גדעון ארן
פרק 1: "גחלת״: הפרה-היסטוריה של הקוקיזם
נכתב על ידי פרופסור גדעון ארן
1. לידת גוש אמונים
לדבריו של גדעון ארן בתחילת שנות החמישים, במקום מסתור בין פרדסי השרון, היו כמניין נערים בגיל 14 מתכנסים דרך קבע ככת מחתרתית וברגשנות ובהתלהבות מחטטים בחוויותיהם המתסכלות, מתוודים ביניהם על הגיגיהם הכמוסים הכופרניים ומעבדים יחדיו את תקוותיהם לעתיד משותף ומזהיר. במהרה התגבשה הזיית בחרותם לגרעין חברתי שבבסיסו רעיון נועז. מקץ התייסרותם, ומתוך התעוררות נפשית ורעיונית כנה ומקורית, פנו הנערים להגשמת שליחותם. כך הגיעו לימים להיות הציר שעליו סבבה מהפכת הציונות הדתית. הם קראו לעצמם "גרעין חלוצים לומדי תורה", או בקיצור גחלת.
כשהחלה "גחלת" לממש את יעודה, היא הביאה לתמורה בהתפתחות ישיבת "מרכז הרב" בירושלים בפרט והנוער הדתי-לאומי בכלל. שני המהפכים המכריעים הללו, שהקשר ביניהם הדוק, הובילו להיווצרות תרבות דתית-לאומית סגולית שהתגלמה במסגרת פוליטית תוססת וחשובה. כמעט כל בני "גחלת" נמנו עם השורה הראשונה של מנהיגי ונכבדי גוש אמונים. מהרפתקה תמימה של גיל ההתבגרות נמתח קו ישר להשפעה גורלית על המגזר הדתי-לאומי, ואף על החברה בישראל כולה: על זהותה התרבותית, על נטיותיה המדיניות, על מצבה במזרח התיכון ובעולם.
"גחלת" הייתה מבשרת גוש אמונים. ב״גחלת" מצוי הגרעין האישי, החווייתי, החברותי והארגוני של הגוש. סיפור גוש אמונים פותח ב"גחלת" הן מפני שממנה מתחילה השתלשלות קורותיו, הן מפני שבה מתגלים הדפוסים המיוחדים שהיו לסימני ההיכר של הגוש. סיפור "גחלת" עשוי לשמש לא רק לאיתור מקורות גוש אמונים, אלא גם לבירור הבעייתיות שבבסיסו. שורשי הבעייתיות, שב״גחלת" הסתמן פתרונה הייחודי שהגיע בגוש אמונים למלוא פיתוחו, נעוצים במתח שבין דת מסורתית לחברה חילונית מודרנית, ובפרט בין היהדות האורתודוקסית ליהדות הלאומית-מדינית. ב"גחלת" מצויים ניצניו של מוצא מקורי מן הפרדוקס הנצחי של ההיסטוריה הישראלית, המתגלם במהדורתו החריפה בדילמה של הציונות הדתית.
ב״גחלת" הזדמן מפגש קריטי בין תורתו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק (הראי"ה) ואישיותו של בנו, הרב צבי יהודה הכהן קוק (הרצי"ה), שנתמזגו למהות אחת בישיבת "מרכז הרב" – ובין קבוצה מצומצמת של נוער המצטיין ברגישותו הדתית ובמחויבותו החברתית-לאומית גם יחד, ולא חדל להתחבט בין שתי נטיותיו אלו. "גחלת" היא תחילתו של "הגרעין הקשה" הקוקיסטי, שתרבותו סובבת על תורת הראי"ה וישיבת "מרכז הרב" והרצי"ה שבראשה; והיא גם תחילתן של נטיות רדיקליות בקרב הנוער הדתי-לאומי, שנעשה דתי יותר ולאומי יותר ועם הזמן בטח בכוחו ובצדקתו עד שתבע לעצמו מנהיגות. צמד התהליכים כרוך במתחים פנימיים הנובעים ממגמות הדתיזציה של הציונות מכאן והציוניזציה של הדת מכאן, כפי שזה מתבטא הן במרכז הקוקיסטי הן בפריפריה שבבני עקיבא, בישיבות התיכוניות, בישיבות ההסדר, חלקית אף במפד״ל, וביתר חזיתות תחיית המגזר הדתי-לאומי.
גדעון ארן טוען כי היחסים בין "גחלת" לגוש אמונים מתוחים למדי. לא רק ברמה האידאית, אלא גם בהקשר המוסדי יש בין שתי המסגרות זיקה הדוקה אך מורכבת ועדינה. גם אם כלפי חוץ קשה להבחין בין שתי התופעות – בחלקן הן כוללות אותם האישים עצמם ולעיתים הן מיוצגות בגוף אחד – הרי שבין "גחלת" לגוש אמונים יש המשכיות ושבר כאחד.
איך חוללה ״גחלת" את גוש אמונים? עידן "גחלת" המקורי תחילתו בארבע השנים הראשונות לעצמאות ישראל וסיומו כשנתיים-שלוש לאחר מלחמת סיני. באשר ללידת גוש אמונים, הדעות חלוקות. הצופים המתמחים בחקר התופעה חלוקים בשאלה אם לאתר את יסודותיה בהשלכות מלחמת ששת הימים, או דווקא במלחמת יום הכיפורים ואחריתה. ואולם גם אם ההערכות המקובלות מתמקדות באירועי העשור שבין אמצע שנות הששים לשנות השבעים, לטענתי שורשי גוש אמונים קבורים בעשור הראשון למדינה. תקופת כינון מדינת ישראל היא עת היווצרות "גחלת" וממילא גם גוש אמונים.
בהצבעה לעבר 48' ושנות ה-50 אין כדי להמעיט מהארועים המכוננים האחרים של 1967 ו־1973. "גחלת" וגוש אמונים לא נוצרו כתוצאה מהתרחשות שיא אחת, גורלית ככל שתהיה, אלא מהכרה רווחת שהתפתחה על רקע מציאות מתמשכת. היחס בין ג"א למלחמות תש"ח, תשכ"ז ותשל"ג הוא כיחס שבין השבתאות למאורעות ת״ח ות״ט. תוויה של תנועה מותנים בנסיבות פרטניות, אך לא הופעתה המהותית – זו נולדת מתוך תודעה של קיום. כשם שהשבתאות נולדה בתוך הדת מהוויית או חוויית הגלות, כך ה"אמוניות" נולדה בתוך הדת מהוויית או חוויית הגאולה. התגשמותה המדינית של הציונות יצרה ביהדות האורתודוקסית משבר חריף בין מסורת למודרנה, בין דת ללאום: מתוכו צמחה "גחלת".
מלחמת ששת הימים העניקה כיוון מוגדר ומשנה-תוקף לנטייה דתית שביסודה כבר הייתה נתונה. מלחמת יום הכיפורים סיפקה להלך-נפש מושרש ולשיטה רוחנית מגובשת מימד נוסף וקווי היכר מיוחדים. בששת הימים התגלה מוטיב ארץ ישראל השלמה וגאתה הדחיפות של הגאולה; ביום הכיפורים נמצאה דרך הפוליטיות והאקטיביזם, והתבררה יומרת הובלת החילונים והנהגת הלאום. אך מעבר לכל הייתה ההכרה האחת הדומיננטית שעוצבה בתגובה למצב קיומי קבוע, שבמהותה לא השתנתה אלא רק התעצמה והתגוונה במרוצת האירועים. המציאות הקובעת את ההתנסות הייתה לאומית, מודרנית, וחילונית במידה רבה, וזו מצאה ביטוי ראשון ומכריע בכינון המדינה הריבונית. הכרזת העצמאות הייתה רק פתח דבר, והתהליך נמתח על-פני המלחמה והעשור הראשון. "גחלת" אינה תוצאת מקרה אלא נגזרת של תקופה. בני "גחלת" לא השתתפו במלחמת העצמאות, אלא גדלו על מורשתה ובגרו היישר אל תוך ישות קיימת ההולכת ומתעצבת. דור "גחלת" עמד בסימן אתגר הקמת מדינת ישראל ומיסודה.
הגם שכינון העצמאות הלאומית בארץ נתפש על ידי הציונים הדתיים כבעל משמעות דתית מרכזית, ואולי דווקא משום כך, העמיד בפניהם מאורע השיא הזה מבחן קשה מכפי שהכירו בעבר. מצד אחד ייצגה העצמאות המדינית מגמה היסטורית הכרוכה באדישות לדת, אולי אף בהתנגדות לה. הקמת המדינה, כמיצוי העליון של המפעל הציוני הארצישראלי, הייתה ה-מאורע המציין ומסדיר את ניצחון החולין המודרני ביהדות, את בכורת הדרך הלאומית על זו הדתית. מבחינה זו ניתן לראות את "גחלת" כתגובת האורתודוקסיה המוכה והנבוכה אל מול החולין המדיני, שנדמה כאילו גבר סופית; תגובה שהתבטאה בהסתלקות מהסביבה הציבורית, התבצרות והקצנה.
לפי גדעון ארן מצד שני, אירוע העצמאות — הרגע הגדול של החולין — יכול היה להיחשב כבעל חשיבות עליונה גם במובן דתי. בהקמת מדינת ישראל ראתה הציונות הדתית סימן מובהק לראשית התממשות החזון המשיחי וצעד מפתח לקראת הגשמתו השלמה; ממש "אתחלתא דגאולה", לדעת רבים וחשובים, שהרי קיבוץ גלויות, התיישבות העם בארצו והקמת שלטון ממלכתי ריבוני הם ממרכיביה החשובים של ההגשמה המשיחית, כפי שנכספו לה מאז ומעולם. פרשנות ברוח זו לוותה בהתעוררות אמונית בלתי מבוטלת במחנה הדתי כולו, ובשעת החסד הקצרה אפילו החרדים לא יכלו להסתיר את התרגשותם. ייסוד המדינה השכין בין ציונים חילוניים ודתיים רצון טוב לרגע; השמחה והפיוס התבטאו הן ברמה המוסדית (חברות "האגודה" בממשלה הראשונה), הן ברמה הסמלית (הכל, מקיר אל קיר, בירכו על מגילת העצמאות הכוללת התייחסות מפורשת לגורם עליון, אף כי לא בלי שקדמה לכך מחלוקת מרה. בנוסח שנבחר, "צור ישראל", היה ויתור מסוים גם מצד הדתיים).
המדינה הלאומית אכן קודשה על ידי דתיים לאומיים, אולם דווקא בכך נמצא המקור למבוכתם. המציאות החדשה הציבה בפני הדת אתגר ותבעה ממנה לממש את ההזדמנות שנקרתה לה במלואה. המדינה יצרה דילמה דתית מתסכלת. מבחינה זו ניתן לראות את "גחלת" לא רק כתגובה למתקפה חיצונית על הדת, אלא גם כתוצאת מהתגלעות סתירה תוך-דתית פנימית. דווקא תפישת העצמאות הלאומית כמימוש אידיאל דתי נעלה תרמה לדחייה מן המעורבות הפעילה במדינה ולהתכנסות בהוויית חיים שהלכה והתנכרה לסביבתה החברתית.
גדעון ארן
גדעון ארן הוא פרופ' לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. חוקר ומרצה בנושאי דת, מצד אחד, ובנושא הקיצוניות, מצד שני, ובעיקר הוא מתמחה בחקר הקשר שבין השתיים, בישראל, ביהדות העבר וההווה, ובהקשרים השוואתיים. מחקריו מתבססים בעיקר על עבודת שדה. בשנים האחרונות פרסם ספרים ומאמרים על פנדמנטליזם, כתות ותנועות רדיקליות, אלימות דתית, טרור. מסיים בימים אלה כתיבת מונוגרפיה על טרור המתאבדים במזה"ת.
Follow Me:
