גדעון ארן – חלק 5 מתוך פרק 4 בספר קוקיזם

פורסם בתאריך 14 בפברואר 2014 מאת גדעון ארן

לפניכם החלק החמישי מתוך הפרק הרביעי בספר קוקיזם של גדעון ארן – שם החלק הינו : ביטויים ותרבות.

גדעון ארן

נוסף לקורפוס הקוקיסטי, המורכב מדברי הראי"ה והרצי״ה, ישנם ביטויים קוקיסטיים נוספים, פחות מחייבים. בדרך כלל הם מתבססים על מאמרי ושעורי רבנים ממורי ובוגרי "מרכז הרב" ושלוחותיה.

יש פורומים קוקיסטים מוכרים ומספר הוגים ודוברים בולטים. מבין השופרות הקוקיסטיים היותר מרכזיים אפשר למנות ביטאונים כ"מורשת", שקדם ליסוד ג״א, או "ארצי", שבא לאחר שיאו. יוזמת ההוצאה לאור של כתבי עת אלה ואחרים היא מטעם בני תורה צעירים, רובם ככולם תלמידי "מרכז" או מישיבות והתנחלויות ביו״ש. מטרתם היא "בירור הקשר החי שבין ארץ ישראל ועם ישראל לתורת ישראל," וכיוצא באלו נוסחאות המשקפות מסרים קוקיסטיים אופיניים. תוכן החוברות וסגנונן גם הוא מוכר: עוד ועוד ראי"ה ורצי"ה, גם חז״ל, בהקשר ענייני השעה. בין אלה משובצים מעט מאמרים עצמאיים יותר וחדשניים משהו, שמעיזים להתנתק ולהפליג קצת בחשיפת קוקיזם מקורי.
עדות מרשימה לתנופת הקוקיזם מצויה בעלוני ישיבות הסדר וישי״ת, ובעיקר בעיתונות הקהילתית של ההתנחלויות, גם אם לפי שעה התבטאותם הקוקיסטית אינה בלעדית ושלמה. ראש לכל אלו הוא הדו-שבועון "נקודה", ביטאון הישובים בשטחים שמוציאה לאור מועצת יש״ע. אף שהינו קוקיסטי במידה חלקית ביותר, הוא חשוב הודות לתפוצתו ולמעמדו בתוך המחנה ומחוצה לו. מערכת העיתון הינה בעלת פנייה שאפשר להגדירה כאנטי-קוקיסטית, ואולם היא מתקשה לבלום את ההשתלטות של המסר הקוקיסטי. גם בפורום זה נותנים את הטון אישים המתמחים בפרישת היריעה הקוקיסטית, פיתוחה והפצתה, בכתב ובעל פה. הידועים שבהם הם חנן פורת ויואל בן-נון, יהודה עציון ואורי אליצור, בני קצובר ואלי סדן, ר' צוקרמן ור' אבינר, ר' דרורי ור' פילבר, ר' אריאל ור' בר-אילן, ר' לוינגר ור' פריד.

ישנם עוד פורומים ודוברים קוקיסטים, כמו הר' יהודה עמיטל. כותרות ספריהם אומרות הכול ("התקופה הגדולה: פרקי התבוננות במצב האומה וארצנו הקדושה בשעה זו, ובירור מקיף על דרכי הגאולה וסימניה"). אף שהם מקבלים עליהם את עיקרי תורת הקוקיזם וממלאים תפקיד מפתח בבירורה, ניסוחה והפצתה, הם אינם ידועים לכלל הקוקיסטים, מה עוד שבגרעין הקשה תיתכן מידה של הסתייגות מהם, וזאת משום שלא השתייכו במאה אחוזים לחוג הקוקיסטי המצומצם ולא אימצו את מכלול היבטי ההווי הקוקיסטי, ובהם ממדיו ה"חסידיים". הר' עמיטל, לדוגמה, מאבות ההסדר וההתנחלות בגוש עציון, העמיד כראש ישיבה מאות "אנשי גאולה" צעירים שהיו לקאדרים אמוניים, והיה מקורב מאוד לראשי הגוש. במבצעי ג״א חולקו קטעים נבחרים מספרו לשם "חיזוק" הפעילים; מאמריו צוטטו בקרב המאמינים, והומלצו כמבוא להכרת הרקע הרוחני למדיניות ביו״ש. ברם עמיטל לא נמנה עם מעריצי הרצי״ה, ולא למד את תורת הראי"ה מפיו. הוא גם לא הסתופף ב"מרכז" ולא סבב במעגליה. קוקיסטים אומרים כי חזרתו מתמיכה בקו הפוליטי של ג"א בעקבות מלחמת לבנון היא תוצאת עובדות אלה, ומהווה הוכחה לכך שאינו קוקיסט אמיתי. לא מהברנז'ה.

כדוגמה לתעודה קוקיסטית נזכיר את הפרסום הראשון של ג״א, שהופץ כבשורה לקהל הרחב בעקבות מלחמת יום הכיפורים. זו החוברת "נשמת עם עליה" מאת הר' פילבר. למעשה אין כאן אלא תקציר פשוט למדי של ספר "אורות" לראי״ה, ולא נמצא שום מאמץ או כוונה לחרוג מעבר לכך. יותר יומרניים הם מאמרים דוגמת "עין בעין יראו בשוב ה' ציון", המבוסס על שיחה עם פורת. בגילויים מעין אלו יש חשיפה של התנסות דתית מהסוג המיסטי. היא מנוסחת בלשון צחה ויעילה, מתובלת במובאות למדניות מההלכה והאגדה ביחד עם ביטויים השאובים מהסלנג הצברי בן ימינו, מהפולקלור הארצישראלי והמיתוס ההתיישבותי והביטחוני; מיוחסת להוויות המדינה המודרנית ולחוויותיו של צעיר ציוני מעורב ורגיש; ומובילה למסקנות חדות ומרחיקות לכת מהבחינה האמונית והלאומית כאחד.
תרכובת סגולית זו, מבחינת התכנים והצורה כאחד, מאפיינת במיוחד את הביטוי הקוקיסטי שבעל פה. הוא נשמע לרוב במרכזי הלימוד המסורתיים, ב"ישיבות הציוניות" לרמותיהן, וכן גם במוקדי הפעילות הציבורית של ג״א, בעיקר בישובי יו"ש. שילוב קוקיסטי זה של נושאים וסגנונות, שמיסודם הם כה זרים זה לזה, פורח במיוחד בעתות המבצעיות האמונית. אז בא לידי ביטוי מרוכז אותו מיזוג דיסוננטי בין תורה למדינה, בין ישיבה לתנועה. כך, יותר מכל, במדיום הקוקיסטי הידוע כ"שיחה". זו יצוקה בתבנית ה"שיחות העליונות" של הרצי״ה, והיא מעין דרשה השוזרת מאפייני דרשה יהודית-מסורתית בענייני פוליטיקה ציונית. כשהדרשן בעל סמכות כריזמטית וכושר רטורי, הוא יכול לסחוף באקסטזה את שומעיו לחוויה דתית אמיתית.
הקתרזיס שמביאה הדרשה המסורתית אינו מוביל בדרך כלל לשינוי עמוק בתפישת העולם ובהתנהגות של המאמינים. למירב נהוג לראות כאן מכשיר יעיל לפיקוח חברתי, להגברת מתח האמונה, קיום מצוות, מוסריות אנושית ומעורבות קהילתית. כמעט לעולם לא תרהיב הדרשה להעמיד אידיאלים חלופיים. בכך היא שונה מהדרשה השבתאית או החסידית, שהעמידה אמיתות חדשות, הכשירה אותן ושלהבה לדבוק בהן. היה בה יסוד חתרני, שבדיעבד נתגלתה השפעתו הרדיקלית. הוא הדין בדרשה הקוקיסטית המקורית, שמעוררת להתחדשות ערכית-רעיונית, המתורגמת התנהגותית. "השיחה העליונה" מנחילה את שינוי העמדות הבסיסי הכרוך בתיאולוגיה החדשה וטוענת אותה בדחף עשייה קיצונית. הדרשה הזאת היא מכשיר מהפכני בידי הקוקיזם.

בנוסף לדרשה הקוקיסטית יש עוד מאפיינים סמליים, נורמטיוויים והתנהגותיים שהולמים זה את זה ומצטרפים ליצירת התרבות הקוקיסטית השלמה. בשלל מרכיבי התרבות האמונית הזו נכללים גם סימני הווי, כגון נוסח הדיבור של קוקיסטים: הדימויים והתחביר המיוחדים, אוצר המלים ואפילו הברתם ונגינתם, שאי-אפשר לטעות בהם ובמקורם. את התרבות הנדונה הולמת מנטליות טיפוסית.
יש אם כן סגנון קוקיסטי ואופי קוקיסטי. עד כמה הם מובהקים וייחודיים? את זאת ניתן להמחיש בעזרת היוצאים מהכלל. נזכיר כאן שלוש דמויות של מתנחלים בולטים, שותפים מלאים לתפישה המדינית-ביטחונית של ג״א וליישומה בשטח המבצעי, מסורים בכל מאודם למסגרות הארגוניות של התנועה, אורתודוקסים אדוקים – ובכל זאת, אין הם נחשבים מנאמני המ"מ הקוקיסטית. כתוצאה מכך, וחרף כל מאמציהם, מעולם לא הצליחו לחדור לגרעין הקשה של ג״א, לזכות באמון חבריו ולהתקבל כבעלי זכות וסמכות בתוכו. לעתים נטרו להם טינה והוקיעו אותם במפגיע; למירב זכו להתקבל בצורה מסויגת למדי.
אחד מהם הוא מ"ס, מהעיקשים שבלוחמי גרעין אלון מורה ומדוברי ג״א הנלהבים והיעילים ביותר. הלה לא קיבל עליו לדבר במונחי הגאולה, המובטחת והמיידית, ופסל על הסף כל רמז המתייחס לקבלה. שני הוא י"נ, מחלוצי המתיישבים בחברון שלהקרבתו האישית למען שלמות הארץ והתורה לא היה גבול. בהיותו מחסידי חב״ד, לא השתלם שיטתית בתורת הראי״ה, ונאמנותו לרצי״ה התחרתה בסגידתו לר' מלובביץ'. שלישי הוא הר' י"ס, ממובילי ההתיישבות ביהודה, ממקימי ומורי ישיבותיה. בגלל סיבה מקרית כלשהי, לא למד ב"מרכז" ולא סיגל לעצמו את גינוניה, אם כי אימץ את רוב עיקרי הקוקיזם, באופן עצמאי, ודגל בהם לפי דרכו. על כפירת שלושת אלו, ברמותיה השונות, לא סולח להם.
לב לבו של ג״א הוא בהתנסות הרוחנית. מדובר בתנועה "חמה" במידה רבה. בקוקיזם עצמו יש עומק ומורכבות חווייתיים לא פחות משהם אידיאיים וערכיים; במובן זה, אף בהופעתו המפותחת השלמה יש הרבה מהראשוניות.