לפניכם החלק התשיעי מתוך הפרק הרביעי בספר קוקיזם של גדעון ארן ובו תוכלו לקבל מידע על הגאולה כקטסטרופה.
גדעון ארן
הקוקיזם הוא תורת הפרדוקס. שיטה מ"מ זו נקלטה ופותחה לנוכח מציאות של פרדוקס, וביקשה להתמודד מולו על ידי תרצנותו והכשרתו. תוך כדי כך הפכה את הפרדוקס לעקרון הציר שלה ולערך בזכות עצמו. מאז המשיכה וחיה מהפרדוקס והתעצמה באמצעותו, ממילא גם חידדה והעמיקה אותו, ולבסוף כמעט והביסה עצמה איתו. הפרדוקס, מהבחינה הדתית, הוא הציונות.
ההגשמה הציונית עמדה בסימן התגברות והתמסדות הכפירה והחטא, שבאו במקום החיים לפי התורה והשתמעו כהפרכת האמונה. זהו ניצחון חילוני, המהווה דיסוננס מתסכל כשלעצמו. בו בזמן היה בהגשמה הציונית משום יסוד מנוגד לחלוטין – קיום של מצוות תורה ומימוש של עיקר אמונה, כלומר שיא דתי. במאבקו עם הסתירה הזו המקופלת בציונות, הגיע הקוקיזם לכדי אידיאליזציה של חולין, המתפרש כגילוי נשגב של הדת דווקא. אחרי כן התפרנס הקוקיזם מהחולין ופרנס אותו, עד שהשניות המקורית החריפה בהרבה. יש בקוקיזם עיבוד ושכלול של הפרדוקס וניצולו, אידיאולוגיזציה שלו. במובן זה הקוקיזם הוא תיאודיציה, כלומר רציונליזציה ולגיטימציה במונחים דתיים לתופעות שיש בהן פוטנציאל ריאלי של פגיעה דתית.
מטבע הדברים, חייו של מאמין מזמנים לו אתגרים שהשלכותיהם אמוניות, כמו התוודעות לעובדות הסותרות לכאורה את עיקרי הדת. כדי להתגבר על מצבים מביכים מעין אלה, נדרש מאמץ נפשי המגבה פתרון קוגניטיווי, ברמות תחכום וארגון שונות; עולה הצורך להסביר תיאורטית תופעות מסוימות כך שישתלבו במערך האמונה ויאוששוהו, ולא יערערו אותו. יותר משהתיאודיציה מספקת נחמה כשמרגישים כאב וקיפוח, היא מעניקה משמעות או סבירות בעת משבר בסדר הדתי המסורתי. פונקציה דומה ממלא הקוקיזם. בתחילה לא היה אלא אפולוגטיקה לפרדוקס. והנה, בהדרגה, נטה להדגיש את הפרדוקס ולהציגו כעיקר שמלכתחילה, כסגולה פלאית. אז נעשתה ההתנהגות המתלווה לטיעון האמוני לבוטחת בעצמה וללוחמנית יותר.
היהודי הדתי שניצב מול פני הציונות הגואה ראה בה איום מוחשי להמשך קיומו. בה בעת הוא חש הערכה וכן קרבה ומשיכה לכוח יהודי חדש זה, אף על פי שמשמעותו המובלעת, לעתים המפורשת, הייתה פריקת עול מצוות וכפירה באמונה. לא על כל האורתודוקסיה הייתה מקובלת אופציית דחיית הציונות על הסף, אופציה שפטרה את המאמינים מהתמודדות מול יסודות הלאומיות והמדינה בעולם המודרני החילוני. לא מעטים ביכרו את האופציה האלטרנטיווית – מתן מנדט דתי כלשהו לציונות. דרך זו אפשרה התייחסות דתית על הציונות, וזיקה אליה להלכה ולמעשה.
לסנקציה האורתודוקסית היו מספר וריאציות. התיאודיציה הצנועה יחסית והנפוצה למדי ייחסה לציונות ולישראל משמעות יהודית דתית מסוימת, באשר הגשימו מצווה מרכזית, הלא היא ישוב הארץ, ויצרו תשתית הכרחית לקיום מצוות נוספות, אלו התלויות בארץ. לאישור תיאורטי מוגבל זה נסמכה בדרך כלל השתתפות מעשית, אם גם מסויגת, בבניית הארץ והמדינה. ידועה גם הגרסה המינימליסטית האינסטרומנטלית, שהודתה, אם גם בקושי, כי לישראל הציונית השלכה חיובית מבחינת הדת, שכן היא מעניקה מסגרת קיום ליהדות ומספקת תשתית לביטחון פיזי וכלכלי וכן ל"זקיפות קומה מול הגויים." בתפישה דתית זו היה אפוא יותר משמץ של לאומיות.
בדוגמה הבאה למנדט אורתודוקסי לציונות מכריע המשקל התועלתני את זה הרעיוני-ערכי. בדרך שיש הרואים אותה כנגועה בציניות, ניתנה הכרה דה-פקטו בישות המדינית של היהדות החילונית-מודרנית, אך נשללה ממנה ההכרה דה-יורה. השניות הזאת נגזרה מההבנה שבישראל זו יש תנאים הולמים במיוחד לבניית מוסדות תורה וביצור קהילה החיה לפי ההלכה. ואמנם ניכרה פריחה של עולם אורתודוקסי ייחודי ומתבדל, מנגד לציונות. מול הקוטב הזה בקשת גווני "ציוניות דתית" ניצב הקוטב הקוקיסטי.
הנוסחה הקוקיסטית רואה את הציונות כגאולה דתית. ראוי להדגיש שבמקור דחתה היהדות הדתית לגווניה, ובכללה זו הלאומית יחסית, את אפשרות המשיחיזציה של הציונות. ההבחנה בנימה המשיחית המבצבצת מהציונות היא שעשתה את האולטרה-אורתודוקסים לאויביה; ההנחה שהציונות מזוקקת מכל נימה משיחית היא שאפשרה לגורמים ניאו-אורתודוקסים להצטרף אליה.
כתם הגאולה פסל את הציונות בעיני דתיים למיניהם. מכיוון שקשה לתת "הכשר" לציונות בלי לרתום את המשיח לעגלתה, היא הייתה טאבו בעיני חרדים; ואילו דתיים פחות שמרניים, הנמשכים למרות הכל לציונות, מצאו שהדרך לכך מותנית בהימנעות מלטעון אותה באיכות משיחית כלשהי. באופציה חלופית זו בחרה התנועה הידועה כציונות הדתית בראשית דרכה. אמר הר' יצחק יעקב ריינס, מייסד "המזרחי":
"הרעיון [הציוני] אינו נושא עליו שום אות ותו מרעיון הגאולה, ואין לו שום דבר המתייחס לעניינה. הוא רק השתדלות בעד המצב החומרי של האומה ובעד הרמת קרנה, בכבוד"
הכרה מעין זו אפשרה לדתיים לדבוק במסורתם ובו בזמן להיות ציוניים; באשר לציוניותם נודעה משמעות דתית מוגבלת ביותר, הנעוצה בהבטחה לשפר את החיים הפרטיים והלאומיים של היהודי במסגרת החברתית והמדינית שההלכה אינה אוסרת אותה. ואילו לגבי העניין המשיחי – הסתפקו בהנחה שרק העתיד יוכיח עד כמה משתלב המפעל הציוני במהלכי הגאולה. כך אפשר היה להמשיך ולהחזיק באמונה בגזירה האלוהית, ועם זאת לדגול בחופש הבחירה של האדם ולהטיל עליו אחריות למעשיו. דרך דתית פרגמטית זו מושתתת בעצם על התפישה המובלעת, לעתים מפורשת, הרואה את הציונות כפי שזו רואה עצמה, דהיינו כתנועה חילונית מעיקרה. תפישה זאת נחשבת כמחסנת את הדת מפני סכנת השתעבדותה לציונות.
תפישה ציונית-דתית מעין זו נותרה כאידיאל של מחנה דתי-לאומי קטן ומוגדר המתנגד לגוש המאמינים. לעומת זאת, אצל רוב הציונים הדתיים, עם השתלבותם במסגרות הציוניות, ניכרה הנטייה להגביר את דבקותם בפן הדתי של הציונות, על ידי טעינתה בערכיות משיחית שבכך הלכה והתעצמה. שיאו של התהליך התגלה לימים בקוקיזם. למרבית האירוניה היו ימים שבהם הייתה הציונות החילונית יותר "משיחיסטית" מאחותה הדתית. עד כדי כך, שראשוני הציונות הדתית חששו מהשפעת החילוניות, המובילה בתנועה, מכיוון שנדבקה בנגע הגאולה שהייתה מוקצה בעיניהם. משיחיות ג״א הייתה ירושה חילונית לא פחות מדתית; היא חיקוי הציונות, כשם שהיא ריאקציה לה.
המנדט הדתי שהקוקיזם נתן לתחייה הציונית ולמוסדותיה הוא מוחלט. הקצנה זאת של הציונות הדתית הייתה קשורה לשני מאפיינים בסיסיים של הקוקיזם, ואולי אף שיקפה את המתח הקיים ביניהם. מצד אחד, הקוקיסט נמנה עם אותו מגזר באורתודוקסיה שנחשף לערכי חולין מודרני בכלל, ולאלו הלאומיים-מדיניים בפרט, העריץ והפנים אותם במידה ניכרת. מצד שני, הקוקיסט מתייחד בזעזוע רוחני אמיתי ובדחף אמוני מקורי שברקע אדיקותו. מהחיבור של שני היסודות הנראים כסותרים, בא הקוקיזם בשם הדת לקידוש ההוויה הישראלית, החילונית מעיקרה. הדתיזציה המופלגת של הציונות, המגעת עד כדי תפישתה כגילוי אמוני עליון, נעשתה באמצעות אידיאל הגאולה. הקוקיזם נוקט בדרך המשיחיזציה הגמורה של ישראל החדשה.
התפישה הדתית של הציונות כהגשמת הגאולה אינה דבר מופרך מיסודו; היא טבעית ומתבקשת בהקשר היהודי המסורתי. אחרי ככלות הכול מימשה הציונות מוטיבים מרכזיים בחזון המשיחי, כפי שגובשו ונוסחו במורשת היהודית הדתית, במקרא ובתפילה, בהלכה ובאגדה. מאז ומתמיד היו אלמנטים פרוטו-ציוניים ציר בתפישה הרבנית והקבלית של הגאולה; אלמנטים כדוגמת קיבוץ גלויות, כיבוש וישוב א״י, ייסוד מסגרת ממלכתית שתאפשר יצירה, ביטחון ורווחה, קוממיות לאומית ועצמאות מדינית. והנה נפל דבר בישראל, שלא לומר ארע נס – פרטי חלום נכסף, שטופחו אך נדחו והודחקו במשך אלפי שנים, היו לעובדה קיימת.
לא במקרה עוצבה התחייה הלאומית בתבנית המודל שנשמר על ידי שלומי אמוני ישראל במהלך הדורות. אפילו הציונים החילונים הונעו במידה רבה מכוח אותו יצר משיחי קדום, ושאיפתם נוצקה חלקית גם בדמות האידיאל המשיחי הישן. אין תמה אפוא שהתעוררות אמיתית של המשיחיות הרדומה אחזה באדוקים, שעמדו בינתיים מנגד למפעל הבנייה של העם בארצו. הנטייה המשיחית בקרב הדתיים המסורתיים, שגורתה מלכתחילה, התפתחה אצל רבים מהם משהתקנאו בציונים ופנו להצטרף אליהם. משיחיותם, כחוויה וכהשקפה, התחזקה ביחס ישר להעמקת מעורבותם הציונית. התמסרותם לחברה ומדינה בישראל הצריכה תוקף דתי מוסמך. הוא נמצא להם באמונה המשיחית. למשיחיות, כידוע, דינמיקה משלה, והיא מתפשטת וסוחפת מטבעה; המשיחיזציה של ישראל הציונית התעצמה בהדרגה.
הישות הציונית, זו שדתיים חיים בתוכה ומתוכה, היא חגיגה של חולין. אבל דתיים כבר הכריזו עליה כהתגשמות גאולה. תסכול הציונים הדתיים חמור במיוחד, היות שלא רק נכזבה תוחלתם שההוויה החברתית והמדינית שתיווצר תהיה דתית על פי הדגם המסורתי, אלא שהמוצר הישראלי שאיכותו נתגלתה כא-דתית, אפילו אנטי-דתית, זכה מצדם להכשר. כל זה מתוך התלהבות ראשונית כנה, שבוודאי דבקה בה גם מידה כלשהי של אילוץ הנובע מהצורך להסתגל לנסיבות חיים ולתרץ את הקיים. על כל פנים, הלגיטימציה שנתנה הדת לציונות, אם גם בדיעבד, לא הייתה מסויגת. אדרבה, היא הייתה עקרונית, מפורשת ומרחיקת לכת ביותר. על פיה, המציאות ההיסטורית, שהשלכותיה ההרסניות מבחינת הדת היו גלויות וברורות, היא מציאות של גאולה.
הציונות – מאז הופעתה בתפוצות שלאחר האמנציפציה, דרך גיבושה ומיסודה בבניין הארץ וכינון המדינה, ועד למיצויה במלחמת ששת הימים – גילמה סתירה גמורה של הדרך הדתית האחת והיחידה, באמצעותה יכלה היהדות המסורתית להשלים בתמימות אמונתה עם המצב הלאומי החדש. ואם היו במחנה האורתודוקסי מי שהתפייסו עם הציונות, אף קידשו אותה, תוך התעלמות מכך שהעובדות טופחות על פניהם, באו אחיהם החרדים מהם והכריחו אותם להכיר בטעותם, אם על ידי עצם ההימנעות מלהסתפח לציונות ואם על ידי הוקעה של גרסתה הדתית. דתיים לאומיים הואשמו בשותפות לפשע חמור כנגד דת ישראל וביצירת התנאים לביצועו. כמאה שנים חוזרת האורתודוקסיה הקיצונית על אותו נוסח כמעט:
"כל המלל הזה אודות ה'גאולה' אינו בא אלא לחפות על ההעברה על הדת של מאות אלפי יהודים שבוצעה בתוככי מדינת חלומותיו [של הר' קוק] והירידה המוסרית שבאה בעקבותיה. גדולי ישראל שהתנגדו ללאומיות החדשה היטיבו לדעת את הנולד מאלה שסגדו לפולחן הציוני והלכו שולל אחר תעתועיו, שכן אותן מליצות על 'תחיה לאומית' הביאו בסופו של דבר לגוויעה רוחנית״
המאבק הדתי עם האתגר הציוני, הנזקק לשיטה המשיחית, נקלע לפרדוקס חריף. אך נמצאה דרך מקורית לפתרונו: הפיכתו ליסוד האמונה וחוק קיומה. כזהו הקוקיזם – תורת הפרדוקס. תמציתה: קידוש הכל, קידוש החול.
ברם, המציאות הישראלית, שנהייתה דתית כביכול ושאמורה להיות נגאלת בשלמותה מלכתחילה, התגלתה ככופרת וחוטאת יותר ויותר. אם בזמנים מוקדמים של פיתוח התורה הקוקיסטית יכלו נאמניה לינוק מאופטימיות המבוססת על רמזים לפוטנציאל דתיזציה עתידית של ישראל והעולם, הרי שבינתיים נעשה קשה מאוד להשתעשע בתקווה הזאת. הפרדוקס נראה סופי ובוטה. עמו נעשתה האמונה הקוקיסטית אמיצה ונפוצה.
החוויה המשיחית שאפיינה חלק נכבד מהדתיים שהתנסו בקרבת המפעל הציוני בראשיתו, נהפכה בינתיים לממשות בנפשם. באופן טבעי ציפו דתיים לאומיים אלה שיימשך ויושלם המתאם בין המציאות הפנימית שנתייצבה בלבם, לביו המציאות החיצונית שהתפתחה ונגלתה לעיניהם. אך החשיפה לנסיבות המובילות בבירור למצב שאין עוד לשגות בהבנתו, הותירה אותם במצב של דיסוננס קשה בין שתי רמותיה של המשיחיות. העמיק הפער שבין האמת הפנימית, שכבר נגאלה במידה רבה, לבין האמת הנחזית בשטח, שהרמזים מבשרי הגאולה שניכרו בה נבלעו באותות ובמופתים המציינים את היפוך מגמת הגאולה השלמה. וככל שהתבררו יותר סימניה של הגאולה בהיבטה הלאומי-מדיני, ממילא אי אפשר היה להימנע מהודאה בהעדר כל סימן לגאולה במובנה הדתי המסורתי.
מקובל שהטבע האנושי שואף למצבי הלימה בין אמיתות פנימיות לחיצוניות: האדם נוטה לחתור לעקביות בין עמדותיו ותצפיותיו. ישנה מעין וריאציה דתית לחוקיות פסיכולוגית-חברתית זו, ועל פי הנוסח הקבלי שלה נתפשת המציאות הארצית הנגלית כסמל למציאות עליונה ומסתורית, שאין לבטאה אלא ברמז טמיר אך ניתן לחוותה, באמת ובתמים, בעמקי נשמתו של המאמין. יהדותו מכוונת אותו למצוא התאמה, כמעט מובנת מאליה, בין הסמל למסומל, בין ריאליה היסטורית למעמדה של האלוהות.
כשהיה העם בגלות, אותרה המקבילה בגלות השכינה. משהחלה גאולתו של העם, מיד נחוותה כתיקון קוסמי ושיבת הקודש לשורשו. ההלימה ההתחלתית בין שני המישורים המשיחיים ביססה והלהיבה את האמונה והתחושה המשיחית. אבל לא ארכו ימי ההתעוררות הספונטנית, עד שהתברר לדתיים-לאומיים שנפערה תהום בין האמת החווייתית לאמת ההיסטורית האמפירית, האמורה להיות לה סמל. תשועתם באה מהקוקיזם. זה ביקש לגשר על פני השבר בין שמיים לארץ – לפתור את מתח הסתירה שבין המציאות הפנימית שבה נתממשה משיחיות לבין המציאות החיצונית המבליטה את שלילת המשיחיות.
כשהסמל (העולמי) אינו יכול עוד לשמש את המסומל (הנשגב), נוטים לבטלו. משחדל מצב היסטורי להוות אספקלריה ותימוכין למצב רוחני-נפשי הנחשב נעלה ממנו בממשותו וערכיותו, מתפתים להפחית ממשקל הראשון לטובת השני. בכל מקרה מועתק מרכז הכובד מהמציאות החיצונית לפנימית, בכדי לפטור את התפישה המשיחית מלעמוד במבחן הריאל-היסטוריה, וכך נחלצת האמונה מסכנת הפרכתה.
להסטת הזיקה האמונית פנימה שני צדדים מקבילים ומשלימים: מוקד ההתייחסות הדתית אינו עוד הנתונים הקבועים שבסביבה החברתית-מדינית האופפת את המאמין, אלא ביצירי רוחו שקיבלו ממשות המתקיימת בתוככי נפשו. באורח דומה, רק מנקודת מבט שונה, מוקד ההתייחסות הדתית אינו עוד בדברים עצמם כמות שהם, אלא במה שמסתתר במעמקיהם ונודע לבעלי הסוד כמהותם האמיתית יותר. תפישה דתית שכזו אינה משקפת את העולם כי אם מפרשת אותו, ומתוך חירות גמורה.
הקוקיסטים חיים בעולם של פרשנות, ודמיונם אינו כבול למגבלות קונוונציונליות. כך אפשרית ההתמודדות מול כל פער וסתירה עולמיים. בספירה הפרשנית נמצאת הפונקציה היכולה לקשר בין שתי רמותיה הסותרות של הגאולה. העקרון הפרשני הוא הפרדוקס, ומכאן מרכזיותו. נוצרה שיטה דתית היוצאת מפרדוקס ניצחון החולין ביהדות ומעמידה אותו בראשה. תוך כדי כך היא רואה מאחוריו את ניצחון הדת.
כאלטרנטיווה למסקנה המתחייבת מהמבחן ההיסטורי הסותר את הפרספקטיבה המשיחית, וכדי שלא לאבד את אמונתם, נוטים המאמינים להסביר ולהצדיק את הסתירה הזאת במונחי אותה האמונה. אפילו מפארים את הסתירה ומוצאים בה סגולה מיוחדת. משימת הקוקיזם הייתה להציע לבעלי הצורך האמוני האמיתי שעיניהם בראשם דרך שתאפשר להם לפתור את הדיסוננס הקוגניטיווי הבסיסי הזה. הקוקיזם הוא אותה אידיאולוגיה המתרצת את הסתירה הפנימית ומאפשרת למאמין לחיות עמה, אפילו לשאוב ממנה השראה. הפרדוקס נעשה עיקר דתי וציר לתחייה דתית.
כמו במקרה של הנצרות והשבתאות, כך בקוקיזם: התפתחות ארצית המשתמעת כסתירה לנגזרת הכרחית של האמונה, היא המולידה תורה דתית חדשה, או גורמת לאימוצה ולטיפוחה. הקוקיזם, כשיטה, נבנה מהחוויה של המאמינים שסירבו לקבל עליהם את דין ההיסטוריה שגזרה כביכול שדתיותם שקרית. ככל שמבחן הריאליה חמור יותר והפרכת הקונספציה בוטה יותר, כן מודגש יותר הגורם הפנימי; גוברת המגמה הדרשנית, ומתמעט משקל הדברים כהווייתם על פי חזותם והגדרת עצמם. ככל שהפרדוקס מחריף, כן עולה ערכיותו הדתית.
בה במידה התעצם הקוקיזם. אכן, החידוש המהפכני הטמון בו – שלחילוניות יש סוד והוראתה דתית – מקורו בקשיים שהערימה ההגשמה הציונית על דרכם של המאמינים האורתודוקסים.
כלוריאניזם כן הקוקיזם, הפך את הגאולה מאירוע ברמה חברתית-מדינית להתרחשות קוסמית המגעת עד לאלוהות. במקרה הראשון נעשה המהפך מפאת סבלות גלות מתמשכת המתדרדרת לשפל לאומי חסר תקדים, שתובע בצד מרפא מעשי גם הסבר והצדקה רעיוניים-ערכיים. ואילו במקרה השני קרה המהפך בשל ההצלחה במימוש הגאולה; בעקבות תחייה ושיא לאומי שהיו בהם מניה וביה גם תחייה ושיא דתי. התקת מרכז האמונה מהעולם ההיסטורי לרבדים עמוקים בעולם הנפש של המאמין, או למישורים עליונים בעולם האין-סוף, לא באה הפעם בתגובה להתמשכות והתגברות קשיים אקטואליים, אלא דווקא בשל סיומם בכי טוב, בנסיבות שלא רק שיפרו קיצונית את מצבו הקיומי של העם, אלא גם הגשימו חלק מרכזי מייעודו לפי גרסת התורה.
הקבליזציה הנוכחית של הדתיים-לאומיים התרחשה עם הגיעם למטרתם הנכספת מדורות, לפסגת שאיפתם האמונית. הגשמה דתית זו התגלתה כמסוכנת לדת. פעם היה המשבר הדתי פונקציה של אסון לאומי, ועתה היה פונקציה של פריחה לאומית. מה שהייתה קבלת האר"י למסעי הצלב, לאינקוויזיציה ובעיקר לגירוש ספרד, הייתה הקבלה הקוקיסטית למפעל הציוני ובעיקר להקמת המדינה: תיאולוגיה הכונסת אל תוכה את אירועי ההיסטוריה המאיימים על הדת להכריעה, מתרצת ומכשירה אותם במונחי פרשנות יצירתית המשכילה לשמור על מסגרות מסורתיות.
ממחקרי המיסטיקה והמשיחיות בישראל עולה המתאם החיובי, אולי הקשר הסיבתי, בין התדרדרות המציאות ההיסטורית ביהדות הגולה, שגורלה גירוש ופרעות, דיכוי ואפליה, לבין התעצמות תודעת מסתוריותו ונשגבותו של עניין הגאולה. אמנם האידיאל המשיחי שמר תמיד על התקווה לשוב לעולם החברתי-מדיני המפואר שחרב, אבל מחורבן לחורבן הפליג יותר ויותר מעבר לעולם הזה לעולמות על-טבעיים. כך, אחת התגובות המרשימות לשפל היהודי הייתה יצירת מ״מ מהסוג הלוריאני. הגרסה המ״מ הקוקיסטית נוצרה דווקא בעקבות גאות יהודית, במהדורתה הציונית.
התגשמות הגאולה שהתגלתה בישראל של דורנו הייתה לדת המסורתית כחורבן. בדרשה על המדינה והארץ דיבר יואל בן נון, קוקיסט בולט, על "החורבן השלישי של עם ישראל." דווקא עם התחייה הלאומית וכינון חברה ומדינה ריבוניים, נתגלו לדתיים מגבלות האפשרות לממש את יהדותם במלואה. הגאולה בזמננו ובמקומנו הייתה אפוא מאורע קטסטרופלי לדת המסורתית.
יותר משמץ הודאה באמת בעייתית זו, הובלעה במאמר חשוב של תומך נלהב בג״א שהתפרסם בביטאון מתנחלי יו"ש. הלה כתב אודות "מאבק ההישרדות מן השואה" הבאה על האורתודוקסיה מהציונות המדינית, כפי שהתגלמה בישראל, וקבע בפסקנות:
"אנו ניצבים מול אסון לאומי בעל ממדים עצומים… זה איננו היטלר המעלה את קהילות ישראל באש; אלא גן עדן של הגשמה משיחית – 'אפוקליפסה עכשיו' – ההופך את היהדות למיותרת"
בעזרת הקבליזציה הקוקיסטית ניסו המאמינים להיחלץ מהמלכוד הציוני, לאחר שנקלעו לתוכו בתנופה משיחית גדולה. נזכיר שחלק חשוב מהיהדות הדתית דחה מלכתחילה כל אפשרות של לגיטימציה לציונות, ואילו חלק אחר מהמחנה המסורתי אמנם קשר עצמו לציונות, אבל בצורה חלקית ומותנית, הנזהרת מההכרה הנלהבת במשיחיותה. ביסוד הרתיעה האורתודוקסית מהציונות לא עמד רק החשש מכישלון מפעלה הלאומי-מדיני, לאחר שקיבל מנדט דתי, דבר שיציגה כמשיחיות-שווא שנתפשו לה יהודים מסורתיים. כנראה חשו אורתודוקסים באפשרות הסבירה לא פחות והמסוכנת עוד יותר, שהמפעל הציוני שהוכשר דתית דווקא יצלח. או אז אי-אפשר יהיה עוד להתחמק מההודאה בהגשמת הגאולה. ולשם כך נדרשת העזה גדולה, שהרי למימוש המשיחי השלכות דתיות מרחיקות לכת. מתחייבת מכאן השלמה עם מציאות אקטואלית שעל-פי הנורמה הרבנית היא פסולה מכל וכל: לתורה ומצוותיה אין כבר ערך במציאות נגאלת.
לדתיזציה של הציונות השלכות מרתיעות אפילו בגרסתה המשיחיסטית הצנועה והשמרנית יחסית: קבלת אחריות הלכית מלאה. הגאולה הציונית פותחת אופקים חדשים-ישנים המחייבים יישום הנורמות המסורתיות במלוא ההיקף של החיים היהודיים, שהתרחבו משעה שנתווספו עליהם התחומים הציבוריים של חברה ומדינה. ההכרה בישראל כהתגשמות גאולה תביא בהכרח לפונדמנטליזם, במובן של הפיכת טקסטים קדושים עתיקים לרלוונטיים ותובעים חלות. מכאן יעלה הצורך לכפותם הר כגיגית על מציאות משתנה, או לערוך בהם שינויים מופלגים כדי לסגל את המקורות הקדומים לנסיבות הנוכחיות. כך או אחרת, תפישת ההגשמה הלאומית כהגשמה דתית תעמיד את היהדות המסורתית בפני משבר חמור. התקיימותו סוף סוף של החזון שכה נכספו לו לאורך הדורות מתגלה כהרת אסון לדת.
ראינו שהפרדוקס הוא מקור הקוקיזם. נראה גם שהיה לציר אמונה בקוקיזם. הפרדוקס הקיומי שזימנה ההיסטוריה למאמינים הביאם לטפח תורה העומדת על חוקיות פרדוקסלית. לוז השיטה: המציאות היא מציאות של גאולה, וממילא היא דתית במהותה, על אף חזותה הלאומית האדישה לדת, אפילו שוללת הדת. מאחורי התחייה הציונית מסתתרת תחייה של קודש עילאי במיוחד. הקדושה הנשגבת ביותר מצויה לפני ולפנים של החולין.
ביטוי מובהק לשיטה הפרדוקסלית נמצא בגרסת הקוקיזם לרעיון ה"סגולה" בישראל. בעזרת עקרון אמוני זה, הרציונליזציה שבדיעבד נוטלת תופעות שמשמעותן המקובלת אדישה לדת ואף עוינת אותה, ומדביקה להן איכות שורשית שכביכול הייתה בהם מלכתחילה, ושכאילו לא נתכוונה אלא להעצים את ייחודן הדתי ולאפשר את מילוי יעדן הדתי. בגילויי פריצת מסגרות הדת ושלילתה הבוטה מצאו הקוקיסטים עדות לערכיות דתית עילאית. על העובדה שהמפעל הלאומי-מדיני בארץ רואה עצמו כמורד באמונה המסורתית והוא כרוך בפריקת עול תומ״צ, אמר למשל חנן פורת:
"יש (בכך) באופן פרדוקסלי בשורה גדולה – שתחושת הקשר הפנימי של האדם לעמו ולארצו, היונקת משורשים יהודיים, אינה מותנית אך ורק בכך שהאדם יהיה מעוצב על פי דפוס החינוך התורני הנגלה; מפני שהיסוד של הסגולה הוא גבוה מעל לכל מה שאנו יכולים לחנך לקראתו… באמונתם של יהודים המדקדקים במצווה קלה כחמורה שאינם תופשים לעומקו של יסוד זה, יש פגם גדול… הם אינם מאמינים ביסוד הסגולי שבו דובר הקב״ה עם הנשמה, לא דרך הפריזמה של המסורת הנגלית. (מכאן) טענות קשות לנו, לאו דווקא נגד נטורי קרתא, גם כנגד מסגרות דתיות משכיליות… וכיוון שאני מאמין בסגולה, יכול להיות שאדם העומד במבחן נוכח אש בגולן או בסיני יהיה יהודי בכל רמ״ח אבריו ובהתנהגותו, גם אם לא ספג תורה מילדותו… זהו חידוש שאיננו נתפש גם על ידי אנשי הציונות הדתית-לאומית"
הדגש מועבר מחיצוניותם המוכרת של נתונים עולמיים אל המהות הנסתרת שמייחסים להם. וזאת לא רק לגבי התורה, המתפרשת כרמז לסודות עמוקים, אלא בעיקר לגבי שני הקודקודים האחרים במשולש הקדוש – העם והארץ – המקבלים מובן מסתורי. מוצמדת להם, או "נחשפת" בהם, דתיות נאדרת, גם אם נהוג לראותם כערכים חילוניים.
המפתח הקוקיסטי המשרת את הפרדוקס הינו כאמור ה"פנימיות". מושג הסגולה הפנימית הוא המכשיר לפתרון מתחים וניגודים. אלא שהוא טומן בחובו סתירה פוטנציאלית חמורה ביותר, המוחדרת כך לדת המסורתית ומאיימת מעתה לפוצצה מבפנים. מרגע שהתיאולוגיה הזו מוצאת את החיובי שבחולין ורואה בו מימוש הקודש, מצטבר בה מתח פנימי רב שעלול להרסה.
יש מקבילות לתיאולוגיית חולין פרדוקסלית מעין הקוקיזם בדתות אחרות ובנסיבות היסטוריות אחרות. גם הן, ראשיתן במגננה של הדת המסורתית, והמשכן במתקפה — קונספטואלית אם לא פוליטית — על החולין העולה ומאיים: מנכסים אותו ומציגים אותו כהתגשמות נשגבת של מהות דתית נסתרת. במקרה בולט פירשו חוגים כנסייתיים פרוטסטנטים לאחר מלחה״ע השנייה את הסקולריזציה המתקדמת כתהליך חיובי מיסודו, המבטא פוטנציאל טהור. קיים גם זרם פראבוסלבי שבמאבק הקיום הנואש שלו נגד המהפכה הרוסית "חשף" את גרעין הקדושה הסודית החבוי במרקסיזם-לניניזם.
מהתורה הפרדוקסלית נובעות השקפות מעשיות בתחומים שונים, וגם הן עומדות בסימן הפרדוקס. אזכיר כאן שתי דוגמאות אופייניות הנוגעות לנגזרות מדיניות ומבצעיות של המ"מ הקוקיסטית. האחת היא טענת המאמינים שקדושתה של גבעת טרשים נידחת, אי־שם בארץ השלמה, עולה על קדושת כל אתר מרכזי ידוע שקדושתו נובעת מחיבורו במהלך דורות רבים לאירוע מקראי או לדמות מהמשנה. החשיבות האמונית של מקום עומדת כאן ביחס הפוך לזיהויו המסורתי. על פי הטענה השנייה, התיישבות עם ישראל בארץ ישראל נעשית בחשבון אחרון למען האנושות כולה ובפרט לטובת הפלסטינאים. יתרה מכך, דווקא מתוך תחושת אחריות לגורל המקומיים בגדה, חובה להתנחל בלב עריהם ולכתר את כפריהם. עוד גורסים המאמינים שהיענות לתביעות הערבים רק תקל על התדרדרותם, ואילו כפיית הרצון הלאומי היהודי עליהם תביא גם לתחייתם הדתית שלהם, ותתבטא בסופו של דבר בהירתמותם מרצון לבניית בית המקדש למען גאולת ישראל, מתוך הכרה שזו גם גאולתם וגאולת העולם כולו.
בקרב הקוקיסטים התעצב אורח חשיבה הנוטה בכלל לפרדוקס כדרך תפישת המציאות וניתוחה. נוצרה חיבה מיוחדת לפרספקטיווה פרדוקסלית. ביטוי שולי אך חושפני לאפיון זה נמצא בהופעה של הקוקיסטים ובאופן הדיבור הייחודי להם. המאמינים ניסו להרשים את קהלם בהפרחת סממני "סגנון פרדוקסלי" שגרם להם עצמם להתבשם. תלבושתם המוכרת והבלתי מקרית בהחלט הייתה בנויה על שילוב ניגודים מודע. מצד אחד הדגישו ג'ינס, דובון ונעלי קומנדו במסגרות של לימוד גמרא ישיבתי, ומצד שני הבליטו כיפה שחורה, זקן ארוך, מקטורן וציציות במסגרת של פעילות ביטחונית בהתנחלות. קוקיסטים אף טבעו ביטויים המיועדים לשבור דימויים מסורתיים באמצעות תרכובת ניגודים מוחשית: "מגבעת בהרי בית-אל," "קלשניקוב וש"ס," "טנדר וסטנדר" וכן הלאה.
פניני לשון קוקיסטית צורמים יותר, בגלל הקיטוב הדחוס בהם, הם אלו שהסמיכו ביטויי קדושה, הנאמרים בדרך כלל בדחילו ורחימו, עם ביטויי חולין המשקפים שגרה, חומריות, אפילו גסות. החל במסורת רטורית זו הרצי"ה, וקוקיסטים החרו-החזיקו אחריו. כך למשל הוולגריזם בנוסח "הנהלת החשבונות של השם," או "הפימפום האלוהי." חזרו על נוסחאות חריפות אלו שוב ושוב, לכאורה בטבעיות על אף שניכר המאמץ להגותן, ושאבו הנאה בלתי מסותרת מהתגובה המתחלחלת של השומעים.
בטקטיקות פרובוקטיוויות אלה ביקשו הקוקיסטים להציג את הקדושה שבחולין. המצטיינים ברטוריקה הפרדוקסלית נחשבו בעלי מעלה רוחנית יתרה. לפנינו עוד עדות ללידתה של טרמינולוגיה דתית חדשה, המבטאת חוקיות דתית מקורית. לשון הפרדוקס הזו רימזה על המתח בו מצויים המאמינים והביעה את הסתירה שבמעשה הגאולה עצמו.
חיבת הפרדוקס של הקוקיסטים לא הסתפקה בדיסוננס שנוצר מחיבור יסודות שאינם הולמים על פי שגרת המסורת. המאמינים נמשכו באופן כפייתי לאותם מקרים בהם ההופעה הגלויה, המקובלת, הרשמית, עמדה בסתירה למהות רזית, הנחשבת מקורית וממשית יותר. קוקיסטים סרקו את סביבתם במאמץ לאתר בה תופעות שניתן לפרשן בדרך פרדוקסלית זו, כך שתאוששנה את אמונתם. הם ביקשו לראות את החטא והכפירה כקיימים למראית עין בלבד – באמת מסתתרת מאחוריהם אמונה גדולה. תוך כדי כך יש והגיעו בקיצוניותם עד אבסורד ולפיו הדתיות הפנימית הזו, הנדמית כאנטי-דתית, למעשה היא דתיות מהמדרגה העליונה ביותר.
קצרה הדרך מכאן להנחה שמי שתוכו כברו הרי שהוא נחות מבחינה דתית, ושהאדוקים בתומ״צ בעצם אינם בעלי יתרון דתי. פסיכולוגיה פרדוקסלית זו היא "אנוסית" במידה רבה. תקדים מאלף לענייננו ניתן למצוא בקשר שבין תופעת המאראנוס לשבתאות. בשבתאות קיבלה האנוסות לגיטימציה. יתרה מכך, השבתאות סיפקה תיאולוגיה שהפכה את הפער והסתירה בין הגדרה והופעה לבין מה שכיסו עליו למופת דתי. האנוסים נחשבו כקדושים נסתרים, ומעמדם הבעייתי זכה להאדרה. בנוצריותם נמצאו סוד ושליחות. מאחורי ההמרה לא הייתה כביכול אלא יהודיות עליונה, ולשמה נועדה ההתנצרות. הוא הדין בציונות החילונית על פי הקוקיזם. כיוון שמעל ומעבר לדתיות תורנית גלויה חבויה דתיות פלאית יתרה, אפשר למצוא בתחייה הלאומית, הפורקת עול ומתפקרת, קדושה יתרה.
מתוך הצורך להמעיט בערכה של המציאות החיצונית שאיימה על דתיותם, תיספו המאמינים את משקלה היחסי של המציאות הפנימית. לשם כך טיפחו מ"מ באמצעותה אפשר היה לראות את עולם החטא והכפירה היהודיים כ"אנוס" וממלא משימה חשאית נשגבת למען הדת. הקוקיסטים היו מרותקים לאידאה של האנוסים; דימוי אנלוגי זה מילא תפקיד חשוב בתפישתם את סביבתם החילונית.
המשיכה לפרדוקס והיכולת לעמוד במתח המשתמע ממנו נתנו לקוקיסטים הרגשה של ייחוד ועליונות ביחס לסביבתם. תחושת הביטחון והיתרון של המאמינים נלוותה לתחושת החירות החדשה שהעניקה להם תיאודיציית הפרדוקס. ההתמודדות עם הדיסוננס הייתה חוויה משחררת. קוקיסטים התבשמו מהאפשרות שנפתחה בפניהם להכיל ניגודים, לגשר על פערים ולפתור סתירות. ניפוץ חוקי הברזל הלוגיים והריאליים, והחריגה ממגבלות התודעה הקונוונציונלית, הביאו אותם לאשליה של כל-יכולים. הם חשו כמסוגלים וזכאים לפרוץ כל גדר ולפרוק כל עול. אפילו נתפשו ליעוד של שבירת מסגרות נורמטיוויות. נוצר כאן פוטנציאל אנרכי, היכול להתבטא בתחום הדתי או האזרחי.
הקוקיסטים ניחנו במאפיינים ספיריטואליסטים, שמתוך הדגשתם את האמונה היונקת מהנסתר וממעיטה בערך הגלוי והמקובל, ראו עצמם עומדים מעל לחוקיות העולם. הם מצדם כבר היו מצויים בתחומי עולם חדש, עולם מסתורין, עולם נגאל. החירות הפנימית המשיחית שנהנו ממנה לא הייתה פרי התגלות חד-פעמית, חוויית שיא חריגה, אלא מצב קבוע, ההופכם לבני עליה. ממדרגתם היתרה הם התייחסו בביטול למגבלות העולם הזה, ונהגו בהתנשאות כלפי שאר האדם. התחדדה ההפרדה בין קטגוריית ה"מאמינים" לאלו שלא זכו להארה, והראשונים הרשו לעצמם לאתגר נורמות מקובלות, פוליטיות, מוסריות ואף דתיות.
דווקא עם הגאולה הציונית איבדו הדתיים המסורתיים את חירותם כיהודים. את מרחבי הביטוי והסיפוק שביקשו בתחום ההיסטורי שאכזבם, מצאו לבסוף בתחום התיאולוגי. אם לא בספירה החברתית-מדינית, הרי בזו הדתית יכלה יהדותם להתמצות בשלמותה. בקוקיזם יש אידיאלוגיזציה של התבוסה שהנחילה ההיסטוריה לדת.
הרציונליזציה המ"מ עושה להסטת מרכז הכובד מההיסטוריה כפשוטה, וזאת על ידי ההתמקדות במהותה הנסתרת. מספרים בישיבה שהראי"ה נהג לכתוב "הסתר-יה" במקום היסטוריה. עוד התברר, למרבית האירוניה, שבזאת עשו הקוקיסטים דווקא להחשבה יתרה של ההיסטוריה, שלפני ולפנים שלה נמצאה פתאום קדושה מיוחדת. חוק הפרדוקס המבטל מתחים במערכת, טען אותה מחדש במתיחות מרמה גבוהה יותר. הפרשנות הקוקיסטית נשארה במסגרת המסורתית הנוקטת במושגי היהדות הדתית הישנים; אולם היא הביאה להתפוצצות דיאלקטית בליבם.
גדעון ארן
גדעון ארן הוא פרופ' לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. חוקר ומרצה בנושאי דת, מצד אחד, ובנושא הקיצוניות, מצד שני, ובעיקר הוא מתמחה בחקר הקשר שבין השתיים, בישראל, ביהדות העבר וההווה, ובהקשרים השוואתיים. מחקריו מתבססים בעיקר על עבודת שדה. בשנים האחרונות פרסם ספרים ומאמרים על פנדמנטליזם, כתות ותנועות רדיקליות, אלימות דתית, טרור. מסיים בימים אלה כתיבת מונוגרפיה על טרור המתאבדים במזה"ת.
Follow Me:
