"צדיק״: רטוריקה, רוחניות וקנאות/ חלק 7 מתוך פרק 3 בספר "קוקיזם" – גדעון ארן
סימני דרך בביוגרפיה הרשמית של הרב: נולד ב-1891 בעיירה בויסק שבפולין, שם למד תורה מפי אביו. ב-1904, בהיותו בגיל מצווה, עלה עם אביו ארצה, והתיישב עמו תחילה ביפו ואחר בירושלים, כשהוא ממשיך לשמשו וללמוד תורה אצלו. הוא גם ליווה את אביו בנסיעתו לחו"ל ונתקע איתו באירופה עם פרוץ מלחה״ע הראשונה. לאחר ששהו בסט. גלן שבשוויץ ובלונדון, חזרו ב-1919 ביחד לארץ ישראל. כאן המשיך הבן לעמוד על-יד אביו כשזה התמסר לייסוד הרבנות הראשית ו"הישיבה המרכזית העולמית".
בצד העובדות שאין חולק עליהן, יש בתעודת הזהות של הרצי”ה שאלות פתוחות, כמו למשל כיצד התייחס אליו אביו. הטיפול החסידי בדמות הרב היה כרוך כאמור בשיפוץ דמותו ושכתוב עברו, כך שכמה וכמה דפים בספר חיי הרצי"ה מעוררים תהיה, אם לא חשד. ממילא התפתחו דיונים, אף ויכוחים מרים, אודות פרטי קורותיו והישגיו, שיש להם השלכות על מעמד הרב ודימוי הקוקיזם בכלל. לדוגמה, אין נתונים בדוקים באשר להשכלתו והיקף ידיעותיו בתחומים שאינם תורניים. העובדות לוטות בערפל האגדה. חסידים התהדרו בכך שהרב יודע שבע שפות אירופאיות על בוריין, וכן שהוא מלומד בפילוסופיה העולמית ובקיא במדעי הטבע והמתמטיקה. ידעו גם לספר שהחל בלימודים אקדמאיים, לאחר שקיבל לכך אישור מיוחד מהראי״ה, אולם נטש את אולם ההרצאות תוך זמן קצר מכיוון שהחומר נתגלה לו כנחות ביחס לרמתו האישית ולרמת לימודי התורה. מוסיפים שלמרות זאת רדפו אחריו מיטב האוניברסיטאות בכדי להעניק לו תוארי דוקטור. הרצי"ה עצמו העיד שהוא "מחותן גדול עם תרבות גרמניה וצרפת." אין בידי הפרכות לדברים אלה, אך הם לא הוכחו מעולם.
פרשייה סתומה אחרת בביוגרפיה של הרצי"ה שימשה עילה להתנצחות בין חסידים מ"מרכז" וג״א ליריביהם הדתיים והפוליטיים. שני הצדדים הפנו את תשומת הלב לעובדה שהרב, בניגוד לאביו, מעולם לא נשא בתואר רשמי ולא היה בעל משרה ציבורית כלשהי. קוקיסטים טענו שהדבר ביטא את העדפת הרצי”ה, שבחל בשררה ומחל על הכבוד. התוצאה – בין אם היא פרי בחירתו ובין אם נכפתה עליו בגלל מדרגתו הנמוכה ־ נוצלה היטב על ידי התלמידים ביוצרם לרבם דימוי אנטי-ממסדי. העובדה שכלל לא נחשב בזמנו בעיני הרשות התורנית והרשות הממלכתית גם יחד מתומרנת להעלאת קרנו, במיוחד על רקע הפיחות בערך מה שקרוי בפי המאמינים "רבנות מטעם".
הראי״ה לא נהג לקרוא בעיתון כלל. כמותו גם הרצי"ה לא עקב אחר ההתפתחויות בארץ ובעולם בצורה סדירה. אפילו לחדשות ברדיו לא האזין. נאמניו טוענים שלמרות זאת הרי שידע היטב את הדברים, מכוח הבנה עמוקה שאיננה צריכה להיזון ממקורות חיצוניים. למותר לציין עד כמה אקראי, חלקי ומוטה היה המידע שנמסר לרב באמצעות באי ביתו; ונקל גם לשער היאך יכולה חבורת החסידים המגלה את אוזנו של רבם לתמרנו לטפל בנושאים מסוימים העולים לסדר היום על לפי בחירתם, ולהטות את מסקנותיו על ידי הבאת נתונים סלקטיוויים והערכות חד צדדיות.
מידה בלתי מבוטלת של בורות, בלבול ותום ציינו את יחסו של הרצי"ה להוויות העולם הזה. הדבר ניכר אף בתחום הפוליטי, שבו התמקד הרב והתיימר להבין במיוחד, ושבו היו לעמדותיו פרסום והשלכות מעשיות. לעתים קרובות ערבב הרצי"ה שמות אישים ומושגים, הזכירם בהקשר זר למקורם והחשיבם בלי שום יחס למשקלם הטבעי. גילויים אלה ואחרים נדמו לרבים כהוכחה לכך שהרב לא ידע מה הוא סח. לדידם של חסידים, לעומת זאת, הסתירה חזות מוזרה ונלעגת זאת ידיעה יתרה של מציאות פנימית, שהיא "פוליטיקה אמיתית וחשובה פי כמה."
הרצי"ה היה אלמן שנים רבות וחשוך ילדים, וניהל אורח חיים צנוע במיוחד, כמעט נזירי, מה שתרם כמובן להילת קדושתו. כעדות לפרישותו המופלגת הביאו החסידים את הרגלי אכילתו. ואמנם במשך כל שעות היממה כמעט לא בא מזון אל פיו, מלבד כמה כוסות תה פושר ופת דלה, אותם הגיש לו משמשו. רק בשבת הייתה לו, כמסופר במרכז, "קיבה מיוחדת", שהותאמה לאכילה של קודש. מסבירים שאכל רק לצורך שרידות ולא לשם הנאה כלשהי.
ביטוי מרשים אחר להסתפקות במועט של הרצי"ה נמצא בדירתו. זו שימשה כחלון ראווה המציג את הענוותנות שבקוקיזם בכלל. כאורחות התנהגות הרב, כן תנאי מגוריו היו מודל לחיי החסידים שיושם בבתי אברכים בעיר או בקרוונים של מתנחלים. על פי מראה ביתו, ברחוב צדדי בשכונה החרדית הוותיקה גאולה, התקבל הרושם שהרצי”ה קרוב לסף העוני. חדרי הדירה הקטנה היו חשוכים כל שעות היום, הסיד התקלף מקירותיהם ואריחי רצפותיהם שקעו. המטבח היה צר מידות, ובמקום כיריים הייתה בו פלטה חשמלית מיושנת. השירותים והאמבטיה היו שבורים ומצהיבים. הריהוט הישן היה מועט ביותר ומט להתפרק, ובהתאם לבקשתו לא הותקן בדירה טלפון. כדי להתקשר אל בית הרב נזקקו לטלפון שבדירת השכנים, משפחת חותני הרצי"ה, שסיפקה לו שירותים שונים.
מתוך שלושת חדרי דירתו הסתפק הרצי"ה באחד בלבד, ששימש לו לכל תכלית – שינה, אירוח, התבודדות, לימוד והוראה. במרכזו עמד שולחן אוכל מכוסה שעוונית, עליו ספרי קודש וכוס התה הנצחית וסביבו כיסאות רעועים ומיטות סוכנות. מלוא רוחב החדר היו ספרים, על כונניות הכורעות תחתן, על אדני החלונות ובארגזי קרטון. את הקיר עיטרו תמונות אחדות: הראי״ה, אשת הרצי"ה המנוחה חוה הוטנר, וכן תמונה של הרצל. ממוסגרות, בלויות ודהויות, נתלו גם כמה מאמרותיו המפורסמות. בפינת החדר הייתה ערימת ספסלים לשיעורים רבי משתתפים וכן מיטתו המוצעת של הרצי"ה. על הרצפה בקרן זווית נראתה מלכודת עכברים.
בית הרצי”ה נודע כאפוף דתיות יתרה. ב"מרכז" ובג״א האמינו כי שורה בו רוח עליונה. קוקיסטים ראו בו "מקום קדוש". ככזה היווה עולם שלם השונה ומובדל מסביבתו. בין השאר שרר בבית זמן שהיה בלתי תלוי במערכת הזמן החיצוני. מחוגי השעון הפנימי הזה סבבו על ציר סדר יומו האופייני של הרצי”ה. כך התהפכו להן היוצרות, היום נעשה ללילה והלילה ליום, שכן הרב קם ממיטתו לקראת צהריים ולמד ולימד עד השעות הקטנות.
סדר יומו של הרצי"ה לא היה קבוע וממילא כמעט שלא איפשר תכנון. לא ניתן היה לדעת מתי יתעורר, מתי יתייחד לתפילה או ארוחה, מתי יקבל את אורחיו שתיאמו את ביקורם מראש או מתי יקיים את השיעור השגרתי. יש מוזמנים שהמתינו לראותו שעות ארוכות, אך יצאו מלפניו כעבור רגע קט או שלא התקבלו על ידו בכלל; יש מי שהזדמנו באקראי והתעכבו אצלו ממושכות. גם סביב מערכת הזמן בבית הרצי"ה טיפחו החסידים פולחן של קודש, אף מצאו משמעות נשגבת בחוסר האפשרות לצפותה מראש. כך נהפך סדר היום לפיו התנהל בית הרב לעקרון הזמן שמנחה את הקוקיסטים באשר הם. בלוח הזמנים האופייני ל"מרכז" ולג״א מועד לא היה מועד, הייתה שעה ארוכה ושעה קצרה והלילה עדיף היה לפעילות לעומת היום.
"זמן הרצי"ה" הסגולי נהפך ל"זמן קדוש".
לפעמים היה נדמה שמבקשים להפגין באמצעותו את יחוד המערכת האמונית, ולמחות כנגד הערכים על בסיסם מתנהל עולמם של הלא-מאמינים. לכאן התקשרה הנטייה המקובלת בבית הרצי"ה, לאחר ככל האפשר בשעת ההבדלה. הבאים מדי מוצ״ש אצל הרב לטקס ידעו שהוא מתאמץ במיוחד להאריך בשיעור ובשיחה החגיגיים, ועל ידי כך לעכב ככל האפשר את יציאת השבת וכניסת השבוע. הרצי"ה שאב מכך הנאה גלויה ודיבר על זאת מפורשות. במתיחת זמן ההבדלה היה ניסיון להגדיל את חלקו של הקודש על חשבון החול. עקרון זה היה יסוד חיי הבית ברחוב עובדיה 30 – מעין אי של אמוניות טהורה.
לכפירה ברודנות השעון, סמל מציאות החולין, היה מהמשותף עם תרבות החסידית ההיסטורית. כאן ושם נהוג היה לאחר ארוכות בזמני תפילה ושאר טקסי דת, וזאת, בין השאר, בגלל השתקעות ב"הכנה" לקראת המעמד, שהגיעה עד כדי ניתוק מהסביבה החיצונית. כתוצאה מכך השתבש כל סדר היום של החסיד. פולחנים רוויי "כוונה" עשו לטשטוש גבולות הזמן, וכך תרמו גם הם לעיצוב אוירה נון־שלנטית ואנרכית שאפיינה את ד, אמות עולם המאמינים הסגור. היה כאן ביטוי סמלי של מרידה נגד שלטון העקרונות הקובעים את המציאות החברתית החילונית, הפרוזאית. נטייה זו, שהחלה כיציאה ספונטנית מן השגרה או כהכחשה מודעת של ציוויים קונבנציונליים, נתמסדה וקיבלה בעצמה ערך ריטואלי כופה. כך ממש גם ב"חצר" הקוקיסטית, ובמידה בלתי מבוטלת במעגלים הפנימיים של ג״א.
הרצי"ה הוצג כמי שמצוי מעל ומעבר לחוקיות המקובלת בעולם, משוחרר מאילוצי המציאות, מעל לסדרי הזמן ומעבר למגבלות הגוף, אינו משועבד למוסכמות ולחומר. התקבלה תערובת מוזרה של בוהמיות ואסקטיות שציינה את הצדיק, וזו התקשרה לאלמנט "חסידי" נוסף שייחד את הרב – "רוחניות", כלשון נאמניו בישיבה ובתנועה.
מה"רוחניות" של הרצי"ה נבעה הבנתו ה"פנימית" ומשיכתו אל ה"נסתר", ומכאן גם נטייתו האנרכיסטית משהו. כבר רמזנו על ביטויי האנרכיזם הקוקיסטי ברמה התורנית. השלימו זאת ביטויים התנהגותיים מסוימים. הרב הקל ראש במושגי חוק וסדר למיניהם ודחה דפוסי נימוס בורגני, קל וחומר משמעת ביורוקרטית. הוא התקשה להשתלב במערכות ארגוניות, ומיאן להסתגל לנוהל ושגרה.
ב"רוחניות" הרב ובהיבט המרדני שלה נתלו החסידים בהציעם תירוץ נוסף לעובדה המביכה, שהרצי”ה לא מונה מעולם למשרת רבנות מכובדת מחוץ לישיבה, ולמשך זמן ארוך גם לא בתוך הישיבה. המאמינים הסמיכו זאת לסלידתו מה"גשמי" המתבטא ברכושנות, ראוותנות, נוחות. ביחסו הילדותי של הרצי"ה לכסף – דגל החולין – מצאו עדות חותכת למעלתו. הרוחניות הוצמדה כאן לשלומיאליות, אולי להפקרות מסוימת. סיפרו על סכומים נכבדים שאבדו משום שהרצי”ה הירבה לשכוח המחאות בכיסי מכנסיו שנשלחו לכביסה. ריננו שהיה "מחלק" לתלמידיו הנצרכים ללא כל חשבון, עד שהממון אזל והתקציב נהפך לגרעוני באופן שסיבך את מוסדות הישיבה.
במקביל לפריצה הדוקטרינרית, ניכר הרצי"ה גם בהתנגדות לקבל עליו עול ריטואלים מקובלים. ביטחון הרצי"ה באמונתו, והכרתו באמת מוחלטת אך נסתרת, אפשרו לו לנהוג כבן-חורין שאינו כפוף לנורמות ההלכה והמסורת. בהתבטאויותיו ובאורחותיו הרשה לעצמו להקל במצוות ובמנהגים. לעתים אף הפגין בוז לחיובים דתיים המקובלים באורתודוקסיה ללא עוררין.
הרצי"ה התהדר בחריגה מזלזלת ממספר הלכות טקס יהודיות. בלט יחסו לחבישת כיפה, שאומרים שאינה צו מן התורה אלא מורשת גלות. החסידים חיבבו אנקדוטות בעניין זה ונהנו מאפקט הדיסוננס ששידרו. סיפרו, לדוגמה, שהרב גער בחילונים שחבשו כיפה לראשם כשבאו לביתו, ושלחוזרים בתשובה אמר בנזיפה שקודם יבואו לידי אמונה שלמה ורק אז יקפידו לעטות כיפה. מעריץ של הרצי"ה נשבע שהרב כינה את כיפתו בגיחוך "יראת שמים שלי", והשליכה בכוונה תחילה לרצפה שתתפלש באבק רגליים.
את השחרור מחיובי הדת והמחאה כנגדם, הגבילו הרצי"ה ו"מרכז" למספר מועט של נוהגים מסורתיים שניתן לראותם כגינוני אדיקות. הזלזול במחוות פולחניות נועד להפגין החשבה של מודעות וכנות ביחס לתכני האמונה, והעדפת המהויות העמוקות על-פני גילויים שטחיים ושגרתיים של דתיות מתגנדרת ומתחסדת. עם זאת, הקוקיזם דאג מראש לריסון המגמה הפורקת עול, לבל תתפשט האנרגיה המהפכנית ותכריע. על כן נשמרה "הפוזה הרדיקלית" בגבולות המוכרים ובטווח הביטחון של מוטיבים טקסיים ספורים ושוליים. לעומת זאת, בו בזמן שהרצי”ה העמיד תנאים לקיום הפולחן הדתי מסורתי, הוא קרא להקפדה ללא סייג בפולחן המדינה והלאום. מחבישת כיפה והנחת תפילין עבר הדגש להשתתפות במצעד צה״ל, קימה בפני שרים ושירה לכבוד אלופים.
החזרה הכפייתית על מספר דפוסים בהתנהגות והליכות הרב, הולידה דיבוק חקייני שאחז ב"מרכז" כולה והתפשט לג"א. תופעה זו ניכרה גם במישור הלשוני ובשינון הטקסי של כמה מושגי מפתח שהיו למילות קסם, כמו למשל התיבה "אהבה" הממלאת את "שיחות הרצי"ה" עד זרא. אהבת ישראל, אהבת האדם, אהבת העולם, אהבה בין המחנות בעם, אהבת דתיים לאחיהם וכמובן אהבת השם עד בלי די.
ניב ריטואלי אחר היה "גאולה". העלו שמה באובססיוויות בכל הזדמנות והקשר. אפילו כשהרצי”ה הכריז מעל קירות אולם הישיבה על איסור העישון, הוא ידע לחבר זאת לגאולה. הקומפולסיוויות המשיחית הודגמה בנוהג של הרצי"ה לסיים את התבטאויותיו כולן, בכתב ובעל-פה, רשמיות ופרטיות, בנושאי ציבור ולאום או בעניינים אישיים ופעוטים, בנוסח האחיד: "בציפיית הישועה השלמה."
לקריאת פרק ההמשך לחצו כאן – פרופ' גדעון ארן
גדעון ארן
גדעון ארן הוא פרופ' לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. חוקר ומרצה בנושאי דת, מצד אחד, ובנושא הקיצוניות, מצד שני, ובעיקר הוא מתמחה בחקר הקשר שבין השתיים, בישראל, ביהדות העבר וההווה, ובהקשרים השוואתיים. מחקריו מתבססים בעיקר על עבודת שדה. בשנים האחרונות פרסם ספרים ומאמרים על פנדמנטליזם, כתות ותנועות רדיקליות, אלימות דתית, טרור. מסיים בימים אלה כתיבת מונוגרפיה על טרור המתאבדים במזה"ת.
Follow Me:
