4. תיאולוגיה של הציונות
התנועה הלאומית המודרנית בישראל היא ציר במשנתו של הראי"ה. זו, יותר משהיא תיאולוגיה של החולין, היא תיאולוגיה של הציונות. לנוכח מה שנחווה כסכנת ה"הלאמה" של הדת, הוא מציב את יומרת ה"דתיזציה" של הלאומיות. כדבריו המפורשים:
נכתב על ידי פרופ' גדעון ארן
"מקוים אנו כי… יעלה ביד[נו] לזכך את התנועה הלאומית עצמה ולהכניסה לחדר הורתנו פנימה בשלמות; מקוים אנו כי כשם שהצליחה התנועה הלאומית להלאים את ההשכלה הכללית ולהעלותה למצער עד למדרגה לאומית חילונית, כן יעלה ביד[נו]… לקדש את הדעה הלאומית, ולעשותה לכלי מחשבה ישראלית עליונה וקדושה" מאת גדעון ארן.
בהכלת ערכי הלאומיות החילונית המודרנית מתמצה ההבדל הגדול שבין ציוניותו של הראי"ה לבין הפרוטו-ציונות של אלפיים שנות החורבן והתפוצה, שאמנם העמידה את א"י בראש תודעת המאמינים, אבל נטרלה את עוקץ הפעילות להגשמת השאיפה המשיחית באמצעות ההבדלה בין קודש לחול. כל המעיינים רוכזו בלעדית בתחום המוגדר של הרוח, ואילו התחום הארצי נותר מוזנח כעניין טפל, או דחוי ודחוק.
הראי"ה לא הסתפק בעצם ההתייחסות החיובית לציון, שאפיינה את יהדות הגולה מאז ומתמיד. שלילת הגלות, כהוויה וכתודעה, היא מעיקרי תפישתו. בכך היה קרוב מאוד לציונות החילונית. הרב אימץ עוד יסודות של הציונות החילונית, וקודם כל את האקטיוויזם ההיסטורי, הסוציו-פוליטי. הוא בירך על מאמצי העלייה והקליטה, ההתיישבות בארץ, הפרחת אדמותיה והגנת גבולותיה. בניית מוסדות חברה, יצירת מסגרות מדיניות והנחת תשתית לכלכלה היו בעיניו הגשמה דתית נשגבת.
לפי הראי"ה, בזיקה ללאומיות ישראל חבויה הזיקה לדת ישראל, והשתיים משלימות זו את זו לכדי היהדות המקורית במלואה. העובדה שהציונות אינה תופשת עצמה כבאה במקום היהדות, אלא דווקא כממשיכה ומגשימה אותה, היא הנותנת. אכן, מטרת השלמות היהודית, וראיית הלאומיות כאמצעי להגשמת מטרה זו, מקובלות על הרב ויורשיו ועל ציונים חילונים כאחד. השיבה ליהדות, שהתגלמה בלאומיות הישראלית, הייתה במתכוון. הראי"ה מוסיף ששיבה זו הונעה על ידי מה שלמעלה מהבנתה המפורשת, ותרמה לתכלית שבינתיים הייתה מעבר לרצונה. כאשר תתממש במלואה, והכול יכירו בערכה הפנימי, תתגלה גם בחזותה כקדושה:
פרופ' גדעון ארן
גדעון ארן: "כאשר יכה הרעיון הלאומי בלב העם בטבעו, יביא עמו את תעודתו ומטרתו הנעלה, ואז ישובו בני ישראל ויבקשו את ה' אלהיהם"
הציונות היא שלב הכרחי, תנאי לתחיית הקודש, ואולם גם בה עצמה מצוי הקודש בתחייתו. כך מגיעים מציונות מובהקת, "ישראלית" כל כך, לדתיות מופלגת:
"הצמאון להבלע כולו ברוח ישראל צריך הוא להתגבר. לחשוב ישראליות, להרגיש ישראליות, לחיות חיים ישראליים, לראות בשמחת ישראל, זאת היא מגמה עמוקה ורחבה מלאה טל חיים של קודש, מובדלת מרגש דוגמתה באומות העולם… הצמאון לרוח האומה צמאון הוא לה', לאור תורה, ולכל טוב ונעלם"
הלאומיות היהודית, ממשיך הראי"ה, מתייחדת ומתנשאת באיכות הדתית שביסודה:
"טעות גדולה היא ביד אותם שאינם מרגישים את האחדות הסגולית שבישראל וחפצים הם בדמיונם להשוות את העניין האלהי הזה, המיוחד באופי הישראלי, לעניין כל תוכן של עם ולשון אשר בכל משפחות האדמה; ומזה בא הרצון לפלג את העניין הלאומי והעניין הדתי לשתי פלוגות. ושתיהן יחד נחלו בזה שקר, כי כל ענייני המחשבה, ההרגשה והאידיאליות שהננו מוצאים באומה הישראלית, חטיבה אחת בלחי מחולקת היא, והכל ביחד עושה את צורתה המיוחדה"
"הנטיה הלאומית המעשית של כנסת ישראל היא לבושה החיצון של הנטייה הרוחנית שלה, והאחרונה היא אורה ונשמתה של הראשונה. שחיהן ביחד ממקור אלהים חיים הן יוצאות, וממעין האמת והאמונה האלוהית נובעות"
ממילא פסולה מעיקרה התפישה הקובעת כי "הציונות אין לה דבר עם הדת." זוהי טענה שקרית, גילוי של התכחשות לאמת ושל התנכרות לעצמיות השלמה והמקורית.
תנועת התחייה הלאומית היא תנועת תחיית הקודש. הציונים עצמם יודעים כי הם באים אל היהדות, אולם אין הם תופשים שהינם נכספים ואף מגיעים "אל מקוריותה היותר ראשונה" של היהדות, זו הקדושה. לאמיתו של דבר, הציונות היא "שקיקה אלוהית," או תנועה של חזרה בחשובה, פשוטו כמשמעו:
"הארת תשובה ישנה בישראל. התעוררות חפצה של אומה בכללה לשוב אל ארצה, אל מהותה, אל רוחה, ואל תכונתה, באמת אור של תשובה יש בה… חשובה פנימית, אלא שהיא מכוסה בהרבה מסכים חוצצים. [ולא עוד אלא שבסופו של דבר] גם מתוך החול יגלה הקודש, וגם מתוך החופש הפרוץ יבוא העול האהוב" נכתב על ידי גדעון ארן.
כשם שהציונות היא תנועת תשובה, סבור הראי"ה, הרי שהיא גם תנועה משיחית. התנועה הציונית היא ביטוי לתנועת ההוויה כולה. הן זו וגם זו מתקדמות כל הזמן לעבר הקודש ממנו באו, ושואפות להתאחד ולהיכלל עם הכל ובכל, להתעלות אל קרבת האלוהות. יש בציונות גילוי מובהק לנטייה הנסתרת של כל האנושות והעולם, המבשרת את התחייה הכללית. עם שובם של היהודים לארצם ולריבונותם, למקורם ולעצמם, ישוב ויגאל היקום כולו. כל זה הוא מהלך התגלות האלוהים בהיסטוריה.
לתפישת הראי"ה הציונות היא התגשמות חזון הגאולה, או לפחות ראשיתו: "ואין ספק שהתנועה הגדולה הזאת היא אתחלתא דגאולה שתבוא במהרה בימינו." כתבי הרב שזורים ביטויים מפורשים המדברים בגאולה כמציאות מוחשית ומיידית המשתקפת במפעל הציוני: "כבר הקיץ הקץ – ביאה שלישית הוחלה."
הציונים החילונים, הם ולא אחרים מגשימים את הגאולה, גם במובנה האמוני. בזאת הם מממשים את טבעם הנסתר ומשרתים את תוכניתו של הקב״ה, אלא שבינתיים הם עושים זאת מבלי ידיעתם ונגד רצונם כביכול. רק בעתיד – הקרוב מן הסתם – ייווכחו הציונים כי חילוניותם מיצתה עצמה, ואין בה עוד ערך ותכלית.
בשלב מסוים, מבטיח הרב, תגיע הציונות לידי משבר ותמצא בעצמה כי חילוניותה סותרת את לאומיותה. לאחר שתשלים את יעודה ההכרחי המוגבל, לא תוכל עוד הדרך החילונית למלא תפקיד בתחיית העם בארצו והיהדות תיוותר חסרה, למגינת לבם של כלל הציונים ששאפו למלאותה. אזי יבינו כי רק בקודש ימצא החול את השלמות, ויחזרו בתשובה דתית אל האלוהים. הגאולה בגילוייה החומריים תאפשר או תבטיח בהמשך את היבטיה הרוחניים. ממפעל החולין שגנוזים בו ניצוצות יתפתח אור גדול של קודש.
בהתאם לתחזית המשיחית, יתפשו המגשימים הכופרים בבוא היום שמפעלם ארעי וחלקי הוא, ואז יפנו לבקש את המוחלט באמת. קדושתם נעוצה אפוא בביטחון שישובו לדבוק באל ובתורתו. אך תורת הרב מרחיקת לכת יותר מכפי שבא לידי ביטוי בפרשנותה ה"אורתודוקסית" המינימליסטית: קדושת הציונים אינה רק נגזרת של התקווה לעתיד, אלא היא קיימת ממילא, בלא כל תנאי, כבר בהווה. במצבם הנוכחי, נאמני העם והארץ הם נאמני השם. החלוצים הם קדושים, הגם שקדושתם בינתיים נסתרת. על כן מגיעים להם הכבוד והתהילה. ואילו הביקורת והתביעה מופנים דווקא אל שומרי החומות, המתנגדים למפעל הלאומי בא״י משום שתפישת דתיותם מצומצמת.
* * *
גדעון ארן
לפי גדעון ארן בצד דברי ההלל לציונות, התגנבה לדברי הראי"ה נימה תרצנית משהו, שביקשה להסביר את הצלחת הלאומיות החילונית בכיבוש לב העם ובהשגת הישגים מרשימים בשטח. המפתח לתירוץ הנסיבות המביכות נמצא לרב בליקויים שבמציאות דורנו. הטיעון התפתח לכדי הצדקת התנועה הלאומית במונחי שליחות שרק היא, דווקא בשל מגבלותיה ונטיותיה הרעות, יכולה למלאה.
ביהדות השלמה, כבעולם כולו, שני צדדים: צד הרוח וצד החומר. שניהם הכרחיים אך לא מספיקים, ורק בהתחברם זה אל זה ובהשלמתם ההדדית תימצא האחדות ותוגשם הגאולה. החומר חשוב כשלעצמו, וגם חיוני כבסיס לרוח. אבל בינתיים השתלט יסוד החומר ועיוות את תפישת הרוח של הרבים החושבים שהם חילונים. ומנגד, המעטים מתמקדים אך ורק ברוח, בגלל הצטמצמות אמונתם לגדרי דת, עד שהם נעדרים כל רגישות לחומר וממילא נבצר מהם לטפל בעניינו. האחרונים הם כמובן החרדים האנטי-ציוניים, ואילו הראשונים הם הציונים החילונים. כשם שההגזמה המסורתית לצד הרוח על חשבון החומר היא שפגמה בשלמות היהדות בעבר, כן עתה קיימת סכנה הפוכה, שהציונות תגרום לכך שתהיה הגזמה לצד החומר על חשבון הרוח.
כשתמצה הציונות את תפקידה בבניין התשתית החומרית, היא תכיר בדיעבד בחלקיותו וממילא תפנה אל הרוח. או אז יכירו גם "אנשי הרוח" במשמעותו של החומר. כשהיסוד האחד יחבור למשנהו, תהיה היהדות חזקה ברוחה ובגופה כאחד. הציונות, כשהיא לבדה, אמנם מוגבלת היא; אבל כשתופיע בהקשרה המלא, תהיה לה השפעה מעל ומעבר לעניינו הפרטי של ישראל: "כשעם הקודש יהיה בריא וחזק בגופו, תתגבר ותתחזק הקדושה בעולם. כשילדי ישראל יהיו בריאים חזקים ומוצקים, יהיה אוויר העולם קדוש וטהור". נקל להבין מכאן כיצד הגיעו מתנגדי הראי"ה מהישוב הישן להאשימו בהערצת הגופניות.
כשיגיע בניין החומר לכדי סיום, יבינו הציונים עצמם כי מראשיתו לא היה אלא חלקי וזמני, שלב ביניים הכרחי. תודעה חדשה זו תומחש ותוחרף כאשר תושלם המסגרת החומרית ובאופן טבעי יפנו למלאותה בתוכן. לשם כך יזדקקו לרוח. ואמנם, כאשר נסתיימה הקמת תשתיתה הפיסית והארגונית של מדינת ישראל, נוצר בקרב הציבור החילוני חלל רעיוני מתסכל שבעקבותיו באו חיפושים רוחניים. יורשי הראי"ה ראו בעובדה זאת סימן מעודד המבשר את תחילת התגשמות נבואת הראי"ה. הדבר נחשב בעיניהם כראשית סתירתה ונפילתה של הציונות החילונית, ומכאן התבקשה לדעתם עלייתו של ג״א כמבשר שינוי ומציע תכנים חליפיים.
תורת הרב סיפקה מנדט להכרתו במוסדות הציונות, ובמיוחד לנטייתו בפועל אל החלוצים בוני הארץ, שעל אף שהיו כופרים בכל המצוות ומצהירים על שנאתם לדת, חיבבם ושיתף עימם פעולה. קרבתו לבני העלייה השנייה והשלישית לא באה מתוך פשרה והסתגלות שבדיעבד, אלא נגזרה מתוך עקרון שמלכתחילה, המעוגן במרכז משנתו הדתית. ואולם, כפי שכבר נרמז, כשבא הרב לקיים הלכה למעשה את אמונתו, נטה לסייגה. יתר על כן; הראי"ה הפריד בין התנועה הציונית, במובנה האידיאלי, לביטוייה הקונקרטיים הספציפיים. את אלו האחרונים ראה כמרכיבי הגוף בלבד, אשר יממש את כל האידיאלי המיוחס לו רק כשתיכנס בו הנשמה הדתית. והלא בינתיים מעיד על עצמו אותו גוף וטוען בתוקף כי "אין לו דבר עם הדת."
ההתניה או ההבחנה המשתמעת מהיחס המעשי לציונות, יש בה שמץ של נסיגה מן התורה האידיאלית של הציונות. במקרים הבודדים בהם נבחנה תפישתו המיסטית של הראי״ה באופן מוחשי, התגלו סטיות וסתירות. דומה כי במציאות קשה היה להתגבר על הפער שבין הגלוי לנסתר, והתבקש לשים סייג לקדושה. ואולי באה הנסיגה בעקבות התחושה העמומה, שהבאת שיטת הרב למלוא מסקניותה בעצם תחייב את סתירתה. בשיא קיצוניותה מכילה התורה את גרעין אובדנה.
פרופסור גדעון ארן
לדבריו של פרופ' גדעון ארן הציונות, קובע הראי"ה, תגיע למימוש עצמה, למלאותה שלה הטבעית והמקורית, לכשתכיר ביסוד הקדושה שידבק בה או שינבע מפנימיותה. כאילו לא הייתה כל ההתייחסות לציונות אלא אמצעי לבירור מהות היהדות. מתוך זיקה לתחיית עם ישראל בארץ ישראל, באים למחות ולערער על גדריה הישנים של היהדות הדתית. גאולת ישראל ותשובתו, משמעם הריסת הגבולות המקובלים שמבחינים ומגבילים את הקדושה, כדי שתוכל לפרוץ, לרדת ולהתערב בחולין, עד שלא יוותר לו עוד קיום משלו.
הציונות משמשת אם כן לפתיחת ההגדרה המסורתית של הדת. קידוש החול בכלל והציונות בפרט מסתיר במעמקיו את ביטולם. לפני ולפנים של פתיחת הדת והתפשטותה עומדים דווקא סגירתה והצטמצמותה. מעבר להתקרבות הייתה ההסתלקות, ולעומת ההתאחדות נתגלה ניכור. הראי״ה כלל לא חרג מתחום עולמו הדתי, כי אם שיכללו וחיזק אמונתו בו כך שיוכל לחיות רק בו לבדו.
יסוד עיקרי בשיטת הרב הוא פריצת הגדר והתקדמות מעבר לה לנחול את הכל, אלא שמובלע בה גם יסוד הנסיגה וההתכנסות. חביקת עולם ומלואו באה לשמו של הגורם האחד העליון, להחיותו; מה עוד שמקור הכל הוא ממילא בו. אותו גורם הריהו היהדות השלמה, המהווה כאן נקודת מוצא וסיום כאחד. אפשר ואף ראוי מלכתחילה אך להסתפק ביהדות לבדה, להשתקע בקרבה ולמצוא בפנימיותה את תמצית תוכן כל העולם כולו. זו מעין קריאה להתקדמות לאחור: יציאה לשם שיבה, או התרכזות והעמקה לשם התרחבות והתעלות.
גם ג״א עמד בסימן הדיאלקטיקה שבין המגמות הצנטריפוגלית והצנטריפטלית, המתערבת והמתנכרת, והדבר בא לידי ביטוי אפילו בגילוייו המוסדיים הארגוניים. בסופו של דבר גברה אצל חסידי הראי"ה נטיית ההתכנסות, גם אם נשאה את שם ההרחבה, עד שהגיעו לכדי הסתגרות בד' אמות עולם הישיבה, בטוענם שדווקא בתלמוד תורתם הם ממצים בצורה מושלמת את מכלול תכני העולם החיצון על מגוון ערכי החולין שבו.
גדעון ארן
גדעון ארן הוא פרופ' לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. חוקר ומרצה בנושאי דת, מצד אחד, ובנושא הקיצוניות, מצד שני, ובעיקר הוא מתמחה בחקר הקשר שבין השתיים, בישראל, ביהדות העבר וההווה, ובהקשרים השוואתיים. מחקריו מתבססים בעיקר על עבודת שדה. בשנים האחרונות פרסם ספרים ומאמרים על פנדמנטליזם, כתות ותנועות רדיקליות, אלימות דתית, טרור. מסיים בימים אלה כתיבת מונוגרפיה על טרור המתאבדים במזה"ת.
Follow Me:
