לפניכם חלק מספר חמש עשרה מתוך פרק מספר שלוש מהספר קוקיזם של פרופסור גדעון ארן,שם הפרק הוא : בציציות בחוץ נגד ישיבות ה"הסדר". קריאה מהנה.
המתחים הרוחניים והמבניים בתוך "מרכז" השתקפו ביחסה האמביוולנטי לעולם החיצון לה. בעמדותיה ובהתנהגותה כלפי סביבתה הייתה הישיבה כפוסחת על שתי הסעיפים או סותרת את עצמה. תוכן התבטאויותיה ומפעליה נראה לעתים כנוגד את יומרתה או חזותה, ותוצאותיהם היו הפוכות לכוונות או להצהרות שליוו אותם.
זיקת "מרכז" לחברה החילונית המודרנית, ובמיוחד למדינה היהודית, לא הייתה חד-משמעית. לדידם של בני התורה הקוקיסטים, ישראל כמות שהיא הייתה קדושה וגם טמאה. אימצו והללו את ערכיה, ובו בזמן דחו והשמיצו אותם; תמכו והיו פעילים במוסדותיה, אך התכחשו והסתלקו מהם.
התנשאות הישיבה ועמידתה על עצמאותה מזדקרת מתוך פרשת יחסיה עם גופים ממלכתיים שונים. שניות מעניינת נמצאה בזיקתה המעשית לצה״ל. צבא ישראל "כולו הוא קודש"; אולי דווקא משום כך נהגו בו בפטרנליזם. בתוך כך טיפחה "מרכז" מערכת קשרים מיוחדת עם מוסדות הביטחון ודאגה להיחשב בעיניהם כמקרה חריג ומיוחס.
הקוקיזם ראה את צה״ל כביטוי עליון של ממלכתיות בנוסח בית דוד המקראי, סמל לגאונות ולקוממיות היהודית, בסיס העוצמה הלאומית, מה עוד ששירת את מלחמת המצווה על כיבוש הארץ והגנתה. על כן יוחסה לצבא ערכיות רוחנית מהמעלה הראשונה. במיוחד נחשב צה״ל כראש החץ המשיחי, מכשיר הגאולה העיקרי. שיבחו ובירכו אותו בישיבה בכל הזדמנות פרטית וציבורית, בדרשה, בשיעורי תורה ובתפילה. לזה התקשרה בולטותו של "הסגנון הצבאי" – שניכר בין השאר באורחות הדיבור והלבוש של בני התורה, ובעיקר באופי מבצעיהם – בהווי "מרכז", וכן העובדה שבישיבה התפארו בקרבותיו של צה״ל והעריצו את מפקדיו ולוחמיו. אף התהדרו ביחסי קרבה עם מצביאים והתבטלו בפניהם, וכן פרשו חסות על גיבורי חיל צעירים.
במקומם החשוב של ה"גנרלים" בתרבות הקוקיסטית כבר דנו, וראוי עוד להזכיר את תפקידם של קצינים זוטרים יותר, שהודות להצטיינותם הקרבית או עקב שירותם ביחידות מובחרות זכו לתהילה. הישיבה, וכמוה התנועה, התגנדרו בבני תורה משורותיהן שהיו ל"פייטרים" ונהגו באומץ ובתבונה. עלו עליהם מי שקודם נודעו כ"פייטרים" ורק לאחר מכן נהפכו בעלי תשובה, ובראשם אפי איתם, שבא ל"מרכז" כקיבוצניק וכמפקד סיירת. לאחר השתתפותו במבצע אנטבה התגאתה הישיבה כאילו כל אברכיה נטלו חלק בפעולה.
התלמידים ורבניהם ביקשו להתחכך בגיבורים מהזן היהודי המיוחד והיו נשמעים ביראה לדבריהם ומשתבחים בפרטי מעלליהם. קידשו והפכו אותם לצדיקים בגרסה חדשה. ושמא בכך נמצא למרכזניקים מעין תחליף לשירותם שלהם; אמצעי רעיוני-מצפוני שהקל עליהם
לפטור עצמם ממילוי חובות הגיוס השלם. בעצת מוריהם, וביוזמתו ועידודו של ראש הישיבה, שירתו בני התורה בצה״ל בתנאים שונים מהמקובל ונוחים מהמתחייב בקרב כלל הציבור. עם זאת ראו עצמם כממלאים חובתם הלאומית מעל ומעבר לנדרש.
ל"מרכז" היה "הסדר מיוחד", כלשון בניה, שוויסת את יחסיה עם שלטונות צה״ל באופן בלעדי וישיר. בדרך כלל לא דיברו בישיבה על "פטור" מוחלט, כי אם על דחייה ותיאום מועדי גיוס, וכן על קיצור ניכר במשך השירות. ראוי לציין שסידור זה לא נראה לכל התלמידים, ויש אפילו שהסתייגו ממנו במפגיע והוציאו עצמם מחלותו, אך הוא היה מקובל על ראשי הישיבה ועל רוב תלמידיה הבכירים.
הרצי"ה היה אבי ההסדר ומנהיגו למעשה. הרב קבע מי מהתלמידים יגויס, מתי ולכמה זמן. במקרים רבים נמשך שירותו הסדיר של בן התורה חצי שנה בלבד והוא "נדחה" לעת מאוחרת, כשהשלים שנות לימוד רבות, התבגר והיה לבעל משפחה. על פרטי השירות המיוחד התנהל מו"מ בין רשויות הגיוס לבין רבנות הישיבה כגוף בעל עמדה שנהוג להתחשב בה. הרצי"ה הוא שהחליט על מידת ההיענות לדרישות הצבא, וזאת בהתאם להערכתו שלו את צורכי צה״ל מכאן, ועל בסיס ידיעתו את טובת הישיבה והתלמיד מכאן. הרצי״ה נטה לאשר את הגיוס רק לתלמידים שנראים לו "בשלים" מבחינת אופיים והכנתם הרוחנית. ב"מרכז" סברו שרק בגרות אישית ובעיקר מדרגה תורנית מבטיחים שהתלמיד יגבר על "ההשפעות המזיקות" בצבא, מצד אחד, ושיתרום באופן משמעותי לצבא מצד שני. הרצי"ה מנע גיוסם של תלמידים שנמצאו בתנופת לימודים פורייהt לבל תיקטע, ולא התיר אלא גיוסם של בודדים בו-זמנית, כדי שלא יורגש העדרם מהישיבה. כדי לוודא שהמגויסים ישובו לתלמוד תורה, הקפידו רבני הישיבה על קשר הדוק עימם שאיפשר "לחזקם". יציבותם היחסית של התלמידים המתחיילים, הודות לגילם המתקדם ולמצבם המשפחתי, השקעתם בשנים ארוכות של לימוד תורה והעדר הכשרה אחרת הגבירו את סיכויי חזרתם ל"מרכז".
לא מעט מתלמידי הישיבה בשנות העשרים והשלושים לחייהם לא שירתו כלל. רבים אחרים חויילו במועד דחוי לשירות קצר. פחות מ-40% מאברכי "מרכז" מילאו חובת גיוס צבאי רגיל. מפי אלה שלא חוילו מעולם, ניתן היה לשמוע הכרזות בנוסח המוכר שבתלמודם תרמו לביטחון המדינה ממש כחבריהם הלוחמים בשדה. הדחייה נראתה להם חיונית לשם עניינו של הצבא עצמו, שכן דמותו, לדידם, תתעצב מחדש כשיימצאו בו תלמידי חכמים. ידענותם התורנית ואמונתם הם שעשו אותם ללוחמים מצטיינים; מכאן שדי היה להם בשירות של חצי שנה בלבד כדי להכשירם להיות חיילים מהמניין ואף למעלה מזה. לדברי כמה מבני הישיבה, דווקא בשירותם המקוצר התגלתה ה"גבורה" האמיתית.
בתוך כך התפארו בני "מרכז" שלא שירתו בצבא כ"ג'ובניקים". החסידים שבהם הדגישו את הסתייגותם משירות במסגרת הרבנות הצבאית כמשגיחי כשרות ורבני יחידות, ולעומת זאת הרבו לספר בחובתם האהובה עליהם לשרת בפלוגות קרביות רגילות בין חיילים מהשורה. שליחי הקוקיזם בצבא למיניהם ציינו שלא לקידום אינטרסי הדתיים שבחבורה השתדלו, שהרי הללו היו "מוגנים" ממילא על ידי אלפי סייגי ההלכה. בני התורה המחוילים ראו עצמם מופקדים על עניינם של המגויסים החילונים דווקא, שנזקקו להגנה ברוח היהדות הדתית. כשם שהתנגדו חסידי "מרכז" להתמסרות לטיפול ב"נושאים דתיים" במסגרת מערך הרבנות הצבאית, כך התנגדו לריכוז החיילים הדתיים ביחידות נפרדות, הומוגניות.
זהו הרקע ליחסה המלא סתירות של "מרכז" לישיבות ה"הסדר". מכיוון שאלה עומדות על התקבצות והסתגרות של בני התורה בתוך עצמם, שללה אותן הישיבה שלילה עקרונית. ואולם "מרכז" לא יכלה להתכחש לכך שחיילי ההסדר הם נושאי דגל הקוקיזם ומגשימיו בפועל, ושבדתיותם ובציוניותם הם היו למופת בצבא ובמדינה כולה. אכן, לא מקרה הוא שישיבות ההסדר נוסדו בהשראת "מרכז" ומאז הלכו רבות מהן בדרכה, ואף הונהגו על ידה ישירות. הן גם היו בית היוצר ובסיס ההפעלה לקאדרים קוקיסטים, ומשורותיהן גויסו רבים מתלמידי "מרכז". למרות כל זאת, הביעו "מרכז" והרצי"ה בדרכים שונות ביקורת על ישיבות ההסדר, ואפילו פגעו בהן ממש.
התייחסות "מרכז" לישיבות ההסדר היא עוד דוגמה לדפוס קוקיסטי אופייני: יומרת הפתיחות והכלליות מכסה, או מביאה, התכנסות והתבדלות דווקא. מסקנה דומה הצטיירה מאחורי פרשת בי"ס "נועם", כשיציאתה של הישיבה להשפיע ברוח דתית-לאומית על חינוך העם כולו נתגלתה לבסוף כמובילה עד לסף היפרדות מהמערכת הממלכתית. בעקבות "נועם" בא ה"חדר", שהוגבל לילדי ה"כולל" בלבד. נסיגתו הארגונית של ה"חדר" תאמה את נטייתו הערכית: הוא התנער מקשריו עם הממסד והקהל הישראליים, ובמקביל התרחק מתכני הלימוד ומההווי הנוהגים במוסדות הרשמיים ובציבור הרחב.
בהשחרת "מרכז" היה מהלך כפול: התקת מרכז הכובד הלימודי מהתעמקות ב"אמונה" לשינון גמרא ושו״ת, ובצמוד לכך המרת השליחות הפעילה בשטח החברה והמדינה בדרך העיון בתוככי בית המדרש. תגבור לימודי ש"ס והלכה הוא הפן האחר של פיחות היסוד התנועתי בישיבה. ירידת קרנו של האקטיוויזם התגלתה, בין השאר, בהסתייגות גוברת מהשתתפות במערכות ג״א, בעיקר מאז שנתמסד יחסית. בכל מקרה פחתה ה"הגשמה" של בני התורה מחוץ לכותלי "מרכז", בשירות צבאי מלא, בהתיישבות אזרחית מקובלת ואף במפעלי חינוך. במקום כל אלה – יותר ויותר לימוד תורה, יותר שנות שהות בישיבה, יותר תווים "שחורים" בהופעה החיצונית ובסגנון הדיבור. יש מבקרים הגורסים שאפילו להט השנאות והקנאות המציין את הקוקיסטים, אינו אלא מורשת חרדית שהופנמה. כמו ברבעי בני ברק וברחובות מאה שערים, גם במתחם הקדוש של קריית משה הטילו מיני חרמות על מי שנטשו את המחנה.
המשפחה הקוקיסטית אף היא החלה נוהגת לפי דפוסים אולטרא-אורתודוקסיים. נמצא, למשל, שגיל הנישואים של בני התורה מ״מרכז״ ושלוחותיה יורד, שתקופת היכרותם עם בנות זוגם עד לאירוסין קצרה, וגוברת העדפתם להתחתן עם בנות תלמידי חכמים וחניכות "המכללה" ללימודי היהדות. כמו כן עלה במידה ניכרת מספר הילדים של תלמידי הישיבה ומוריה. אך גם כשהריבוי הגיע לשישה, שבעה ואף לעשרה ילדים למשפחה, בכל זאת היו המרכזניקים מושא לזלזולם של חוגים חרדיים, שמצאו גם בעניין פיקנטי זה עילה להקניטם ולבטלם. 
חרף ההקצנה הדתית של בני הישיבה, לא יכלה האולטרא-אורתודוקסיה לתת להם לגיטימציה מאחר שלא זנחו את לאומיותם. החרדים רואים את "מרכז", קל וחומר את ג״א, כ"ציוניסטים" גרועים מבני בריתם החילונים, שכן הם דוחקי הקץ הנושאים את שם ה' לשווא. באשר לאדיקותם הגוברת של הקוקיסטים, הציעו החרדים הסבר שסוציולוג לא יוכל להתעלם ממנו: ההחמרה בתורה-ומצוות כנגזרת של חוסר ביטחון בשם. אמרו שאילו היו בטוחים בדתם, יכלו להרשות לעצמם "להקל".
הקוקיזם מצדו אמנם הכריז שהחרדים "כופרים" בעיקרי היהדות החשובים ביותר, אבל בו בזמן לא היה יכול להסתיר את פגיעותו לביקורתם הלגלגנית. ב"מרכז" התקשו אפילו להודות בכך שמתקנאים ביהדות הדתית הלא-ציונית על הישגיה בלימוד תורני. רק בהמשך הרפו משהו מהמאמצים להכחיש את העובדה שכמה ממוסדות התורה האגודאיים הם מהמפוארים שידעה היהדות, ושלאברכים השחורים עדיפות בשיעור קומתם התורני. או אז ניאותו להעמיד לעצמם כאתגר להשתוות לחרדים ולעלות עליהם גם בבקיאות וחריפות תלמודיים. עם הזמן התגבשה תודעת תחרות ממש עם מרכזי החינוך של היהדות החרדית. ב"מרכז" נוצר אידיאל של תלמיד שיתחרה בלמדנותו עם בני האוריין של מיר ופוניבז'.
הקוקיזם התאפיין אפוא באמביוולנטיות כלפי "בחורי הישיבות" המסורתיות: הם גונו אך נערצו. בתחילה ביקשו הקוקיסטים לגבור על החרדים בעזרת תיסוף ציוני לדתיותם; אך בהמשך פנו חזרה והתחרו בחרדים בשיטתם הם, התלמודית.
מרגע ש"מרכז" הגדירה עצמה, ולו במשתמע, כמתחרה ב"שחורים" במונחיהם שלהם, נגרע מהפוטנציאל שלה. אחדים מהמוכשרים והשאפתנים שבבוגרי הישיבות לנערים של הזרם הדתי-לאומי ביכרו מראש את הלימוד בישיבות השחורות, שהוכרו עדיין כבעלות יתרון מבחינת תלמוד תורה, מה עוד ש"מרכז" איבדה בינתיים מייחודה. וכמה מאלה שכבר החלו דרכם ב"מרכז", ביכרו ללכת "עד הסוף" ועברו לישיבות השחורות. הנושרים יכלו להפיג משהו את מתח זיקתם לציונות, וכן להיפטר מהדו-ערכיות המתסכלת שביחסם לאורתודוקסיה.
בין הפורשים מ"מרכז" לעולם הישיבות החרדיות מאלף מקרהו של ר' יעקב פרידמן, בעבר דמות בולטת בסביבה האמונית. עוד לפני שהחליט על צעדו, הרבה למתוח ביקורת על הזנחת הש״ס בישיבה. חרה לו מאוד על שהזמן והאנרגיה המוקדשים לגמרא אינם מספיקים וכתוצאה מכך ירדה הרמה. היעוד הקלאסי של הישיבה נפגע לדעתו כתוצאה ישירה מההתמסרות הנלהבת לעיון בספרי "מאחשויבע" למיניהם, שנראו לו בטלים ומבטלים תורה. במקביל יצא קצפו על נוהגם של התלמידים לקרוא בעיתונות היומית האזרחית של המדינה. מספרים שהיה עובר בין החדרים של בני הישיבה אחוז חמת זעם, מחרים כל פיסת עיתון שמצא בהם ואחר מעלה הכל באש. פרידמן איתר את הקשר שבין הדגש על "האמונה" לבין אולטרא-ציוניות ואקטיוויזם פוליטי. שני צדי המטבע נראו לו נקלים באותה המידה ומסוכנים לערכים הישיבתיים המסורתיים. כניסוחו הנוקב של קוקיסט מושבע שאמר על פרידמן יריבו בטון לעגני מר: "מ'אורות' ומ'מעריב' כאחד מצא לבסוף מפלט בישיבת 'עזתה' האגודאית."
גדעון ארן
גדעון ארן הוא פרופ' לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. חוקר ומרצה בנושאי דת, מצד אחד, ובנושא הקיצוניות, מצד שני, ובעיקר הוא מתמחה בחקר הקשר שבין השתיים, בישראל, ביהדות העבר וההווה, ובהקשרים השוואתיים. מחקריו מתבססים בעיקר על עבודת שדה. בשנים האחרונות פרסם ספרים ומאמרים על פנדמנטליזם, כתות ותנועות רדיקליות, אלימות דתית, טרור. מסיים בימים אלה כתיבת מונוגרפיה על טרור המתאבדים במזה"ת.
Follow Me:
