שרטוט קווי המתאר לקיבוצם העתידי, שבמרכזו ייכון בניין הישיבה. הוחלט כי חבריו הבנים יקדישו את מירב זמנם ללימוד גמרא, ואילו הבנות תהיינה הנושאות העיקריות בעול המשק.

בתחילה הייתה התקשרות אישית של צמד, ואחר עוד שלישיית תלמידים. הללו בחרו כמניין מן המעולים שבשבעים בני מחזורם בישיבה, ואליהם צירפו חמישה נבחרים ממדרשית נועם שבפרדס חנה. לאחר שנה היו כעשרים נערים, ובסוף השנה השנייה כבר היו למעלה מארבעים. בתום ארבע שנות "גחלת", עם הקמת הגרעין הארצי והגיעם לגיל גיוס, נמנו עימם קרוב למאה חברים.

 קני המידה לקבלה היו מחמירים. בלשונם מאז, העמידו שני תנאים: שהמועמד יהיה גם "בסדר מבחינה חברותית," וגם "בסדר מבחינה דתית." בעלונים מאותם ימים הוסיפו שהקריטריון האחד מבטיח למעשה את משנהו. אחרי תהליכי ברירה ראשוניים הובא כל מועמד לדיון ולהצבעה. רק ברוב של שני שליש מהחברים ניתן היה לקבלו. בטרם נחתמה הצטרפותו ניתנו לו ארבעה ימים להרהר על הצעד הגורלי הנכון לו עם קבלת עול חברותו ב"גחלת". לא זכור מקרה שמישהו היסס או חזר בו מכוונתו להשתייך אל הקבוצה שהייתה כה מושכת ויוקרתית.

בשנים הראשונות דאגו שהחברים החדשים יהיו כולם בני תורה, כמייסדים שעדיפותם האיכותית בלתי מעורערת. בהמשך למדו להעריך גם את חשיבות הכמות, מה עוד ששאפו להתחיל להטביע חותם על הפריפריה. על כן פתחו את שורותיהם גם ל״טובים שבסניפים" של בני עקיבא, וזאת לאחר לבטים, הסתייגויות וסלקציה חמורה. האחרונים לא היו לחברים מלאים ושווי מעמד ביחס לתלמידי הישיבות שנחשבו כבעלי זכויות וחובות יתר, נבדלים ועליונים תמיד. המצטרפים החדשים לא יכלו לעולם להיות לדמויות הראויות להערצה ולחיקוי, למנהיגים, ובדרך כלל נשארו בגדר "מקשרים" או מסייעים "ביצירת אווירה".

בין ראשוני "גחלת", מתלמידי הישיבה שלאחר מכן הכריעו בהשפעתם על מהלך ההתפתחות ב״מרכז הרב" ובבני עקיבא, ולבסוף נהפכו לדמויות חשובות בתרבות האמונית ממנה צמח גוש אמונים ולדמויות מופת בתנועה עצמה, היו ר' צפניה דרורי, ר' יעקב פילבר, ר' זלמן מלמד, ר' אריאל פוקס ור' שבתאי זליקוביץ, שהחלו כולם את הקריירה האמונית-פוליטית שלהם בגיל 14. עוד כמה מן הנודעים בציבור שהצטרפו בשלבים מוקדמים יחסית: ר' חיים דרוקמן, שהיה מרכז שבט "איתנים" התל-אביבי, ולמרות שפורמלית היה מדריכם של בני "גחלת", הרי שבפועל נטה אחריהם עד שלבסוף היה לאחד מהם; והר' משה לוינגר, שאמנם היה איש "עזרא" בירושלים והתגייס לנח״ל לפני לימודיו התורניים, אולם בתקופת ההתהוות הקריטית היה בקרבת "גחלת" בכפר הרוא"ה, נשבה בקסמיה, ולאחר רומן ארוך ומקוטע הצטרף אליה סופית ב״מרכז הרב". הר' אליעזר ולדמן הגיע עם בגרותו היישר מארצות הברית אל החבורה בשלבי הניסיון של בניית ישיבת כרם דיבנה.

לאחר הקבלה לקבוצה לא הייתה כל הקלה בתביעות שהופנו לחברים. לצורך שמירת אמות המידה הגבוהות, בעיקר בשטח הדתי, הופעל לחץ חברתי כבד. הרפיה במתח ולא כל שכן סטייה מהקו גררו תגובה נמרצת: אזהרות, הוקעה פומבית, אף הטלת נידוי ממש, ולבסוף סילוק מהמסגרת. בדרך זו גם הועלתה רמת ההזדהות עם הקבוצה, וגבולותיה נעשו חדים ונוקשים. לכאן קשור האליטיזם של בני "גחלת", שהתבטא בין השאר ביחס של זלזול גמור כלפי מי שלא נמנו עימם, ביטול סביבתם ואף החרמתה במפגיע. כמובן שגם הסודיות תרמה לסנוביזם ולליכוד הקבוצה. במשך תקופה ארוכה כלל לא ידעו בסניפי בני עקיבא ובהנהגת התנועה על קיומו של הגרעין בקרבם, אף כי הכול חשו שמשהו מתחולל מתחת לפני השטח. המחויבות האידיאולוגית והגיבוש החברתי התעצמו, הרעיונות והארגון השתכללו, וכך נוצר במחתרת גוף אקסקלוסיבי גאה ושאפתן, אריסטוקרטיה הנבחנת בנאמנותה למסגרת ולערכיה ומצטיינת בנכונותה להתמסר למען הרעיון ולטובת הכלל. אוונגרד מהפכני בראשיתו.

שיטה נוספת של אינדוקטרינציה ופיקוח חברתי, חריגה בהקשר ה"צבריות" של "גחלת", הייתה "שיחת המוסר", שהונהגה דרך קבע בגרעין. המדובר בתופעה תורנית היסטורית שיש לה המשך מסוים בישיבות ימינו. גם במקורה, הקשור בזרם המזוהה עם שמו של ר' ישראל סלנטר בשלהי המאה ה-19 וראשית ה-20, לא נועדה ללחום בזניחה מוחלטת של תורה ומצוות אלא בהתרופפותם בלבד. "תנועת המוסר" מגיבה על השקיעה בהתמסרות לאורח החיים שמחייבת הדת, כשהוא נעשה מתוך שיגרה, היסח דעת ושמץ אי־רצון. לנוכח הדעיכה במתח תלמוד תורה מכאן, וקלקולים בהתנהגות בין-אישית וקהילתית מכאן, מנסים לכוון ולהלהיט מחדש את המאמינים באמצעות פנייה ישירה לרגש הדתי שלהם ולמצפונם. כך ממש גם בשיחות שניהלו מנהיגי "גחלת" מבני הישיבה עם קבוצות חבריהם שבסניפים. נערים מהמעגל הפנימי שהצטיין באדיקות, מינו עצמם כ"משגיחים" ופנו אל נפש עמיתיהם הקרובים פחות להווי ישיבתי. המחמירים הטיפו מוסר למקלים; שילהבו אותם מצד אחד, ועוררו אצלם תחושות אשמה ומורא מצד שני. שיטת הפיקוח והעידוד החדשנית־מסורתית, ששילבה יסודות של תוכחה, בילוש ושטיפת מוח, הייתה יוצאת דופן ומפתיעה בזמנה. היא ביטאה את הצימוד האופייני ל"גחלת" בין חוויה אמונית אותנטית והיפתחות ספיריטואליסטית חדשנית, לבין נטיית הקשחה דוקטרינרית ברוח המסורת. כמו במקרים ידועים, בעקבות פולס כריזמטי באה היפר-נומיה הנסמכת אל מעין טרור ממש, שנוקט אפילו בהשפלות וחרמות לכפיית חיוביו ההלכתיים. לבסוף תורגמה התחייה הראשונית הזאת לדפוסים אורתודוקסיים מובהקים.

 * * *

האורתודוקסיזציה שאפיינה את "גחלת", בניגוד גמור למגמות שרווחו בסביבתה, התבטאה באימוץ "סגנון חרדי" ובהשלטת "אווירת קדושה" לא פחות מההחמרה בקיום מצוות ובתלמוד תורה. להקצנה בתורה ומצוות היו מקבילות התנהגותיות, כמו למשל הדקדוק בלבוש צנוע, שמא ההתהדרות בו. את סממני ההופעה החיצונית השלימו גינונים מסורתיים, שעל הרקע הארצישראלי נראו קצת מוזרים. כך לדוגמה צורת הביטוי בכתב ובע״פ היתה "דידקטית", מוסרנית ותורנית; מקושטת בנוסחאות האופייניות לעולם הישיבות, ומתובלת בציטוטים מן המקורות. סגנון זה הלם את נושאי השיחה שהוגבלו כמעט בלעדית ל״דת ואידיאולוגיה".

פרופ' גדעון ארן

לפי גדעון ארן בפעולות "גחלת" שררה אווירה מיוחדת במינה, בוגרת ורצינית, מצטיינת ב"רוחניות", כפי שהעידו בני הגרעין ואחרים. היו מאמצים מפורשים ליצירת "אטמוספירה" נאותה במפגשים, כדוגמת היוזמות שיועדו להשרות חגיגיות בשבתות. בהדרגה השתלטה הרוח החדשה על הגרעין כולו, ואפילו השפיעה בצורה דרסטית על הבנות. אלו הצטרפו מאוחר, כקבוצה מגובשת. עם סיפוחן הפכו הבנות את חברבורותיהן, כעדותן; הן נעשו "חסודות", כפי שהגדירו ותבעו זאת הבנים. ממילא השתנו מן היסוד היחסים שבין המינים ונעשו מאופקים בהרבה, עם כל המתח הכרוך בכך. פסקו מיד ריקודים מעורבים, שהיו נהוגים אז גם בחוגי הנוער הדתי-לאומי. השפעת "גחלת" בתנועת בני עקיבא כולה ניכרת בין השאר בכך שמאז חדלו בהדרגה כל הסניפים והשכבות לקיים ריקודים מעורבים. תופעה זו מקובלת כיום כסמל לתהליך ההקצנה הדתית שחל במגזר הציוני-דתי.

מדד להגמוניה של היסוד התורני ב"גחלת" ניתן למצוא במעמדם של בני התורה בקרב הגרעין. הללו כוננו את "גחלת", ובמשך תקופת מה דאגו שתהיה על טהרת סוגם בלבד. גם לאחר שהגרעין התרחב והתגוון, עדיין שמרו על בכורתם המוחלטת. הם היוו מעמד עליון שנבחן בעיקר בחובותיו. "תלמיד חכם" שימש כאידיאל גם לחברים שלא למדו בישיבות; הוא נחשב לתכונת המנהיגות החשובה ביותר. עד לסיום, אלו שהתייחדו מחבריהם והצטיינו בתלמודם בישיבה, הם שנהנו מן היוקרה וכוח ההכרעה. בשלבים מסוימים בהתפתחות הגרעין היו ניסיונות לגייס לשורותיו בני ישיבות שאינם חברים בבני עקיבא ולאו דווקא ניחנים ברוח חלוצית, וזאת בכדי להגדיל את משקל הגורם הדתי בחבורה. מתוך סיסמת "תורה ועבודה" שחשבו במקור להגשימה, נטו יותר ויותר להדגיש את האלמנט הראשון. כשבחנו מקרוב את המציאות בקיבוץ הדתי התאכזבו לגלות שתלמוד תורה אינו תופש את המקום המרכזי לו הוא ראוי, ושאין הקפדה על שאר מצוות ונוהגים, כמו למשל צניעות בהתנהגות נשים. על רקע היומרה החלוצית, בלטת מגמת ה"השחרה".

בכפר הרוא"ה התגבשה מערכת "מוסדית טוטלית"; לאחר שיצא מבית הוריו והורחק מהרחוב, שובץ הנער במסגרת שבודדה אותו מהשראה "קלוקלת" וחשפה אותו לשליטה מוחלטת של מנגנון יעיל ל"חינוך מחדש". במצב זה עלתה לעין שיעור השפעתם האישית של מורים ומדריכים, בעיקר רבנים, וכן גם השפעת המקורות הנלמדים. המדרשיה הייתה מנותקת מסביבתה גם בשל ריחוקה מן הישוב, וכך נוצרו נסיבות שהובילו להתרחקות מהוויות חברה ומדינה בכלל, ולפטור חלקי מכורח ההתמודדות עם המציאות הישראלית דאז. כך יכלו בני "גחלת" לחיות ללא לחצים צולבים ופיתויים מתחרים, ובלי להידרש לפשרות עם דתיותם. בתנאים מיוחדים אלה הם יכלו להתייחס בלעדית אל מקור הלגיטימציה ההלכי, ולנהוג בדרך האידיאלית על-פי הוראות הקוד הרבני. ההקשר הכמו־מנזרי יצר תשתית נוחה לטוהר ועקביות אורתודוקסים.

השפעת האורתודוקסיזציה של "גחלת" — ממטרות היסוד של הגרעין — הורגשה היטב בתנועת בני עקיבא על כל היקפה ושלוחותיה. נאמנים לכוונתם להטביע את חותמם התורני על הפריפריה, נקטו הנערים ביוזמות ישירות, נוסף לכך שהיו מודל לחיקוי. כשבני הישיבה באו לחופשה במקומות מגוריהם, למשל, היו מתקבלים בסניפי שבט "איתנים" בכבוד ובהערכה, ומילאו תפקיד של מדריכים נערצים לבני מחזורם הם. למרות גילם הצעיר והעדר מעמד ארגוני, העבירו פעולות וניהלו מבצעים מיוחדים בסמכותיות רבה. בני "גחלת" אף לימדו את חבריהם מן החומר שלמדו אצל רבם בישיבה. במיוחד באו לידי ביטוי בשבתות, כשהיו מלמדים את שאר בני הגרעין ניגונים חסידיים והיו דורשים בפניהם דרשות. עדות להתפשטות דרכם והטמעתה מצויה בעיתון תנועת בני עקיבא "זרעים" מאותן שנים. התגברות הנטייה הדתית הניכרת בעיתון מיוחסת מפורשות ל"גחלת". בין השאר צוטטה בגיליון אחד הטפת איש הגרעין אודות חשיבות שמירת מצוות, ובגיליון אחר דווח על החידוש שהביא עימו הגרעין בעוררו את התשוקה ללימוד תורה.

יש שהשפעת "גחלת" על התנועה מיידית ומעשית יותר, כמו למשל באמצעות "השחלת" נציגי הגרעין לוועידה הכללית של בנ"ע. גולת הכותרת של מאמציהם ותמצית המהפכה שחוללו, פרי שיטות ההשפעה העקיפות והישירות גם יחד, הרי היא הצלחתם להעביר את ההחלטה הגורלית שהתקבלה על מוסדות התנועה והצבא, שעוד בטרם גיוסו לנח״ל יזכה הגרעין לשנת לימוד תורה בישיבה. הייתה זו סטייה חדה מדרכם של בני עקיבא עד אז ותחילתה של דרך חדשה בהחלט. מנקודה זו ואילך הועתק האידיאל מההגשמה החלוצית בקיבוץ לחינוך התורני בישיבה. הוקמו "הישיבות התיכוניות" של בנ״ע, ואחר כך הישיבות הגבוהות מסוג 'ההסדר', ומיטב הנוער הדתי-לאומי נהר אליהן. כך השתנו אורחות חייו ונעשו כפופים יותר ויותר לסמכות ההלכה, שאחיזתה מקודם הייתה רופפת למדי. פתאום סרו למרות הרבנות והתמכרו להוראות ראשות הישיבות, אחרי שבמשך שנים הוציאו עצמם מחוץ למעגלי סמכותה.

מהפך בני עקיבא שמקורו ב"גחלת" היה כה יסודי עד שהתגלה במידה מסוימת אפילו "בצד המפסיד". זהו הקיבוץ הדתי, ש"גחלת" יועדה להשלים אותו, ושבני עקיבא אמורים להתחנך לאורו ולשמש לו עתודת כוח אדם. המפנה שהביאה "גחלת" הביא לפיחות במעמדו של הקיבוץ הדתי ולהזנחתו בפועל; בו בזמן ניכר המפנה גם ברוחות חדשות שהחלו מנשבות בתנועת ההתיישבות הדתית עצמה. אף שהקיבוץ הדתי שימש מאז ומתמיד מעוז התנגדות לקוקיזם, קשה שלא לאתר בתוכו כיסים שנתפסו להשפעת "גחלת", כפי שמתגלה עד היום בפנייתם למשיחיזציה ולחרדיזציה כאחד בנוסח גוש אמונים.

בבני עקיבא באותן השנים קמה התנגדות למגמת האורתודוקסיזציה ברוח "גחלת". בסניפי התנועה התפתחה יריבות רעיונית וחברתית, עד שנעכרה האווירה והתגלעו סכסוכים בין הגרעין וחסידיו לשאר החברים. "גחלת" התעמתה גם עם מוסדות "ההנהגה הארצית" של בנ״ע. במשך השנה הראשונה נשמר דבר התארגנות בני התורה בסוד כמוס. גם בשלבים הבאים, כשהחל הגיוס בסניפים, עדיין הייתה הפעילות מחתרתית. בכדי לכנס את החברים נקטו בסימני קשר חשאי כמו שריקות מוסכמות, והמגעים התנהלו בצורת לחשושים במקומות סתר. ב"גחלת" חששו פן חשיפה בטרם עת של הגרעין המתגבש במסגרת שבט "איתנים" תביא לחיסולו, שכן ההנהגה הראשית עלולה הייתה לראותו כאיום אידיאולוגי וארגוני.

 ואמנם אשר יגורו בא. משנתגלו העובדות על "גחלת" טענו נגדה שהיא מהווה מסגרת פרטית בתוך מבנה אחיד ומחבלת במטרות התנועה. במהרה הגיעו הדברים להתנגשות חזיתית, כאשר ההנהגה תובעת את פירוק "גחלת" לאלתר. בהמשך נסב העימות על צורת ההגשמה של הגרעין ועיתויה. בסופו של דבר אמנם הצליחה הנהגת בני עקיבא לפרק את הגרעין, אך לא לפני שהשפעתו נפוצה בתנועה כולה ואפילו אחזה בראשיה עצמם. אחד מסימניו של תהליך זה נרשם כשהמדריך השליח, שהיה אחראי לפיזור "גחלת" במצוות התנועה, הצטרף אליה לבסוף. מי שהתחבר לאותו חלק מהגרעין שפרש ממסורת בני עקיבא הוא דרוקמן, לעתיד מחנך בעל השפעה מאגית על המוני הנוער הדתי-לאומי, מבכירי "מרכז הרב" וראשי גוש אמונים.

בראשית הייתה פעילות "גחלת" מרוכזת בכפר הרוא"ה, ועיקרה מגעים יומיומיים שהתקיימו בשולי הלימודים. כבר בשנה הראשונה נוספו פעולות מיוחדות — קומזיצים למשל — והפגישות השגרתיות נעשו מסודרות יותר. הוויכוחים הרעיוניים, למשל, נוהלו על פי סדר יום קבוע. משחרגה הפעילות מתחום הישיבה וכללה מספר גדול פי כמה של חברים שהיו פזורים בסניפי בני עקיבא, השתכללה "גחלת" ארגונית והתמסדה – החלו בגביית מסי חבר ובייזום ימי עבודה במשקים, שנועדו לאיזון התקציב ולגיבוש חברתי. מפנה חשוב חל עם צירוף בנות לגרעין, כמובן על בסיס סודי ובררני ביותר, ותוך שמירת ההגמוניה של הבנים בכלל ותלמידי הישיבה בפרט. תחת לחץ חברתי כבד הצטנעו הבנות ביחס לנוהגיהן הקודמים והחלו להקפיד על מצווה קלה כחמורה. בשלבים אלה, בעקבות הרחבת מעגלי ההשפעה וגיוון הרכבם, נוצרו בעיות קומוניקציה. על אלו ענו במידת מה עיתוני הגרעין. אין כמעקב אחר עלוני "גחלת" מהשנים 1952-3 בכדי ללמוד על אופיה והתפתחותה. הדיונים הנמלצים והארכניים אודות חשיבות ההגשמה בקיבוץ, שגדשו לעייפה את הגיליונות המוקדמים, הלכו וגוועו, ובהדרגה האפילו עליהם הטפות המפליגות בשבח לימוד תורה וקיום מצוות.

משהתקרבו לגיל גיוס ודבר התארגנותם נודע, בד בבד עם הקצנת מגמותיהם, נחשף המתח הישן בין חברי "גחלת" לבין סביבתם והחריף פי כמה. בעקבות מחלוקות קשות קם ל"גחלת" גרעין מתחרה בין בני מחזורה. זה הצטיין בפתיחותו הארגונית ובמתינותו האידיאולוגית שעמדו בניגוד לנוקשות ולקוטביות "גחלת". מטרתו הייתה לרכוש לעצמו, גם על חשבונה, יותר חברים. חברי הגרעין החדש היו אלו שנחשבו עד אז בעיני "גחלת", ומתוך כך אפילו בעיני עצמם, 'אזרחים סוג ב^". גם זבולון המר, לימים שר מטעם המפד"ל, נמנה עמם; היה זה רמז ראשון ליריבות היסודית שתפלג את המחנה הדתי-לאומי, צעירי המפד״ל מזה ומאמינים בנוסח הגוש מזה.

 במהותה לא נסבה המחלוקת על תפישות פוליטיות, כי אם על מידת האדיקות. בין שני הגרעינים התפתחה תחרות עזה שהגיעה להתנגשות רווית שנאה. "גחלת", שחבריה נודעו כ"צדיקים" ושהתהדרה ב״מעלה רוחנית", גילתה בעימות זה יכולת טקטית ולא בחלה בתככים למיניהם. היו גם "תכסיסי הונאה" ואפילו "פרשיות ריגול" בין שני הצדדים. חרף מאמצי פיוס נמרצים לא הגיעו לכלל פשרה. משנכפה מלמעלה ליכודם לכדי גרעין ארצי אחד, התפוצץ הכל. החברים הנאמנים של "גחלת" נטשו.

מה חושפניים הם הסימנים שנתנו בני כל מחנה ביריביהם. ב"גחלת" כינו את בני הצד השני בשם "עם-הארצים"; ואלו השיבו להם בתואר "שחורים". הראשונים התגייסו לנח״ל והשלימו קיבוצים דתיים, בהגשימם את מטרתה החלוצית המקורית של "גחלת". אנשי "גחלת" עצמם הלכו לישיבה.

בהיותם בתחילת כיתה י״א עשו בני "גחלת" להוספת עוד שנת לימוד בישיבה, במסגרת בית המדרש שהוקם ביוזמתם בכפר הרוא״ה. כמה חודשים אחר כך כבר השתתפו בייסוד ישיבה משלהם בכרם דיבנה. זו האחרונה, שמשמעותה מהפכנית, הייתה דווקא תולדת משבר "גחלת". מלכתחילה לא הייתה המטרה רק תלמוד תורה למשך שנה נוספת בטרם השירות הצבאי, אלא גם כינון ישיבה גבוהה, מקורית ועצמאית. והנה רוב מנהיגי "גחלת" והוגי הרעיון הראשוני הסתפחו לישיבות קיימות ("נתיב מאיר" בירושלים, "הדרום" ברחובות ולבסוף "מרכז הרב"). על רקע פרישתם פנו הנותרים ליבנה, להקים שם את הישיבה הראשונה והחדשנית של הנוער הארצישראלי. בין כה וכה כמעט נשכח לגמרי החלום הישן אודות ההגשמה בקיבוץ.

עוד בשלבים מוקדמים עלו בקרב החברים הוותיקים ספקות ביחס למסלול החלוצי. דומה שהקיבוץ, עם כל כמה שהעמידוהו במרכז תודעתם, "הפריע" להם משהו כבר בהתחלה. בגרעין המשולהב ניטש ויכוח אינסופי, בעד ונגד הגשמה נוסח בני עקיבא. החלוציות שנתפשה כמשלימה אורגנית של לימוד התורה, נהפכה בהדרגה לאלטרנטיבה לו. מייסדי "גחלת" המשיכו להכריז ש"ההגשמה", שתמיד העלוה על נס, עדיין חשובה בעיניהם, ועם זאת החלו גורסים שהמסגרת הישיבתית תקרבם יותר אל המטרה הסופית. במשך הזמן נמצאו הוגי הרעיון ומקדמיו מסתייגים ממנו. כך עוררו עליהם את התנגדות הרוב בסביבתם, ששאפו להמשיך בדרכם המקורית המובילה לקיבוץ. בני הגרעין הקשה של "גחלת", שמצאו עצמם מתנגדים ליעוד שהגו, פרשו מהמסגרת שהם עצמם יזמו וטיפחו. במקום עבודה במשק וחינוך הנוער, כדרך בני עקיבא, נבלעו בעולם הישיבה, אף כי טרחו תמיד לציין שהם ממשיכים לשמור על קשר הדוק עם התנועה. את טעמי כפירתם ברעיונם-הם הסביר אז אחד החברים, בנוסח לאו דווקא מצטדק:

"אין אנו חיים בזמן אידיאלי, אלא בשעת סכנה ובשעת ניסיון. לא נוכל להגשים (את האידאלים שלנו) כי הם מיועדים לזמן אחר ולתנאים אחרים. הטיפוס האידיאלי עבורנו בשעה טרופה זו אינו סתם תלמיד חכם המשלב לימוד בחיי עמל, אלא גאון המפיץ תורה ומלמד תורה ומרים קרנה המושפלת עד עפר"

  ובכן לא חלוץ, אף לא חלוץ לומד תורה: בן ישיבה. זהו מהפך של נסיגה, שבסופו של דבר הוביל להתפרצות גוש אמונים — המהפך הבא. בהמשך העלו אותו נימוק עצמו – שעת חירום – בבואם להסביר את המהלך בכיוון הנגדי, קרי הגיחה מעולם התורה לעולם המעשה המדיני.

בעיתון בני עקיבא התפרסמה באותם ימים קריקטורה שהציגה זירת אגרוף ובה מתגושש השכוב מובס על הקרשים. על גופייתו נכתב: "הכשרה". על גופיית יריבו, העומד מעליו ומניף את ידו לאות ניצחון, נכתב: "ישיבה". ובעלון קודם של "זרעים" נכתב במאמר המערכת:

 "בראש חודש אלול הלכו כשבעים חברי 'איתנים' ללמוד בישיבות, לפני צאתו של הגרעין לנח״ל. לכאורה אין כל חידוש בדבר, שהרי בעזה״י מדי שנה בשנה הולכים ורבים הנוהרים לאהלה של תורה. אולם מי שיתבונן ביתר עמקות בתופעה זאת, יראה שכדבר הזה טרם היה כי כאן מדובר בחברים מבוגרים לאחר גמר תיכון, שהגיעו למסקנה שמן ההכרח להקדיש לפני היציאה לצבא תקופה מסוימת ללימוד תורה… האין זה חידוש עצום שנתחדש בבית מדרשה של תנועת הנוער הדתית-חלוצית? האין זה מראה על התעוררות ותשוקה ללימוד תורה ולידיעת תורה?!"

באותו גיליון כבר דווח על העובדה "המעודדת" שגם בני שבט אחר, צעיר יותר, "מתנחלים" שמו (!), החליטו באחרונה ללכת בדרך החדשה.

 רישומה של "גחלת" ניכר אפילו באלו מבני מחזורה שלא הרחיקו לכת במימוש מלא של האופציה התורנית, אלה שהעדיפו למרות הכל את השירות בנח״ל, אך בהגיעם לשם נודעו כראשונים אשר שמרו את דתיותם במסירות רבה. זאת עשו בלא סיוע מבחוץ ובהעדר מסגרות תומכות, בהקרבה ששימשה מופת ויצרה נורמות דתיות־־צבאיות חדשות. כך למשל מיאנו להסתפק בקיים והקפידו על כשרות המזון למהדרין באמצעיהם שלהם ובעזרת משגיח תורן מטעמם; בשבתות היו לומדים תורה כל הלילה בהדרכת מורה שנמצא מביניהם.

העקביים שבמהפכני "גחלת" העזו וביכרו את מסלול הישיבה הגבוהה על פני גיוס מיידי לצבא. המבחר שעמד בפניהם היה מוגבל, שכן רוב הישיבות הגבוהות היו "שחורות" מדי לטעמם ובהחלט בלתי הולמות לפיתוחו של קו "גחלת" המקורי. הרע במיעוטו נמצא בישיבת "הדרום" ברחובות, לשם פנו אחדים במחשבה שיצליחו להטביע עליה חותם ייחודי כלשהו. בשלבי ההתלבטות נשקלה גם ההצעה ללמוד בישיבת "מרכז הרב", אולם היא נפסלה בטענה שהמוסד אמנם די סימפטי אך איננו מאורגן ורציני דיו, מה גם שהוא מזכיר להם באווירתו "חדר". הרצי"ה שלח אליהם לת״א שני שליחים לשדלם לבחור בישיבתו בכל זאת, אולם חברי "גחלת" השיבו פניהם ריקם בלא שטרחו לשמוע אותם. כעבור דור היו אלו בוגרי "גחלת" שתפשו עמדות בכירות ב״מרכז הרב" והקימו לילדיהם "חדר" על יד הישיבה.

האפשרות המועדפת בעיני "גחלת" הייתה ישיבה חדשה לגמרי, שתשלב לימוד תורה רציני ברוח לאומית-ישראלית. האווירה בחוגי הציונות הדתית הפכה אז אוהדת יותר לרעיונם, ואף הנהלת בני עקיבא החלה נוטה לצידם. במאמץ משותף לגרעין ולתנועה נוסדה ישיבת כרם דיבנה, אבן הפינה לישיבות הגבוהות מהסוג האחר, הציוני, שהפכה להיות גם ישיבת ה"הסדר" הראשונה.

באותה עת עוד לא הייתה שכבה של בוגרים ומורים האמונים על התפישה הדתית-לאומית החדשה, ועל כן מונה לראשות הישיבה הר' חיים יעקב גולדוויכט, מתלמידי "החזון איש" מבני ברק. לימים אמרו עליו שאינו אלא זאב בעור של כבש, כלומר "חרדי המתחפש לציוני." מלכתחילה נתפש בעיני תלמידיו מבני "גחלת" כ"שחור", מה עוד ששאפו להצמיח ראש ישיבה "משלהם". למרות הכל שימש גולדוויכט בתפקידו שנים ארוכות, ובהן תקופת פריחתו של גוש אמונים.

 איש מלבד חברי "גחלת" המושבעים לא הטיל ספק בדתיותה או ציוניותה של כרם דיבנה. ראשיתו של המתח הנרמז כבר בראשיתה של ישיבת בני עקיבא. גילויו הסמלי הומחש בעימות הרב עם תלמידיו סביב הלבוש הנאות. הם דבקו בחאקי, מכנסיים קצרים וסנדלים, והוא התעקש על המקטורן הכהה, כמנהג בני הישיבות המסורתיות. מעבר להיבט חיצוני זה עמדה מחלוקת אידיאולוגית ובמוקדה הוויכוח על תוכנית הלימודים. התלמידים דרשו "יתר עמקות רוחנית במשנת א"י."

בוגרי "גחלת" שהגיעו לכרם דיבנה נשארו נאמנים לדרכם. הם המשיכו להצטיין באדיקותם ובמנהיגותם, ובלטו כגוף מלוכד ומקורי בסביבתם החדשה. הגם שהיו מעטים הגדירו את כל האחרים כ״נטע זר" בתוכם, ואפילו ביחס למוריהם ראו עצמם כבני מעלה. בעוד תסכולם במסגרת הקיימת הולך ורב, נפתחה באקראי שרשרת ארועים בסיומם פנתה "גחלת" מכרם דיבנה שוב אל דרך חדשה לגמרי – על אף הקושי שבנטישת המפעל המפואר שיזמו והשלימו, שיא הישגיהם ומימוש חלומותיהם, עם כל הסתייגויותיהם ממנו.

פרופ' גדעון ארן

בעת טיול שבת בירושלים פגשו שניים ממייסדי "גחלת", הר' פילבר והר' מלמד, את ידידם הוותיק, הר' קלכהיים, שהתגלגל בדרך מקרה מישיבת "הדרום" ל״מרכז הרב", עם עוד כמה חברים שבשלב כלשהו היו קרובים לגרעין. באמצעותו נזדמן לשניים להיפגש אישית עם הרצי"ה. באותו מוצ״ש עשו זוג הנערים עם הרב שעות ארוכות בשיחה על הקשר שבין העם והארץ לתורה. אישיותו ודבריו השאירו עליהם רושם עז. כעבור זמן לא רב, בפורים, כשנותרו בכרם דיבנה בהעדר ראש הישיבה, גברה תחושתם כ"צאן ללא רועה", וכך נטו באופן טבעי לשוב ולעלות לירושלים אל הרצי״ה. לאחר פגישה זו הרגישו כאילו "נפקחו עיניהם". בחג הבא, פסח, יזמו התוועדות נוספת עם הרצי"ה, ובה כבר ביקשו ממנו הדרכה בכתבי הראי"ה. אז נכבש לבבם סופית. תוך זמן מועט היו לתלמידים לכל דבר ב״מרכז הרב". לאחר שהות קצרה בה התנסה בישיבה ומצא כי טוב, בא פילבר אל חבריו מ"גחלת" שנשארו בכרם דיבנה ובישר להם כי סוף סוף "מצאו רב".

מקריות? בוודאי הייתה גם יד הגורל בדברים, אך דומה כי אפשר לאתר מגמה ברורה ועקבית שחוקיותה נגזרת ממהות "גחלת". גישושיהם של נערי הקבוצה לא היו סתמיים. עמדה מאחוריהם אי-נחת מוגדרת והם נותבו למאמץ מפורש ותכליתי, הגם שיעד החיפוש לא היה ידוע להם. רק בדיעבד התחוור להם בדיוק למה שאפו ואמנם השיגו: מוסד, אישיות ואידיאה שיתחברו למסגרת שלמה, שבה יימצא להם מקלט בטוח בנסיגתם מן ההגשמה, בלי שיאלצו לוותר על יומרתם החלוצית. ביקשו ומצאו "הכשר", גורם שיעניק להם גושפנקא סמכותית למגמתם החדשנית-מסורתית; שישכלל רעיונית ויעמיק רוחנית מה שעדיין היה בגדר חוויה ראשונית גולמית; שיוסיף מימד תורני לפטריוטיות שלהם; שיקדש את הנותר מחילוניותם. בני "גחלת" זכו מעתה למענה הולם לצורך הבסיסי שלהם בבית, באב ובמשנה. התגלה להם כאן עולם אמוני חדש ועצום שבמעמקיו הפתרון הנכסף למצוקתם הדתית והחברתית כאחת.

בהתאם ל״גזרה משמיים^", כעבור חודשים מעטים עזבה שארית "גחלת" את כרם דיבנה ועלתה לירושלים. לעת בלותם הייתה ל״מרכז הרב" ולרצי״ה עדנה. ב"גחלת" אומרים כי הקימו את הישיבה ואת הרב לתחייה; למעשה כאילו בראו אותם בצלמם.

קוקיסטים גאים נאלצים להודות שעד לבוא "גחלת" היה מעמדה של "מרכז" בעולם הישיבות שולי ונחות, ואף מבחינתה של הציונות הדתית הייתה הישיבה זנוחה וכמעט נשכחת. כזה גם היה מעמדו של הרצי"ה מחוץ למוסד, ואפילו בתוכו פנימה לא מילא הרב תפקיד חשוב ולא הצטיין בתחום כלשהו. עוד בימיו של הראי"ה, כשהשפעת רוחו ואישיותו הייתה רבה, לא זכתה הישיבה אלא לשמץ מן הרמה והגודל ומן התפארת והמרכזיות להם קיוותה עם יסודה; קל וחומר שלא הגשימה, ולו במעט, את יומרתה המקורית להוות גשר של קדושה בין הישוב הישן והאורתודוקסיה לבין הישוב החדש והחלוץ, בין התורה ומצוותיה לבין בניית הארץ והמדינה. בעשרים השנים שמאז פטירת הראי"ה הלכה "מרכז" ושקעה, ובו בזמן הסתלקה כמעט כליל מן העניין שאמור היה להיות לה בציונות, בחברה ובפוליטיות של הישוב, כלומר בסביבתה החילונית. מצבה הכלכלי והחומרי היה רעוע; היא בודדה חברתית ולא נקשרה לאף גורם ציבורי שיעניק לה תמיכה; למדו בה מעט תלמידים, שרמתם התורנית, כמו רמת מוריהם, הייתה בינונית; ממילא גם לא נרשמו כל חידוש ויצירה, הצטיינות או פעילות חריגה כלשהי; האווירה הייתה קודרת, המורל נמוך, ויוקרה או מוניטין אין.

בשנתיים לפני בוא "גחלת" הגיעה לישיבה תגבורת של תלמידים מישיבה ירושלמית אח

רת. הקבוצה נעדרה ליכוד חברתי או ייחוד רעיוני, וחבריה לא הסתירו שהמניע להצטרפותם היה חומרי מעיקרו. גם לאחר שנספחו, לא פיתחו כל יחס לתורת הראי"ה או לדמות הרצי"ה. "מרכז" הייתה עבורם לא הרבה יותר מאשר אכסניה ופרנסה. הם לא תרמו דבר לתחיית הישיבה אלא הנציחו את מצבה הדל. עם הופעת "גחלת" היו ב"מרכז" קצת למעלה מעשרים תלמידים שהמשיכו מסורת לימוד תורה בנוסח הישן, ברוח לאה ושפופה. טבעי שלא התחברו לבני "גחלת", שבאו כקבוצה מגובשת, נמרצת ויהירה, שנתפש כנוכרית, בלתי מובנת ולא אמינה. בתחילה היו בני הדור הישן ב"מרכז" אדישים לעניין "גחלת"; משהחלה האחרונה לתת את הטון, נטשו רבים מהם. כעבור שנים, כשהישיבה פרחה והצמיחה מתוכה את גוש אמונים, באו כמה מהקשים שבמבקריו מקרב בוגרי "מרכז" ממחזורי טרום "גחלת^".