לפניכם החלק החמישי של הפרק השלישי בספר של פרופסור גדעון ארן ובו הנושא הוא "הפוליטיקה הקדושה".
מאמרו של הרצי"ה על הפוליטיקה הישראלית, אותו כתב בהיותו בן 22 (1914-1913), פותח את אסופת כחמישים ממאמריו המהווים יחדיו את ספרו המהולל, "לנתיבות ישראל", שהוצא לאור במסגרת ההתעוררות האמונית הגדולה של 1967.
הספר של הבן עומד בסימן אביו. המאמרים שזורים שורות ואף קטעים ארוכים של ציטוטים ישירים וחצאי ציטוטים משל הראי"ה, ושמו ותהילתו נישאים מעל גבי רבים מהדפים. ככלל יש בספר הרבה חזרות על תכנים, כולל חזרה על אותם ביטויים ממש.
זהו הספר האחד והיחיד שהרב הוציא תחת ידו. במשך שנים הקפידו בישיבה להזכיר שהתלמידים טורחים בהוצאת ספר נוסף משל הרצי”ה. יצרו ציפייה לגדולות ונצורות. בסופו של דבר ראה הפרסום אור רק לאחר מות הרב, והוא אינו אלא קובץ "שיחות" שנשא בפני חוגי מעריציו.
לפי פרופ' גדעון ארן החסידים היו מודעים ליבולו הדל של רבם, והשתדלו לתרצו באמצעות ביטויים כמו "מעט המחזיק את המרובה." נסבירו גם ש"את פניניו שומר הרצי"ה לעתיד משיחי מושלם שבו 'יכשר הדור' לקבל את המסר." לפי גרסה מקובלת, ביכר הרב להעביר את התכנים למקורביו בעל פה, שכן טבעם של המבשר והבשורה הוא כזה שרק מגע פנים אל פנים יבטיח "קבלה" נאותה. הרמיזה לאיכות המסתורית של מורשת הרצי"ה הופיעה בעוד ניסיונות התמודדות עם תנובתו המאכזבת. את דלות החומר, בכמות אם לא באיכות, יש גם המסבירים בהצטנעותו המופלגת של הרב, וכן בהתבטלותו בפני כבודו של אביו.
הרצי"ה לא כתב מעולם דברי תורה במובנם המקובל, אף כי חסידיו אומרים שספרו כולו הוא תורה של ממש. הרצי"ה לא פירסם שאלות-ותשובות ומאמרים בהלכה מחד גיסא, או הגות כללית ומסות ב"מחשבת ישראל" מאידך גיסא. דבריו נעים על גבול הפובליציסטיקה, אף שהם כתובים בנוסח הטפה המשופע בציטוטי מקורות לרוב ובדרשנות ענפה. הסגנון הוא מסורתי למדי, אך הנושאים חורגים מן התחום התורני המקובל, הגם שהם מתיימרים להיות דתיים לכל דבר. מתקבלת אותה תערובת מיוחדת של ענייני קודש וענייני חול. מזיגה תוכנית וסגנונית זו צורמת לאוזן הקונוונציונלית, ודומה כי היא פרובוקטיווית בכוונה תחילה. ייחודה במטבעות לשון מקוריות המסמיכות יחדיו אלמנטים המשויכים על פי רוב לתחומים נפרדים, כדוגמת "הנהלת החשבונות של הקב"ה".
הסגנון המיוחד לרצי"ה התגלה בעיקר בשיעוריו ובנאומיו בישיבה. אלו היו כלי הביטוי החשובים שלו ותפסו מקום מרכזי בתרבות חסידיו. המדובר ב"דרשות" ששילבו הטפה של תורה ופוליטיקה גם יחד. בישיבה הן נקראו "שיחות", ללמדך על אורח ביטוי אקראי ואגבי משהו מצד אחד, ועל קהל מאזינים מוגבל ומובחר מצד שני.
בשיחותיו הגיע הרצי"ה לידי אפקט רטורי וחינוכי עצום, שהשאיר את רישומו אף מעבר לחוג המצומצם של התלמידים. השיחות הוכיחו עצמן כמעוררות ומניעות רבבות אדם, כפי שהתגלה לא פעם בתולדות ג״א. לדרך התבטאות ופרסום מיוחדת זו התגלתה השפעה דתית מחייבת, ובסופו של דבר יכולת הכרעה פוליטית. הנודעת בין השיחות של הרב בישיבה היא כמובן זו המכונה "מזמור י"ט", שלימים היה ל"מניפסט הקוקיסטי" ואבן הפינה לגוש המאמינים. במקור הייתה זו הדרשה שנשא הרצי"ה בפני תלמידי הישיבה במסיבת יום העצמאות תשכ״ז. כבר אז נכרכה בחוויה דתית חזקה שקיבלה מימדים מיתיים. כעבור מספר שבועות, כשפרצה מלחמת 67' והסתיימה בצורה שהפכה אותה בעיני הרב ל״מלחמת הגאולה", נמצאה על ידי חסידיו ההתאמה בין "פלאות המעשים" ל״פלאות הדברים", ונתווסף למזמור ההיבט הנבואי שלו בנוסח המקראי ממש. הכותרת המקורית, "מזמור י"ט", מאשרת בהתייחסותה לתהילים את האסוציאציה המתבקשת.
לפנינו הקוקיזם על קצה המזלג. הטקסט, כמו הטון, מרוכז ומחודד, ביקורתי ותקיף. השורות כמעט כולן הן כסיסמאות בוטות המשתזרות לרצף סוחף. זוהי התבטאות עוצמתית, ואין תימה שהשאירה רישומה על תודעת המאזינים המקוריים ועל חוגים רחבים בזמנים ובמקומות אחרים.
המזמור הסוקר את עיקרי ה"אמוניות" ומביאם בצורה קטגורית ופרובוקטיווית, מכיל ממילא את סלעי המחלוקת שביו הקוקיזם לבין האורתודוקסיה החרדית מכאן, והציונות החילונית מכאן; גם ניצני המתיחות הפנימית של המערכת נמצאים בתוכו. המלים והנעימה השתלבו היטב ויצרו אמירה מיוחדת, שהיה בה להזיז תנועה שלמה.
נדגים בקצרה. קודם כל: "קדושה היא מציאות ממשית-ריאלית ולא פראזה רגשית-אנושית. ומציאות הקדושה אינה נקבעת על ידינו; הקב״ה קבע שאנו היננו עם קדוש, מציאות עובדתית של נשמות קדושות בגופות קדושים, המתפרטים מתוך נשמה כלל ישראלית שכולה קודש." מהנחה זו נובע צמד עיקרים. האחד: "[הואיל] וכל גשמיות של ישראל הינה קדושה, ברור שכל השייך לישראל הוא קודש… [ואפילו] כל פושע בישראל הוא קדוש – ובעל כורחו! עיקרי תורה הם." השני: "קיימת מציאות של ארץ
קדושה… [שאפילו] פירותיה קדושים. עבודת אדמתה שקולה כמצוות הנחת תפילין!". לסיכום: "זוהי הארץ הקדושה וזהו העם הקדוש." בהמשך מטיח הרצי"ה האשמות כבדות באלו המטילים ספק באמיתות הנ״ל; לא החילונים כי אם החרדים הם המגונים כאן ככופרים, ועליהם מוטלת האחריות לעיכוב הגאולה.
כאמור, שורות ספורות מתוך הדרשה ("איפה חברון שלנו…") האפילו ברישומן על המעמד כולו ופרנסו את האימפקט הכביר שהותיר. בשלבים המוקדמים לא היה דבר שיבשר על העתיד להתרחש תוך דקות מעטות. בהתחלה השגרתית לא היה כל רמז להתפתחות שתסטה מן התקן המתון והנדוש יחסית. כשם שהמאזינים לא התכוננו ל"פצצה", כן הדובר עצמו, ניתן לשער, לא נתכוון לה מראש.
לפי פרופ' גדעון ארן צורה וקצב ניתנו לנאום הרצי"ה על ידי חזרתו, פעם אחר פעם, במנגינה קבועה, על המשפט האחד, ״תשע עשרה שנה", שרמז לא רק למזמור י"ט בתהילים אלא גם לגילה של מדינת ישראל. הרב פתח בסיפור השמחה ברחובות בערב חג העצמאות בשנים הראשונות שלאחר יסוד המדינה, וקבע כי אי-השתתפותם של גדולי תורה בריקודים עם "עמך" הרי זה "גובל בחילול השם." אז עבר לספר על חוויותיו האישיות בכ״ט בנובמבר 1947, בהדגישו שבניגוד לשיכרון ההמונים חש הוא דווקא צער וכאב בשל החלוקה. ואז, פתאום, העלה מתהום הנשייה את שם חברון, שכם ויריחו. על רקע דיבור שקול ושווה, מתיש משהו וחלוש, יצאה פתאום מפיו צעקה אדירה שקרעה את האוויר: "כן, איפה חברון שלנו – האנחנו שוכחים את זה?!…". אחרי כן פרץ בבכי של ממש, עד שלא ניתן היה להבין את דבריו על "גופ(ו) הפצוע כול(ו) וחתוך לגזרים". הזעקה ממשיכה ומהדהדת ב"מרכז" עד היום, ואף טורחים להשמיעה שוב ושוב מעל גבי סרט ההקלטה המקורי.
גדעון ארן מציין כי בתום הנאום השתררה ב"מרכז" תחושה שהיו עדים ל"התגלות" של ממש. בין החסידים רווחה הדעה כי רוח אלוהים נחה על רבם, והייתה הסכמה כי כל הנוכחים בחזיון זכו למשהו מההתנסות הרוחנית המופלאה. התקבלה חוויה דתית קולקטיווית; מהשראתה ניזונו מעגלים קוקיסטים הולכים וגדלים. הפריצה הממשית של ה'אפקט הניסי' השתהתה כשלושה שבועות, עד שהמלחמה ותוצאותיה אפשרו לראות את דברי הרצי"ה כ״חזון אמת". בדיעבד ניתנה גושפנקא של אותנטיות לאותה חוויה אמונית, והמאמינים ראו עצמם שותפים למעמד של התנבאות. מן הנבואה הזו נולד ג״א.
גדעון ארן
גדעון ארן הוא פרופ' לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. חוקר ומרצה בנושאי דת, מצד אחד, ובנושא הקיצוניות, מצד שני, ובעיקר הוא מתמחה בחקר הקשר שבין השתיים, בישראל, ביהדות העבר וההווה, ובהקשרים השוואתיים. מחקריו מתבססים בעיקר על עבודת שדה. בשנים האחרונות פרסם ספרים ומאמרים על פנדמנטליזם, כתות ותנועות רדיקליות, אלימות דתית, טרור. מסיים בימים אלה כתיבת מונוגרפיה על טרור המתאבדים במזה"ת.
Follow Me:
