שם החלק הרביעי מתוך פרק 4 הינו: "הקוקיזם והתייחסותו למשנת הראי"ה והרצי״ה". נכתב על ידי פרופ' גדעון ארן.
פרופסור גדעון ארן
לפי גדעון ארן השיטה הקוקיסטית לא נחתמה וקיבלה גושפנקה רשמית, אף לא התנסחה בצורה ממצה ומקיפה. ואולם יש לו לקוקיסט מערכת דתית ייחודית, מוכרת ומספקת לגמרי, שהשתמעויותיה הערכיות והשלכותיה המעשיות הם לדידו בבחינת חיובים מוגדרים ותקפים לחלוטין. אפשר לדבר ממש על אמונה ותורה קוקיסטית, על ציבור רחב של מאמינים אדוקים ועל מערך מוסדות המתנהלים על פי השיטה ומסורים לטיפוחה ולהנחלתה.ככלל גוש אמונים היא תנועה קוקיסטית, אך אפשר לאתר בתוכה אישים, קבוצות ומבנים קוקיסטיים פחות ויותר.
לדעתו של גדעון ארן בין המתאפיינים בקוקיזם מובהק אפשר למנות למשל את ראשוני קדומים, עופרה, בית אל וחברון; את הרבנים לוינגר, ולדמן, דרוקמן, אבינר ובן-נון; הפעילים קצובר, פליקס, אליצור, פורת ועציון; בני התורה העסקנים לוין וחזני; הנשים דניאלה וייס וחנה טאו. במפעליהם ובדבריהם מתגלמת תיאולוגיה מ"מ מקורית.
בהדגשים כאלה או אחרים אין עוררין בין הקוקיסטים על סמכותם של התנ"ך, המשנה והתלמוד ושל ספרות מאוחרת יותר המקובלת כמחייבת בעולם התורה בכלל, מהרמב"ם והרמב"ן ועד לר' פינשטין או ל"חזון איש". לרוב רואים עצמם קוקיסטים כפופים גם לעמדותיהן של דמויות מהוללות בנות ימינו, כר' שך מכאן ור' גורן מכאן. ברם בנוסף לכל אלו ישנם מקורות דתיים מסוימים של "מחשבה" ופסיקה, שלאו דווקא נחשבים בעיני מגזרים גדולים וחשובים במחנה האורתודוקסי – חלקו אפילו פוסלם מכל וכל – ואילו בעיני הקוקיסטים הם הנעלים והמחייבים ביותר. יש בהחלט קאנון קוקיסטי. עיקרו מכלול ספרי הראי״ה ואגרותיו, בתוספת קובץ מאמרי הרצי"ה וגילויי הדעת שלו.
קוקיסטים גורסים בהתבטלות שהקוקיזם מתמצה במורשת שני הרבנים ותו לא. בניסוח קפדני יותר ייאמר כי הקוקיזם הוא בשורת הראי"ה, כפי שנמסרה על ידי הרצי"ה; בשורה שנלמדה בראשונה בישיבת "מרכז הרב", הופצה ממנה עד שנקלטה בחוגי הנוער הדתי-לאומי ואחר הניעה אותו לפעול במישור הציבורי. באופן טבעי, תוך כדי כך השתנתה הגרסה הראשונית, כך שתהלום את מצב היהדות הדתית במדינת ישראל של שנות ה-60 וה-70. מה יש בקוקיזם מעבר לדברים שכבר נהגו ונרשמו בספריו הרבים של הראי"ה, או יוחסו לו במאמרי ובשעורי הרצי"ה?
עיון מדוקדק בביטויים קוקיסטיים בכתב ובעל-פה בעשרים השנים האחרונות אינו מעלה סימני פריצה משמעותית מהתבנית הבסיסית, שפותחה בידי הרב ובנו ביובל השנים שקדם להתעוררות האמונית התנועתית. על פי רוב נעדרים הפרסומים הקוקיסטיים חדשנות המעידה על דמיון ותעוזה; קשה לאתר סימנים להשתחררות היורשים מכובד המטען הישן. ייחוד ועצמאות רוחניים נמצאים בקושי אך בסגנון הבאת הדברים. היצירה הקוקיסטית מסתפקת בדרך כלל בגיבוב ציטוטים מהרפרטואר הידוע של הראי"ה והרצי"ה. הפורומים הקוקיסטים נראים כחוזרים על עצמם, משננים לעייפה אותן אמירות, כמעט באותה הלשון.
בהשוואה לתורת הראי"ה והרצי"ה המקורית, מבחינים למירב בהטיה או שיטוח של מספר גורמים, בריכוז דגשים בחלקים מסוימים של המערכת הרעיונית-ערכית בד בבד עם הבלעה או השמטה של חלקים אחרים. עם זאת אין להקל ראש בחשיבות שינויים כאלה.
יש בקוקיזם הטיה פרשנית של תפישת הראי"ה המקורית. אפשר להזכיר בהקשר זה את הטעמת ההבחנה בין כתבי הרב שנחתמו עוד באירופה, בטרם עלה ארצה, לבין הדברים שנרשמו לאחר הגעתו ליפו והתבססותו בירושלים. 1904 – זהו התאריך הסמלי המכריע בעיני קוקיסטים. עליית הרב, המתקשרת לחוויית התגלות, מיתרגמת מאירוע בעל חשיבות פרטית לאירוע בעל מעמד דתי ולאומי. מאתרים כאן פרשת מים אישיותית וגם תורתית. המהפך נתפש כרוחני מעיקרו, ובלקסיקון הקוקיסטי נרשמת "תפישת חוץ לארץ" של הרב מול "תפישת ארץ-ישראל" כמושגים נרדפים לחושך מול אור. מכאן ביטויים שאינם לרוחם של קוקיסטים נפסלים על ידי הצגתם כנגזרת של השקפת חו״ל. את כתבי הרב שקדמו לשנת תרע״ד מצניעים או מבטלים כליל, ואת המאוחרים יותר מבליטים ומפארים. היו מקרים שפסקאות מסוימות שכתב הרב בא״י בשנות ה-20 וה-30 הובאו כאילו נכתבו קודם לכן בחו״ל, כיוון שלא הלמו את תפישותיהם וצרכיהם של קוקיסטים בשנות ה-70 וה-80. בדרך זו אפשר היה להכתימם ולהתעלם מהם. באמצעות התואר המגונה "תפישת חוץ לארץ" אף גנזו הקוקיסטים קטעים ממשנת רבם.
לפי גדעון ארן אם זהותו הקוקיסטית של הרצי״ה היא ברורה ומוחלטת, הרי שהקוקיזם של הראי"ה אינו חד-משמעי. הקהל הרואה עצמו כממשיך דרכו ותורתו, חצי יובל ויובל לאחר הסתלקותו, הוא גדול ומגוון, ואינו עשוי רק מקוקיסטים. בין המרים שבאויבי הקוקיזם יש מי שנמנים עם מעריצי הראי"ה. על כל פנים לא ניתן לבטל את מספרם ומשקלם של הסוברים שהקוקיזם, המתיימר להיות המפרש והמממש הנאמן ביותר של הראי"ה, וגם בעל הזכות הבלעדית לייצגו ולרשתו, למעשה חוטא לאמיתות הראי״ה, כפי שהתבטאו בכתביו ובמפעל חייו. ניטשת מחלוקת באשר למידת נאמנות הקוקיזם לראי"ה, והיא קשורה לוויכוח המתנהל בין ג״א למתנגדיו. המתונים שבמבקרים מדגישים את רוחבו ועומקו של המקור, תכונות המאפשרות לדרכים רבות ואף סותרות לראות עצמן כממשיכותיו העקביות. אלה מסתפקים בטענה שהגרסה הקוקיסטית היא לגיטימית אך לא בלעדית ולא בעלת חזקה, שכן היא רק אחת מני כמה השתמעויות סבירות. ואילו מבקרים מחמירים יותר גורסים שהפרשנות הקוקיסטית לוקה לחלוטין בהבנת הראי"ה, אף מסרסת אותו ביודעין.
הפלוגתא על פרשנות הראי"ה, המקפלת בתוכה האשמות חמורות כנגד הקוקיזם, מסתכמת בשתי סוגיות כלליות. מצד אחד עולה השאלה בדבר האפשרות לגזור מתורת הראי"ה תפישה מדינית מסוימת בכלל, ותפישה לאומנית-ממלכתית-ניצית בפרט. מצד שני מתעוררת השאלה על המידה שבה מחייבת תורת הראי"ה תפישה דתית, שהשלכותיה נדמות על פניהן כגובלות בכפירה במסורת האורתודוקסיה.
הסוגיה הראשונה, שעניינה מסקניות פוליטית, כרוכה בבירור הדילמה המעמידה ערכי פרטיקולריזם יהודי-ישראלי מול ערכיות אנושית אוניוורסליסטית, ומוסר דתי-לאומי מול מוסר טבעי כללי-חברתי. ואילו הסוגיה האחרת, שעניינה מסקניות דתית, מתמקדת ביחס הסלחני אל החילונים, המשתמע כמכפר על התפקרותם ופוטר מהחובה לתקן דרכיהם, ומניה וביה גם משחרר את האדוקים מלשפר את דרכם הם. הפרובלמטיקה הנסמכת לקוקיזם נסבה אפוא על ציר הקונפליקט שבין העיקרים המקבילים: תשובה לעומת גאולה, תומ״צ כנגד אמונה, בחירה מול סגולה, קנאות או סובלנות.
לדעתו של פרופ' גדעון ארן אפשר לראות את שני כיווני הערעור על הקוקיזם מצטלבים בנקודה הנדושה למדי: הצורך להכריע בעניין משקלם היחסי ומובנם של מרכיבי "השילוש הקדוש" – תורת ישראל, עם ישראל, ארץ ישראל. יש יריבים לקוקיזם התוהים האמנם קודם ערך הארץ לערך התורה, ויש המפקפקים אם ערך הארץ שקול כנגד ערך התורה. כך אנו חוזרים לדון בפרשנות הסלקטיווית והמונוליטית של הקוקיזם ביחס למקורותיו.
מבחינה מסוימת אפשר לסכם את תרגום משנת הראי"ה לקוקיזם כאיתורו והבלטתו של הפוטנציאל האידיאולוגי החבוי בתיאולוגיה הנדונה. מגמה זו כרוכה בהפיכת המ"מ מאיזוטריקה לשיטה היפה לכל נפש. במקביל תיעל הקוקיזם את הנטייה האינדיבידואליסטית למדי של תורת הרב לאפיק קולקטיוויסטי מובהק. פיחתו במידת הרליגיוזיות שאפיינה את התורה המציעה פתרון למאמין היחיד מול אלוהיו, ובמקום זאת תיספו את לאומיותה. לא רק שעשו את הרעיון הלאומי לאחד מעיקריה, אלא הפכוה מדת אישית לדת ציבורית העונה לצרכי העם.
במסגרת מהלך הפופולריזציה-אידיאולוגיזציה-נציונליזציה של תורת הרב על ידי גוש המאמינים, בררו המאמינים מתוך שלל האופציות הפרשניות את אלו הנראות להם. למשל, אם כתבי הראי"ה עומדים בסימן מתח מסוים בין הצד הפילוסופי הנוטה לרציונליזם לבין הצד המיסטי הנוטה למיתוס ולדבקות אקסטטית, הרי שהקוקיסטים העדיפו לשאוב השראה מהצד השני על חשבון הראשון. ברוח בחירה זאת בין הקטבים המובלעים אצל הראי"ה נעשו יורשיו פחות מאוזנים ומבוקרים ויותר רגשנים, שופעים ועמומים; פחות מודעים למגבלותיהם ולחובותיהם ויותר שיכורים מתחושת חופש גמור ואומניפוטנטיות; פחות ספקנים ויותר בטוחים, בדרכם ובעצמם. כך או אחרת ברור שהקוקיסטים התקשו לעמוד בשניות הדיאלקטית שציינה את מורשת רבם.
גדעון ארן במשרד
חלקים מסוימים מתוך האופוס של הראי"ה והרצי"ה – מאמרים וקטעי מאמרים, פסקאות ולקטי משפטים שנשלפו מהקשרם והיו לנפוצים ושגורים במיוחד – נחשבים כתמצית זמינה ומוכרת של קוקיזם מובהק. בדרך כלל ניסוחם בוטה ומאחוריו היגד ברור. אשכולות כאלו של עיקרי תורה קוקיסטית היו למניפסטים ולסיסמאות המשמשים לצורך חינוכי-הסברתי של ג״א, בעיקר בחזית הפנימית. במקרים לא מעטים המסר של קפסולות קוקיזם אלה מרשים במיוחד, בין השאר משום שהוא בעל איכות מתגרה המבטאת את הייחוד הקוקיסטי בדרך הכופרת לכאורה באמיתות אורתודוקסיות מקובלות. הפנינים התיאולוגיות הללו פורסמו בצורות שונות – כעלוני כיס שחולקו באירועים מבצעיים וחגיגיים של ג״א, כמודעות קיר שנתלו במוסדות ג״א ובבתי חבריו, או כהקלטות שהופקו והופצו ביוזמה פרטית של חסידים ופעילים.
להדגמה נביא שברי ציטוטים ממסמך קוקיסטי מובהק, אולי הידוע ורב ההשפעה מבין כולם. נסיבות היווצרותו של המסמך, ועקב כך גם ההקשר לקריאתו או שמיעתו החוזרת פעמים אין ספור במהלך קריירה קוקיסטית, כרוכים בחוויה אמוניה עזה. הכוונה כמובן ל"מזמור י"ט" המקודש והמפורסם, קוקיזם בקליפת אגוז:
"הקץ אינו תלוי בתשובה… התשובה תהיה רק אחרי הגאולה… עבודת אדמת אינה שקולה כמצוות הנחת תפילין… נטיעת כרמים נאמרה, הקמת ישיבות לא נאמרה… כיבוש הארץ זוהי מצוה – ומשום כך כל השייך אליה, כל כלי הנשק למיניהם – כל מה ששייך לקימום מלכות ישראל – הכל הוא קודש… המדינה שחזו הנביאים… מדינת ישראל וצבאה הרי זה בבחינת קץ המגולה… הכפירה בראיית המדינה כהתגשמות חזון הגאולה ובהכרה בקדושת העם כולו והארץ כולה – כפירה זו המתלבשת בלבוש של צדקות מרושעת היא המעכבת את הגאולה השלמה… כל גשמיות של ישראל היא קדושה… כל פושע בישראל הוא קדוש, ובעל כורחו… מצווים אנו לעסוק בגילוי הקודש מתוך היסוד הארצי… קדושה היא מציאות ממשית-ריאלית"
אפשר ללכת בעקבות הצעה של הקוקיסטים עצמם ולראות בקוקיזם "תורת חיים"; ואת הזיקה שבין משנת הראי"ה לבין הקוקיזם של בנו וחסידיו, לתפוש במונחי היחס המוכר שבין "תורה שבכתב" ל"תורה שבע"פ". כאמור, מרובות הן הביקורות נגד הקוקיסטים הנסמכות על הטענה שבפעילותם, כפי שהיא מתבטאת בג״א, הם סוטים מתורתו וסותרים את רוחו של הראי"ה, ועל כן אינם ראויים להיחשב יורשיו ולטעון לבעלות על מורשתו. להלן תגובה אופיינית לקטרוג מעין זה:
"אני (י.פ, רב קוקיסטי) בא לדיון (על מורשת הראי"ה) לאחר יותר מעשרים שנות הצטופפות בצל קורתה של ישיבת מרכז הרב, בשימוש ובהתאבקות לרגליו של הרצי"ה, בלימוד ובעיסוק בתורת הראי"ה (וכן גם לאחר) שנות עשייה בגוש אמונים… כבכל התורה אי אפשר ואין זה נכון ונבון לנתק לחלוטין את תורת הרב שבכתב ממסורתה, רגשיה וענייניה שבע״פ. אלו (שמתריסים כנגדם שאינם מוסמכים להיות תלמידיו, כלומר תלמידי מרכז ממנהיגי הגוש) הם הם אשר סברוה, קיבלוה והתמודדו עימה. הם הם אשר עשוה להם לתורת חיים. והרי איננו מעוניינים לבטח ב'קראותה' של התורה הזאת. פרשנותה המעשית ומסורתה החינוכית חלק בלתי נפרד הם מעצמותה. …לא די בציטוט כזה או אחר, אלא יש צורך לראות את הדברים בשטפם, בהתקבלותם, ביישומם" מאת גדעון ארן.
גדעון ארן
גדעון ארן הוא פרופ' לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. חוקר ומרצה בנושאי דת, מצד אחד, ובנושא הקיצוניות, מצד שני, ובעיקר הוא מתמחה בחקר הקשר שבין השתיים, בישראל, ביהדות העבר וההווה, ובהקשרים השוואתיים. מחקריו מתבססים בעיקר על עבודת שדה. בשנים האחרונות פרסם ספרים ומאמרים על פנדמנטליזם, כתות ותנועות רדיקליות, אלימות דתית, טרור. מסיים בימים אלה כתיבת מונוגרפיה על טרור המתאבדים במזה"ת.
Follow Me:
