אתם מוזמנים לקרא את החלק החמישי מתוך הפרק השישי בספר "קוקיזם" של גדעון ארן אשר מדבר על "צמצום", קריאה מהנה!
עם הגאולה, כשהיהדות שלמה והאמוניות מוחלטת ובלעדית, ניכרת מגמה נגדית לכיוון חלקיות צרה וחד־מימדית. כששאיפת ההתפשטות, להקיף ולאחד הכל, מקצינה וממצה את עצמה, היא שבה ופונה להצטמצמות שסופה התכנסות נקודתית. במ״מ הקוקיסטית מתגלה תהליך שבשיאו הוא חוזר ונעשה להיפוכו, כמטוטלת.
יסודות דתיות שצמחו לסדרי גודל קוסמיים, חזרו למקורם והתכווצו לגבולות ישראל לבדו. הקוקיזם שיצא לנכס לדת עולם ומלואו, מצא עצמו דחוק בשטח זעיר וסגור. זהו שברון המיסטיקה והמשיחיות שניכר בתיחומה מחדש של הקדושה, בהחלתה על מסגרת מוגדרת שגבולותיה צרים. המ"מ השופעת ומתפשטת הסיטה את זיקתה פנימה. יורשי הרב מיקדו את כל אמוניותם במדינת ישראל ובתורת ישראל. כך הם הביאו את הדת לסף פתיחה נועזת, ובו-בזמן גם לאפשרות של הסתגרות שמרנית.
הנוסחה הקוקיסטית מזהה יהדות שלמה עם לאומיות, וכבר בכך יש משום צמצום. בפועל הסתפק הקוקיזם בפחות מלאומיות במלוא מובנה. קוקיסטים ייחדו לדת רק מספר רכיבים של הלאומיות. בחרו להצטמצם בנושאי "ארץ ישראל" ו"ממלכתיות". זוויות הראיה הצרות דרכן בחנו קוקיסטים את הלאומיות, הצטלבו בענייני מדיניות חוץ וביטחון ובענייני ישוב הארץ השלמה. בצומת המ"מ הקוקיסטית עמדו פוליטיקה והתנחלות. עניין מוגבל, שנעשה לחזות הכל.
אחרי שהמ״מ ביטאה את שאיפתה לגעת בשלל תחומי החולין המודרני ולחול על מכלול נושאי חברה ומדינה, היא בחרה לשוב ולהתרכז במגזר אחד בלבד, צר יחסית ולאו דווקא מרכזי. מתוך טוטליות הקיום היהודי הסתפק הקוקיזם ביסוד בודד של הלאומיות. ההתמקדות לא הייתה בנושא עקרוני או תרבותי, כי אם בשאלה פרקטית ספציפית. בצד המשיחיות הרחבה והמיסטיקה העמוקה התקבל צמצום פרגמטי מעיקרו.
הקוקיזם מצא לו את הממלכתיות, מדיניות חוץ וביטחון, ובעיקר התנחלות וסיפוח יו"ש, כתחום להתגדר בו. מדוע פנו המאמינים להשקיע את כל המ"מ המקורית שלהם דווקא בשטח המסוים המוגבל הזה?
כינוס המ"מ כולה בנקודת העצמאות והריבונות בא״י נעשה על שום שכאן, ורק כאן, התגשמה הגאולה. הקוקיזם התמקד בלעדית באותו חלקיק מהחזון המשיחי שאמנם התממש, במרכיב היחידי בשיטתו הכוללת של הראי"ה שזכה לאישוש. ההישג השלטוני שהתבצר, וההישג הטריטוריאלי-אסטרטגי שהתווסף, יצרו מציאות של גאולה ולא עוד גלות. הקוקיזם השקיע עצמו ללא שיור במסגרת אותם גבולות שהם יחידים כמעט בערכיותם החיובית מהבחינה הלאומית – ולפחות חלקית, גם מהבחינה הדתית. כאן נמצאו למאמינים אותות חיצוניים ברורים לממשות הסודית הנגאלת, אישורים לאמיתות התורה המ"מ. בתחום הנדון השיג הקוקיזם את ההלימה המיוחלת בין אמונתו הפנימית לבין המציאות האמפירית הגלויה. מכאן אפשר היה לשאוב תימוכין לטענה שבשורת הרבנים קוק וחסידיהם, נבואתם, עומדת במבחן ההיסטורי.
את הספרה בה ניכרת הגאולה ונחשף המסתורין קידשו במיוחד. בתחום הזה בלבד גם נמצא מה שקרוי בשפת הקוקיסטים "כלל-ישראליות", כלומר הסכמה המקפת מגזרים רחבים ושונים בעם ומהווה בסיס להידברות ולשיתוף פעולה בין דתיים לחילונים. הקוקיזם רואה בכלל-ישראליות של עניינים הנוגעים לא"י השלמה הוכחה ניצחת לאיכות האמונית הפנימית השורה בהם. המאמינים מניחים שבנושאי הממלכתיות או ההתנחלות יש גרעין דתי, תכונה סגולית, וזה הדבר שמסביר את העובדה שהם תשתית לקונסנזוס לאומי מסוים (אפשר לגרוס הפוך – שמאחר שעל הנושאים הנ״ל יש פחות או יותר קונסנזוס בישראל, נוטים הקוקיסטים לתת בהם ערכיות מ"מ). מה שהתקדש בדיעבד משום שתיפקד כמכנה משותף, הוצג כאילו יש בו קדושה אימננטית א-פריורית. אמר לדוגמה רב ומתנחל:
"מדרך הטבע אנו (כמאמינים) אוחזים בדבקות בנקודות השייכות לכל הציבור הרחב. לכן, למשל, לא רק התיישבות אלא גם עלייה ראוי שתהיה בראש מעיינינו. על עניינים אלה אין ויכוח; גם לא בין דתי לחילוני. אמונתנו העמוקה היא בכל מה שמעל ומעבר לחומות המפרידות בין יהודים בישראל. אין זה תכסיס, אלא דבר מהותי פנימי"
העובדה שנושא כלשהו מקנה לדוגלים בתפישות לאומיות שונות אפשרות לדבר עליו בלשון אחת ולהתחבר לשם קידומו, היא הגורמת להעלאתו לכדי עיקר תיאולוגי נשגב. הקוקיזם הגביל עצמו למסגרות הסכמה לאומית, גם אם לעתים שגה באיתורן, או התקשה לקבלן כמות שהן. הדבר גבל בקידוש הקונסנזוס. המאמינים טענו בערכיות מ"מ נושאי התיישבות או חוץ וביטחון, הנמצאים בדרך כלל בתחום ההסכמה ה"עממית", ובו בזמן נמנעו מלגלוש לנושאים השנויים במחלוקת ציבורית. הקוקיזם דחס את אמוניותו לאותן גומחות בהן לא קיימת מלכתחילה הבדלה מהותית בין דתי לחילוני. אותה סגולה אמונית – העדר הפילוג – מקורה בכך שהעניין הנדון הוא ניטרלי מבחינה תרבותית. ההתגדרות הדתית היא בפרגמטי ולא בערכי. פוליטיקה ואסטרטגיה נעשו לעניינים טוטליים ואבסולוטיים. חדירה לקסבה של חברון, או מניעת אוטונומיה מפלסטינאים, נעשו חזות הכל.
במסגרות דתיות-לאומיות שונות, בעיקר כשהן מקצינות, מתגלה נטייה להתמחות בשטחים נטולי ערכיות כלשהי, הפטורים ממילא מהתייחסות לשאלות תורה ואמונה שמחייבות העמדת המסורת במבחן המודרנה. דוגמה בולטת נמצאת בישיבות התיכוניות, שם בצד לימודי קודש שבכורתם בלתי מעורערת יש גם לימודי חול; אמנם רמתם של אלה מתקדמת, אבל הם מוגבלים מראש ונעדרים הרחבה והעמקה בתחומי תרבות כמו ספרות, היסטוריה ופילוסופיה. במקום זאת מועדפים המקצועות הריאליים-טכנולוגיים. על כן, למשל, ההתמקצעות במדעי ההנדסה והמחשב פופולרית באוכלוסייה זאת.
ההתרכזות בתחומים פרקטיים הניטרליים מבחינה דתית מאפשרת למאמינים לעקוף את ההתמודדות מול תחומי חולין מודרניים ולאומיים, להשתלב במערכות אזרחיות כלליות, אפילו להצטיין במסגרתן, תוך כדי הידברות עם מי שאינם מקיימים מצוות. המערכת הקוקיסטית בוחרת להתמקד בכמה תכנים מעין אלה, נתפשת להם בהתלהבות ומעלה אותם למדרגת דתיות גבוהה.
התיאולוגיה הקוקיסטית פטרה עצמה מפריסת מערכת אידיאולוגית רחבה, המתייחסת למכלול שאלות חברה ותרבות חשובות שעלולות לעורר שאלות מביכות או ויכוחים בין מחנות שונים. ההתרכזות בניטרלי ובמוסכם יצרה תשתית ל"רומן" עם החילונים, לברית שבין המאמינים לבין ציונים שאינם שומרי מצוות. אלא שבסיס ההידברות והשותפות הזה הוא צר ושטחי. בסופו של דבר דווקא הגבירה הקרבה בין שני הצדדים והדגישה מה שמרחיקם זה מזה. כפי שעוד נראה, קואליציה לאומית שעניינה רק ריבונות והתנחלות ממחישה את הפער התרבותי שבין מרכיביה.
כתוצאה אירונית נוספת מההצטמצמות הקוקיסטית, נהפכו סוגיות שנתפשו בזמנן כמצויות מחוץ לוויכוח בין סיעות לסלעי מחלוקת בפני עצמן, וזאת בין השאר מפני שהסתפחה להן קונוטציה דתית. ובכל זאת, הקווים החותכים את הקהל הישראלי לפי עמדותיו בסוגיות כמו ביטחון והתישבות, אינם חופפים את השסע שבין דתיים לחילונים. קורה שבצד המקסימליסטי-אקטיוויסטי של המתרס יש חובשי כיפות וגלויי ראש גם יחד. לפי גרסת הקוקיסטים, עובדה זו "היא הנותנת" לגבי קדושת הממלכתיות והארץ, ואף לגבי ההנעה הדתית, גם אם נסתרת, של חסידיה החילונים.
התקשרות דתיים עם חילונים רק על יסוד המכנה המשותף המצומצם של א"י השלמה, ומתן סטטוס אמוני לקונסנזוס שכזה, דווקא יסודות קוקיסטים אלה עלולים לגרוע מאפשרות הבנת אמת בין המחנות, סובלנות והזדהות. אין זה מקרה שבולטות הקוקיזם – שדגלו "כלל ישראל" – מתקשרת לעליה במתח שבין דתיים לחילונים.
הבחירה הקוקיסטית להתמקד בנושאים שבהם תיתכן אחדות דעה ומעשה בין דתיים וחילונים, שירתה את מטרת הפצת המסר האמוני וגיוס והמרה לחיי תומ"צ. גם אם הבחירה לא נעשתה לשם כך מלכתחילה, הרי שהודגשה בשל זאת בדיעבד. המ"מ החלה להתרכז בתכנים שאפשר לנצלם כאמצעי חליפי לסיפוח החילונים לדת. נכשל הניסיון להשיב את הציבור הישראלי שרחק מהדת בדרך המסורתית של שכנוע במישרין. במקום המאמץ הישן המפורש ברוח הרבנית, עלתה שיטת "גיור" חדשה, עקיפה, המבקשת לקשור את החילונים לדת בעזרת יסודות לאומיים-מדיניים המקבלים תוכן אמוני.
כתוצאה מהדתיזציה של הלאומיות, לא רק שנפתחה אפשרות תשובה לדת ולתגבור הלאומיות גם יחד, אלא אף נרשם שיפור במצב הדתיים-לאומיים בחברה. קידום הדתיים-לאומיים נגזר הן מהעלייה במעמד הדת בישראל, הן משום שהדתיים הפכו לנושאי הדגל של התכנים הלאומיים. עד לשלב בו דבקו הקוקיסטים בתורה המ"מ, הייתה הציונות הדתית שולית ונחותה מבחינה סוציו-פוליטיח. נוסף לכך שיוקרת הדת עצמה הייתה בשפל, נחשבו הדתיים בעיני עצמם ואחרים כחלשים גם במובן הלאומי. הם לא היו ביוזמים ובמובילים בתחומים הממלכתיים המרכזיים כגון התיישבות וביטחון, והם לא היו אלא שותפים זוטרים ומזולזלים בהווי הסובב על אהבת הארץ. בין השאר נבע הדבר מכך שהדתיים הלאומיים עצמם לא התמסרו בכל מאודם לפעילות בתחומים אלה, משום שלא היו שלמים עם הזדהותם הישראלית. למירב נתפשו ענייני המדינה והארץ כניטרלים מבחינת הדת. מרגע שהעניקו להם הקוקיסטים ערכיות דתית, הונעו המאמינים לדבוק בגילויי הממלכתיות השונים ולעבדם ביראה ואמונה.
כך נרתם הקוקיזם בהתלהבות בלתי מתפשרת למימוש מספר נושאים שלדידו לא היו עוד לאומיים גרידא אלא דתיים. קשה לקבוע באיזו מידה נבחרו נושאים מוגדרים אלה בכוונה תחילה, כדי לבצר את ביטחונו של הציבור הדתי-לאומי ולקדם את מקומו בחברה ובמדינה. אך, ללא ספק, מרגע שנתגלתה פונקציה זו של הקוקיזם, היא תרמה לחיזוק מגמת ה"התמחות" הדתית הספציפית במבחר נושאים ישראלים מובהקים.
גדעון ארן
הקוקיזם השתוקק להפקיע לעצמו את לב-לבה של ההסכמה בין דתיים לחילונים. הדת המ"מ העמידה במוקדה יסודות ארצישראליים כמו עצמאות מדינית או הגנת גבולות. המאמינים השקיעו את דתיותם בתחומים שניזונים מאנרגיות לאומיות אדירות, ושבהם הגיעה הלאומיות להישגים מרשימים. עוצמת כוחות אלה נתפשה כמעידה על פנימיותם היהודית. אפשר שאלמלא הופנו כוחות יהודיים אלו לאפיקים חילוניים, היו מתבטאים בחיים דתיים סוערים ויצירתיים.
הקוקיזם נמשך לתחום "הכי ישראלי". הוא דחק עצמו לאותם מקומות בהוויה הציונית שבהם ניצחון החולין, במאבקו התוך-יהודי כנגד הדת, נראה לכאורה סופי ומוחלט. הקוקיזם ביקש לו אותן מובלעות בודדות וצרות בישראל שעליהן יש לחולין מעין מונופולין, שבהן יש כמעט חולין "נטו". האורתודוקסיה הכירה בכך שבמקומות אלו כבר הובסה, ולכן ויתרה מזמן על תביעה ביחס אליהם. ממילא לא היו עוררין על זהותם של מוקדי הלאומיות הנדונים. הקוקיזם טען בקדושה יתרה אותן גזרות באופק הציוני שבהן תהליך החילון נראה כאילו תם ונשלם.
הקוקיזם ערבב תחומי קודש וחול דווקא היכן שההגדרות המבחינות ביניהם נדמו ברורות וסגורות. כשלא היו כבר ספקות לגבי חילוניותו המוחלטת של תחום כלשהו, בא עליו הקוקיזם לכבוש אותו לדת, ואילו באותם תחומים שאפשר להתווכח על מידת חילוניותם, שם נרתע הקוקיזם מלתבוע בעלות. הקוקיזם עט על הפוליטיקה הישראלית, אך נשמר מלחטט בנבכי הספרות או האמנות, למשל. בשטח המדיני יש אפשרות לקומוניקציה וסולידריות בין דתיים לחילונים, ואילו בשטח התרבותי קשה יותר להגיע להבנה. לתחום העמום והפרוץ הזה שבין קודש לחול לא נכנס הקוקיזם, ובמקום זאת הוא בחר לערב את הדת היכן שהחולין שלט לבדו.
את הברית עם החולין, את תחיית הקדושה, חיפשו המאמינים במקום בו לא נראו סימנים יהודיים מובהקים. מדוע נהגו כך? אולי משום שבתחומים שבהם החולין בטוח בעצמו או רואה את חילוניותו הכרחית ומובנת מאליה, לא מתפתחת הכרה חילונית מפורשת ושיטתית. בהעדר פרובלמטיקה של זהות יהודית, לא מתגבשת אידיאולוגיה חילונית והסנטימנטים החילונים שטחיים משהו. בתחומים אלו יש מידה של "ניטרליות יהודית" ומתקבלת "חילוניות שממילא". זו החילוניות שהקוקיזם מעדיף לנכס. לעומת זאת, בתחומים הטעונים במתח יהודי גבוה קיימת רגישות לקונפליקט המתמשך שבין דת לחולין, ובתגובה לכך נוצרת בהם הכרה חילונית המודעת לשבריריותה ואינה ממעטה בהערכת יריבתה הדתית. בשטחי תרבות כמו מדע או שירה, להבדיל מביטחון או התיישבות, אין תמימות או סתמיות יהודית. שם החילוניות היהודית מודעת לעצמה ונעשית מושא קשה יותר לטיפול קוקיסטי. שם מתמודדת החילוניות עם שאלת יהדותה, ומפתחת זהות יהודית שבמסגרתה אפשר אפילו שתאמץ לעצמה יסודות הנחשבים מסורתיים ודתיים. מיני "תודעה יהודית" כזאת יכולים להציב אתגר למ"מ יותר מאשר "חולין נקי".
בין בני הברית החילונים של הקוקיזם, כולם נציגי הפנתיאון הלאומי המסורים לא״י השלמה, היו דמויות מתחומי היצירה, ההגות והחינוך – כגון משה שמיר, נעמי שמר, משה טבנקין וישראל אלדד. אלה התגלו כפחות "נוחים לשימוש" מבחינת הקוקיזם, הנוטה לכפות על האחר זהות שאינה מתיישבת עם הגדרתו העצמית. לעומתם, לאנשי צבא והתיישבות כמאיר הר-ציון ורפול, אנשי ארגון וביצוע כאורי בראון ואנשי טכנולוגיה ואסטרטגיה כיובל נאמן, להם לא היה צורך או יכולת לטפל בסוגיית הטבע היהודי של פועלם, ובדרך כלל היו אדישים לחילוניותם הם ולדתיותם של אחרים. הקוקיסטים נשבו בקסמם של האחרונים והלכו עמם כמהופנטים כברת דרך ארוכה, ואילו הקודמים מעידים ששותפיהם הקוקיסטים נהנו מקרבתם והתגאו בה אבל שמו סייג ליחסים ביניהם, למרות הזדהותם עם אותה תפישה לאומית ומדינית, ולמרות, או דווקא מפני, ששני הצדדים החזיקו בעמדות "יהודיות מאוד".
בהימשכות הקוקיסטים לחילוניות הסתמית על-מנת לקדשה, הם סטו מדרכו של הראי"ה שהתייחס בזמנו ל"חילונים מדעת" ־ אידיאליסטים בני העליות החלוציות, נציגי הציונות המגשימה מזרם תנועת העבודה. את ניצוץ הקדושה החבוי בתוכם איתר הרב בהשקפתם הדוגלת בין השאר בכפירה במורשת האורתודוקסית במפורש ובמוצהר. ואילו החילוניות שהקוקיזם סיפח לדת הייתה אדישה תרבותית ונטולת עניין ביהדותה; כך התאפשרה התמסרותה לדתיים ללא התנגדות. חילונים כאלה יכלו לבטא רליגיוזיות עמומה, או נוסטלגיה ברוח ישראל-סבא, וכך התבטלו בפני קוקיסטים, שעה שאלו אינם עומדים בפיתוי לאמצם בחום.
הקוקיזם נמשך לציונות, אבל כשהתקרב אליה לא העז לחבק את מלוא היקפה. במקום זאת הוא התכנס באותו חלק קטן מתוכה שבו צלחה דרכו של החולין בלי שיצטרך אישוש מהדת.
לכאורה, עירוב תחומי הקודש והחול, הרי זה אינטרס של הקוקיזם. אלמלא אותה מידה של אי-בהירות וחפיפה ביחס שבין יהדות מסורתית לציונות מודרנית, לא היה הקוקיזם עולה מלכתחילה, וממילא לא היה מצליח להגדיל את הערבוביה ביניהן, שהיא מהשפעותיו החשובות על ההוויה הישראלית. אלא שתוך כדי כך התברר האיום שחיבור הקודש והחול מעמיד לאורתודוקסיה המסתתרת מאחורי המ"מ. הגורם שעתה דחה את הדת הוא זה שקודם משך אותה.
מגמת הצמצום של המ"מ הקוקיסטית, המיועדת להגן על האורתודוקסיה ולהחיותה, קיבלה את ביטויה המובהק בעצם הופעתו של ג״א. התנועה שאינה אלא התפרצות הקוקיזם לעולם הישראלי, היא גם שיא הנסיגה הקוקיסטית, שהתגלתה בהתמקדות הבלעדית בנושא הארץ השלמה ובמידור העשייה סביב א״י, הן בזמן הן במרחב.
התוצאה שהתקבלה היא ריטואלית מעיקרה. תוך כדי מיקוד בפוליטיקה של יו"ש, הוענק לה מעמד של מצווה. שלפו מתרי"ג מצוות אחת, שנחשבה פחותה או זנוחה, ועשוה מרכזית. גם אם אין מקלים ראש בקלה כחמורה, זו האחת מאפילה על האחרות. עבודת האלוהים הולכת ומתמצה בקיום מצווה אחת מרבות, משנית ממקורה. הדבר דומה לתופעה המוכרת מתולדות החסידות: אנשי אמונה מופלגת היו בוחרים להם מצווה אחת משלל מצוות התורה, אפילו מצווה טריוויאלית, ואת כל חסידותם היו מבטאים באמצעות קיומה לפנים משורת הדין. מעין הידור מצווה. כדברי קוקיסט בכיר: "כשם שחסיד אחד קנאי במצוות ציצית, ואחר בתפילין, כן אנו המאמינים מקפידים במיוחד במצוות כיבוש וישוב הארץ הגדולה." לפוליטיקה של א"י השלמה נקשרה משמעות של סקרמנט.
קוקיסטים הפכו מדיניות חו״ב מקסימליסטית למדיום מיסטי-משיחי. האקטיוויזם התנועתי קיבל איכות פולחנית. שלא כמו במורשת הרבנות, אין משמעות המעשה האמוני הזה רק זכירה אלא גם יידון מציאות, שמימית וארצית. להתנחלות ולריבונות בגב ההר היו השלכות מיתיות ומאגיות.
להצטמקות תחום הקבליזציה התלווה תהליך מותנה והפוך. הנקודה האחת בה התמצתה המ"מ הקוקיסטית קיבלה בהדרגה אופי של הלכה פסוקה, כזאת שמציינת את החברה החרדית הנאחזת בהוראה מדאורייתא או מדרבנן כדי לקיים את התבדלותה. הרגישים והנוקבים שבחבורה הכירו בכשל הדתי הנגרם ע"י ההתכנסות הנקודתית. רב מהגוש קרא למאמינים לתת "את הדעת לצמצום שאחז בם. נאמני א״י הפכו ל'משוגעים לדבר אחד'. כל הפעולות, כל השיחות, כל השיעורים, כל ההתבטאויות – הכל בנושא אחד: א״י. רב כי נשא דברו, הרגיש שהוא מוכרח לומר משהו על מצוות ישוב הארץ. מה 'סתם' הלכות שבת או ברכות? צריך לומר משהו חשוב, לאומי, 'פוליטי'.״ בהמשך לכפירה במ"מ בשל הצטמצמותה, הציע הרב לשוב "לדרך המלך" המסורתית ולהשתקע מחדש "בהגדלת תורה וחינוך בעלי תשובה". בו בזמן הוסיפו חבריו המאמינים והאשימו את הקוקיזם, שהתמקד בפוליטיקה של יו"ש, בכך שעבר את "הגבול הדק כחוט השערה המבדיל בין אידאליות רוממה לאינטרסנטיות סיעתית." אופוזיציה תוך-קוקיסטית טענה שההיגדים של המחנה האמוני מתגלים כתביעה של חוג דתי מסוים, שבעודו מסתגר מכלל-ישראל בגטו הציוני-ממלכתי שיצר לו, הוא מבקש לכפות על הציבור הרחב דין ארצישראלי כזה שקשה לעמוד בחיוביו.
בהמשך לביקורת העצמית, יש שהשוו את הקוקיזם המצומצם ל"שטיבל" במובן האידיאולוגי והפרקטי, ואת הגוש הציגו כעדת חרדים המגיחה ממכלאותיה רק כדי לגזור "חוקי כשרות" שהרוב החילוני ממילא אינו מוכן לקבלם. הלכה והתנסחה משוואה המזהה את הקוקיזם הצר עם אולטרה-אורתודוקסיה, אותה אולטרה-אורתודוקסיה שההתעוררות האמונית ראתה עצמה כאנטי-תזה לה. לאחר שחרורו ממאסר בעוון השתייכות למחתרת היהודית בשטחים, הציע האקטיוויסט האמוני דן בארי "נושא לחשבון נפש: כיצד הפך העיקרון שלא למסור חלקים מא״י להיות כמו דרישת החרדים לשמירת שבת, במקום ששמירת השבת ושלמות הארץ (יהוו בסיס) לקונסנזוס, שאיפה ציונית כללית המובנת לכל."
בציון עשור לג״א יצא רב ומתנחל קוקיסטי בדברים קשים של "אפיקורסות אמונית":
"(הקוקיזם)נראה בעיני כניסיון להגיע להוויה אחדותית. הוא מסמל את הרצון של הציבור הדתי לפרוץ את המסגרת הרוחנית שלו ולהשתלב בזרימה של החיים הציוניים, תוך שהוא מכוון אותם קדימה. הבעיה היא שהניסיון הזה הולך ונהפך מול עינינו להלכה חדשה. יש כאלה הנאבקים למען שמירת השבת, ואילו אצלנו נאבקים למען יו״ש… הסכנה היא שנתחיל לחיות את המציאות רק דרך הפריזמה של המאבק על א״י. כך הפכה משנת חיבת הארץ (…) לאחד הגורמים העיקריים המפרידים בין היהדות הדתית-לאומית לציבור החילוני.
א״י, כמצווה, קשה לחילונים יותר מהמצווה לשמור את השבת… אם אנו מציגים את ישוב הארץ כעול חדש על הגב המבקש להזדקף, במקום שזה ייתפש כעניין של חופש וטבעיות, אין פלא שניסיונות כפיית השבת נראים לציבור החילוני סימפטיים יותר. פתאום גם לציבור שלנו העניין נהפך למין 'מצווה'."
גדעון ארן
גדעון ארן הוא פרופ' לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. חוקר ומרצה בנושאי דת, מצד אחד, ובנושא הקיצוניות, מצד שני, ובעיקר הוא מתמחה בחקר הקשר שבין השתיים, בישראל, ביהדות העבר וההווה, ובהקשרים השוואתיים. מחקריו מתבססים בעיקר על עבודת שדה. בשנים האחרונות פרסם ספרים ומאמרים על פנדמנטליזם, כתות ותנועות רדיקליות, אלימות דתית, טרור. מסיים בימים אלה כתיבת מונוגרפיה על טרור המתאבדים במזה"ת.
Follow Me:
