האם שורשיו המוקדמים ביותר של גוש אמונים נעוצים בהתנסות חברתית או אמונית מיסודה? מצד אחד, ברקע ההתעוררות עומדת "חוויה דתית" אמיתית, הנובעת מרגישות נפש וצורך רוחני, אולי אפילו מגעגוע מיסטי, גולמי ככל שיהיה. / מאת גדעון ארן.
מהתעודות המקוריות מתברר שביסוד ההתעוררות עמד צימאון לאלוהים ולתורה. אכן, החיפוש הדתי הכן והראשוני נזקק להשלמה ולליטוש. חוויית "גחלת" חסרה תרגום לשיטה סדורה, עיגון במקורות והיתלות בסמכות. מצד שני, הייתה כאן גם חוויה מסוג אחר, אותנטית ועמוקה לא פחות, שעיקרה הוא בדידות חברתית ונחיתות פוליטית, שוליות והשפלה במסגרות המדינה. מבחינה אחרונה זו דמו בני "גחלת" לשאר היהדות הדתית באותה התקופה. מהבחינה הקודמת התייחדו אפילו במסגרת המחנה הדתי-לאומי. שניות זו באה לידי ביטוי גם בעדויות העצמיות של ראשוני "גחלת". חלקם מדגיש את הגורם הדתי המקורי, חלק אחר את הגורם החברתי ואחדים מערבים עניין בעניין.
דומה שעד "גחלת" לא היה לציוניותה של הציונות-דתית כמעט דבר עם דתיותה, ואותה דתיות ממילא הייתה רפה וכנועה ביחס לציונות. מאז "גחלת" הדתיות גברה, בלעה את הציונות, אך הוסיפה לשאת את שמה.
היות שמבשרי גוש אמונים תוסכלו עמוקות במהלך ניסיונם עם סביבתם הציונית, הם ביקשו מפלט חזרה בדת. אותם ראשונים קיוו למצוא חיזוק למאמץ השתלבותם במודרניות, אולי מקלט מצרותיה, במונחי המסורת אליה גלשו. בכדי לבסס את המרכיב הציוני שבזהותה הכפולה החצויה, פנתה "גחלת" אל היסוד הדתי, ממנו כבר התרחקו משהו הוריה וחבריה, אבות הציונות הדתית וכלל בניה ששאפו להתקרב מעט יותר אל הציונות. הגוש הידוע לכל, זה שפריחתו באמצע שנות ה-70, הרי הוא ה"גיחה" של המאמינים אל מרחבי עולם החברה והמדינה. כחצי יובל שנים לפני כן, הודחו או הדיחו עצמם מתוכו והתכנסו במעמקי עולם ההלכה והאמונה. זו "גחלת" הבלתי ידועה.
רבנים ומנהיגים בגוש, כשהיו נערי בר-מצווה בכפר הרוא״ה בשנות החמישים המוקדמות, התקשו בהתמודדותם עם ההוויה הישראלית, ועל כן פנו ממנה; ברם לא הניחו לה סופית, כפי שעוד התברר כששבו ופרצו אל תוכה. "גחלת" היא ראשית המעבר לנקודת השקפה דתית, הממשיכה לדבוק בספירת החולין. לנוכח אתגר החולין המודרני הכובש את היהדות מבפנים, ועל רקע מפח הנפש הגובר כתוצאה מחוסר יכולתה של התפישה 'הדתית-לאומית' להושיע בשעת מבחן, הציעה "גחלת" פתרון חדש לבעיה: תגובה דתית מעיקרה, הקוראת בשם העם והמדינה. ב"גחלת" מתגלה ראשיתו של המהפך מן ה"ציונות הדתית", אשר כשלה בחיבור ציוניותה עם דתיותה, לעבר ה"דת הציונית", שפרחה משדתיותה בלעה את ציוניותה, ואחר הופיעה בדמותה. מהאורתודוקסיה לתכלית ציונות, זו "גחלת"; ועד לציונות לשם אורתודוקסיה, הרי זה גוש אמונים.
גדעון ארן
לפי גדעון ארן המהפך "מציונות דתית לדת ציונית", זו תמצית הקוקיזם, התרבות שהולידה את גוש אמונים. מקור הקוקיזם ב"גחלת". לכלל שלמותו הגיע בעקבות מפגשה של אותה כת צעירים, ראשית, עם מוסד הישיבה ודמותו של הרצי"ה, ובהמשך עם תורת הראי"ה. אך יש לזכור כי ביסוד "גחלת" עומדת התעוררות מקורית לחלוטין.
גדעון ארן מציין כי סגוליותה של "גחלת" היא שהניעה אותה לבקש לה בית, רב ומשנה – שלושה היוצרים מכלול. משאיתרה החבורה את שלושת המרכיבים הוותיקים אך הבלתי ממומשים, נראה היה שגם מצאה סוף סוף את שחסרה. ההלימה בין הארבעה מפתיעה ותוצאותיה מרשימות. יחד עם קורותיו ומשמעויותיו של מפגש "גחלת" עם "מרכז" והרצי"ה, יש לעמוד על מפגש "גחלת" עם שיטתו הדתית של הראי"ה.
בני "גחלת" התוודעו למשנת הראי"ה רק מאז שבאו לבית הישיבה הישן (שברחוב הרב קוק היום). בכפר הרוא"ה עדיין לא עיינו כלל בספריו, רק שמעו אודותיהם מפי נריה. אפילו בכרם דיבנה לא למדו את כתביו ביסודיות ועלעלו בהם בלבד. עם עלייתם לירושלים החלו להתעמק בתורת הראי"ה, בעיקר בהדרכתו של הרצי״ה, ומאז נהפכה למוקד התייחסותם. למרות זאת חוזרים אנשי "גחלת" ומדגישים כי משנת הראי"ה היא שעמדה בבסיס התעוררותם. כשמציינים בפניהם שכלל לא הכירוה בשנים הראשונות להתארגנותם, הם עונים כי בכל זאת הופעלו על ידה, אף שלא היו מודעים לכך. לשיטתם זו בדיוק ההוכחה לגדולת אותה התורה, שגם מבלי שלומדים אותה בדרך המקובלת היא מורגשת באופן פנימי ומדריכה באורח נסתר את המאמין. אחרי שכבר הייתה לה דרך משלה ותנופה, הציגה "גחלת" את משנת הרב כמעיין יניקתה ומצעה כבר מראשית דרכה. זהו "המקור שבדיעבד".
עם כניסתה המחייבת אל עולם התורה, בעקבות התלבטותה בדילמה הציונית־דתית, נחשפת "גחלת" לשיטה האמונית המספקת מענה מתאים במיוחד למצוקתה. תורת הראי"ה רחבה ומגוונת, לעיתים אף עמומה וטעונת סתירות. קוקיסטים יכלו למצוא בה כמעט את כל אשר רצו. בראשית היו המאמינים ואחר כך נזדמנה להם האמונה. הם ייחלו לשיטה כמותה; היא ציפתה לגאולתה מחסידים כמותם. באופן שכזה סופקה ל"גחלת" תשתית הפתרון המיסטי-משיחי לבעייתה ה"ציונית", וממילא הוא מעמיק את כניסתה אל עולם הדת.
הדילמה של ישראלים צעירים הנקלעים למלכוד שבין יהדותם הדתית-מסורתית למדינתם החילונית-מודרנית, הייתה קיימת לפני ש"גחלת" קישרה אותה לתורת הראי"ה. זו האחרונה הייתה קיימת הרבה לפני שגויסה על ידי "גחלת" למאמץ פתרון הדילמה. שני האלמנטים הזדקקו זה לזה; ולבסוף כשנפגשו תאמו האחד את השני. צירופם חשף או הוסיף מימד של אידיאולוגיה לתורת הראי"ה, ומכאן היה גורלי לחבורה ולמשנה גם יחד. "גחלת" זכתה לתוקף מסורתי, ובראש ובראשונה לעומק רוחני ושכלול רעיוני; תורת הראי״ה זכתה לכבוד ותפארת כתפישה דתית, וגם למימוש חברתי-פוליטי.
גדעון ארן
בזמנו של הרב לא הייתה לתורתו השפעה של ממש, אף שנבעה מהוויית התקופה ונועדה לענות על בעיותיה המיוחדות. רק כעבור שני דורות, דווקא כשהנסיבות השתנו, התגלתה לתורה זו השפעה מעשית ניכרת. אכן, בשלב היווצרות הקוקיזם לא הייתה תורת הראי"ה אלא מעין דבק ששימש את "גחלת" לצורך החיבור בין לימוד תורה לחלוציות. משנת הראי"ה נוצלה בתחילה כרציונליזציה בדיעבד, אבל מאותו שלב ואילך היא התגלתה במקוריות ובעצמאות והצטיינה בכוח רב משלה. אז קיבל החיבור שבין תורניות לציונות מימדים חדשים שהשלכותיהם מהפכניות. המיזוג שבין ציונות לדתיות נתפש מעתה כאיחוד קוסמי. לתורה המיסטית-משיחית הרדומה והזנוחה קמו תלמידים, מיישמים ומאשרים; והחוויה הילדותית הראשונית של "גחלת", שהייתה שטוחה ומבולבלת ומחוספסת למדי, קיבלה עומק, עקביות ועידון. הציונות הדתית הישנה זכתה לפיתוח רב עוצמה על ידי תלייתה במקורות סמכותיים, ובעיקר הודות לעיבודה השיטתי והבאתה לרמת הנסתר והגאולה.
לדבריו של פרופ' גדעון ארן עד למפגש ב"מרכז" בין "גחלת" לרצי"ה כמעט ולא חרגה מורשת הראי"ה מתחום חוויה מיסטית אינדיבידואלית בהחלט ומגדר תורה אזוטרית ביותר. באותה מידה מועטה שרוח הרב נעשתה ידועה ופעילה לכאורה, עוררה אופוזיציה חריפה. מימין, מצד הישוב האורתודוקסי הישן, היא הייתה ללעג ונאצה. משמאל, מצד הממסד החילוני החלוצי, זכתה למין תהילה ואימוץ כביכול, אך אלה היו מבוססים על בורות ואי-הבנה יסודית של השיטה, על מעט קסם רומנטי והרבה פטרנליזם, ואפילו נוצלו לצורך מניפולציה פוליטית. משמצאה משנת הראי״ה ביטוי בשדה העסקנות הציבורית והיוזמה החברתית-פוליטית, היא נחלה כשלון חרוץ, כפי שעולה מפרשת הקמת הרבנות הראשית בא"י. אפילו בגילויה המוסדי המוגדר, בישיבת "מרכז" שהוקמה בירושלים ביוזמת הרב, לא הרשימה בהצלחתה. כשלון הופעתה של תורת הראי"ה בלט על רקע שיעור קומתו של האיש עצמו, ועל רקע התעוזה והעושר החריגים של מחשבתו. מוזר וטרגי שתפישה דתית המתמודדת מול בעיות היהדות בעולם החולין המודרני ומספקת להן מענה כה שאפתני, אינה זוכה בזמנה אלא להד קלוש. עברו למעלה משלושים שנה עד שפרחה ורישומה ניכר בחיים הישראלים.
"גחלת" ותורת הראי״ה, קולקטיב מכאן ואידיאה מכאן. אף שלא הכירו כאילו ביקשו זה את זה, דבקו האחד ברעהו, יחדיו פרשו כנפיים והמריאו. לאחר שהקבוצה והשיטה הדתית התגלו זו לזו, התגלו גם צדדים חדשים לכל אחת מהן. משנת הראי״ה נתפשה כמצע אפקטיווי ונרתמה לשירות כוח חברתי פעיל. תורה קיימת מצאה את ביטויה בשטח ואישושה; ואילו גוף חברתי חי נהנה מחיזוק דתי ומתמיכה אידיאולוגית. תוך כדי כך התהוותה תרבות מקורית ונוצרה תנועה חדשה.
גדעון ארן
גדעון ארן הוא פרופ' לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. חוקר ומרצה בנושאי דת, מצד אחד, ובנושא הקיצוניות, מצד שני, ובעיקר הוא מתמחה בחקר הקשר שבין השתיים, בישראל, ביהדות העבר וההווה, ובהקשרים השוואתיים. מחקריו מתבססים בעיקר על עבודת שדה. בשנים האחרונות פרסם ספרים ומאמרים על פנדמנטליזם, כתות ותנועות רדיקליות, אלימות דתית, טרור. מסיים בימים אלה כתיבת מונוגרפיה על טרור המתאבדים במזה"ת.
Follow Me:
