אתם מוזמנים לקרא את הפרק השישי ואת החלק השישי שלו מתוך הספר " קוקיזם " של הכותב פרופסור גדעון ארן. קריאה מהנה:
הקוקיזם צמצם את כל המ"מ לנקודה אחת, היא הפוליטיקה הישראלית של חוץ וביטחון, בעיקר זו הנוגעת לריבונות והתיישבות בשטחי א"י השלמה. בו בזמן, זוהי "פוליטיקה קבלית".
לדידם של קוקיסטים, "הפוליטיקה אלוהית" תמיד. גם אם היא בתחתונים, מובנה והשלכותיה בעליונים. בפוליטיקה, יותר מבכל מקום אחר, מתמסמס הפער בין שמיים לארץ, והם מתמזגים למערכת אחת בה הפוליטיקה הקונוונציונלית היא סמל ומכשיר לפוליטיקה טרנסצנדנטית, שאינה פחות ריאלית מקודמתה. פוליטיקה זו היא מכלול שלם שיש בו מעבר משמעויות והשפעות ממישור כוחני-עסקני למישור רוחני קוסמי, ובחזרה; ישנה ערבוביה או הדדיות בין מציאות משיחית ומיסטית למציאות של ממשל, מינהל וסיעתיות. מאמץ פרלמנטרי וחוץ-פרלמנטרי תכליתי ומיומן מכאן, תפילה מלאת כוונה ועיון בסתרי תורה מכאן – הכל, כך טוענים, ריאל-פוליטיקה. ויש מוסיפים כי אלו וגם אלו דווקא מטא-פוליטיקה.
עם ראשית ניסיונות האחיזה היהודית בלב חברון, באמצע שנות ה-70, כשהיה שמעון פרס שר ביטחון בממשלת רבין והשייח עלי ג'עברי כיהן כראש העיר הפלסטיני, התוודה הרב לוינגר:
עטיפת קוקיזם – גדעון ארן
"ברחבת 'בית הדסה', פרס משתחווה לג'עברי, ג'עברי משתחווה לר' מוישה (לוינגר עצמו), ור' מוישה משתחווה לקדוש ברוך הוא; והקב״ה שב ומשיבנו לקסבה, לתחנת האוטובוסים, לשוק הסיטונאי ולתל רומיידה"
פוליטיקה קוקיסטית לא מכירה בקיום מוקדים נבדלים ומנוגדים במשחק כוחות, אלא מניחה רלוונטיות או לגיטימיות של גורם אחד בלבד, שיש חשיבות רק למה שבינו לבין עצמו. זו פוליטיקה שאינה פתוחה ומתפתחת, אלא קבועה וממומשת מבראשית, שואפת מעצמה ליעד מוכר והכרחי. פוליטיקה דטרמיניסטית ואימאננטית המזוהה עם הדינמיקה האלוהית שהגיונה רוחני ונסתר. גרעינה רק בישראל, אך היקפה כל-עולמי. כך אפילו תככנות תוך- ובין-מפלגתית משמעותה עמוקה מבחינה קוסמית. בהתמסרות הקוקיסטית לפוליטיקה יש משום השתתפות במהלך נשגב, השתלבות בתנועת הקיום כולו. באקטיוויזם מדיני הנסב על ביטחון והתיישבות יש מימוש מ"מ.
מכאן נבעה הביקורת על התפישה החילונית-מדינית של הציונות, שראתה עצמה כתגובה לעלילות ורדיפות אנטישמיות וכפרה באמיתותה כתנועת גאולה או שיבה המונעת מכוח אמוניותה המקורית הסודית. הוא הדין בכל עניין מדיני למינהו. למשל "מבצע ליטני", שביקשו להרחיבו לכדי מלחמת כיבוש, מלחמת מצווה, שתגשים את היעוד המשיחי. כדברי פורת אז:
"חבל שטרגדיה כ'אוטובוס הדמים' בכביש החוף היא שהחזירה את הממשל לנהוג בדרך האמת, בדרך ההכרחית, לחזור לעצמו ולשליחותו ולעלות על לבנון. צריך היה להכריז על המלחמה מכוח הריתמוס היהודי הפנימי ולא מכוח תשובה לרשעות העולם וגוייו. צריך היה להענות לקץ הדוחק בנו".
עפ״י נוסחאות קוקיסטיות, "פוליטיקה היא גאולה," "פוליטיקה זו היהדות השלמה" ופוליטיקה היא "קידוש השם". המאמינים ציטטו פעמים אין-ספור את הרצי"ה לאמור: "עניינו של עם ישראל לקדש את שם ה' בעולם. איך נעשה הדבר: … בפוליטיקה הכללית במדינה שלנו, מדינה של השראת השכינה.". על כך הוסיף רב קוקיסטי: "חיזוק הממלכתיות הישראלית היא-היא עבודת האלוהים."
הר' לוינגר חזר ודרש על טיבה העילאי של המדינה. את "התעשיה והחקלאות" העמיד במדרגת קדושה אחת עם ישיבות ובתי כנסת. לטענתו, "אי-הכרת המסגרות הממלכתיות במעלת קדושתן, היא חסרון בהכרת האנשים המתפקדים, לא בעצם המסגרת." וכן, "לצבא ולכוחות המשטרה… קדושה מיוחדת." כה גדולה היא קדושת המדינה עד שאפילו הרבנות יונקת ממנה. בכנסת מתגלה מעמד התורה.
חידושו המקורי של ישראל וייחודו, יתרונו ושליחותו, זו הפוליטיקה. הוסיף הר' אבינר: "הופעת הרצון האלוהי… לברוא בנין חברה בת מיליון אנשים המכוננת בסדרי החיים המדיניים… זו מגמה עליונה… שלא נשמעה כמותה מעולם עד לרגע התגלות ה' לאברהם."
הקוקיזם היה מרותק לפוליטיקה, ולא התנצל או הכחיש זאת כי אם התהדר בכך. המאמינים נאחזו בפוליטיקה משום שהיה בה ביטוי אופייני ומופגן של ציוניות, ובאותה מידה היא ביטוי תמציתי ובוטה של כל ההפוך לדת המסורתית. הפוליטיקה, שיא הישראליות, היא גם שיא האמוניות.
ועם זאת קשה היה לקוקיסטים להסתיר את האמביוולנטיות הבסיסית ביחסם לפוליטיקה. מצד אחד, היא נחשבת שפלה וחמורה. התריעו מפניה וביזו אותה הרבה, בין השאר ע״י זיהויה עם עסקנות, זחלנות, פלגנות, עדריות, ציניות, זדון וצרות אופק, חומרנות ואנוכיות, שקר, התבהמות וכיו״ב. ציינו שפוליטיקה היא לבושו של הסיטרא אחרא. ניכר אצל קוקיסטים עניין מיוחד בהדגשת שליליותה של הפוליטיקה גם כדי להבליט את מידת הפרדוקס שבאימוצה כמדיום דתי. בדרך זאת העידו על עומק אמונתם ועל איכותה ה"פנימית" של הפוליטיקה, הראויה לפיכך למדרגת קדושה גבוהה במיוחד.
מצד שני, פיארו ורוממו את הפוליטיקה עד כדי הצגתה כ"מלכות". קבעו שכל כך חשובה הפוליטיקה, שהיא "מצדיקה אפילו סגירת ספרי גמרא בכדי להתמסר לה." יתר על כן, מפאת קדושתה "מצווים לטבול במקווה לפני שנוגעים בה ממש". ועוד גרסו, למשל: "התוועדות עם שר; חתימת תקנה, תקציב או חוזה; הכרעה של הנהלת סיעה או משרד ממשלתי; כינוס מועצת המפלגה; אפילו מפגש אקראי במסדרון הכנסת עם שתדלן זוטר – צריך שייעשו בדחילו וברחימו כמו לימוד תורה." פוליטיקה ארצישראלית זה עניין פנימי שבפנימי, והעיסוק בה כמוהו כעיסוק בסתרי תורה.
ריכוז הקוקיזם בפוליטיקה של חו״ב ויו״ש הפך את התחום הנבחר המצומצם לרווי מ״מ עד להתפוצץ. הפוליטיקה היא תחום האמונה, התחום שנגאל. שם כבר לא תופשת התורה המסורתית. הדת האורתודוקסית נהדפה מהשטח המוגבל הנדון, אך שלטונה התבצר ושגשג בכל שאר השטחים המהווים את רוב רובם של החיים היהודיים בישראל. רק בפוליטיקה הארצישראלית ניכרה קבליזציה, רק בה אורחות עולם ההלכה לא נהגו עוד. הגם שמדובר כאן במובלעת מ"מ קטנה, היה בה פתח לפריצה דתית מקורית, גם פתח לתנופה פוליטית מפתיעה. קוקיסטים החרו החזיקו אחר הרצי"ה: "פוליטיקת כלל ישראל – היא תורה, היא קדושה.". ואילו זו הקרויה "פוליטיקה דתית" הייתה בזויה בעיניהם.
בעודו נמשך לענייני צבא, שטחים ויחב״ל, נרתע הקוקיזם מלטפל בנושאי ההתמחות הטיפוסיים של הסיעות הדחיות. בשיטתיות ניסה להימנע מלהתבטא ולפעול בנושאי המחלוקת שבין שומרי תומ״צ לחילונים. הקוקיזם נזהר מ״סכסוכי גבול" בין קודש לחול, שהרי גם אם הם עשויים להרחיב מעט את התחומים הנתונים לשליטת הדת, הם מכירים ביהדות חלקית. המאמינים הסתלקו ממעורבות בשאלות שציינו מתמיד את מאבקה של האורתודוקסיה לאכיפת חיובי ההלכה על ההוויה הממלכתית. הדיון הציבורי והפרלמנטרי הנצחי בסוגיות דת ומדינה – חוקי החזיר, השבת וההפלות, שירות לאומי לבנות וגיוס תלמידי ישיבה, הפרות סטטוס-קוו בתחבורה, בידור ועבודה בחג ומועד – גרם לקוקיסטים להתפתלויות תרצניות ומכחישות שיועדו לפטור אותם מליטול חלק במאמצי האורתודוקסיה להגן על גבולות עולם התורה. הקוקיזם ביכר להתמקד בפוליטיקה המבקיעה כביכול גבולות מסורתיים אלו.
תסבוכת מביכה מכל העמידה לקוקיזם בעיית "מיהו יהודי". האמוניות העדיפה לממש ולקדם את עצמה באמצעות המאמץ להגדיר מיהו ציוני. יותר מפעם אחת, בשעה שכל פלגי המחנה האורתודוקסי – הציוני ולא-ציוני – התאחדו כדי להביא להכרעה ברוח ההלכה בשאלה הקרדינלית של "מיהו יהודי", נטו הרצי"ה וחסידיו להמעיט בחשיבות העניין. במקום זאת הציבו כ״קאזוס-בלי" שאלות כגון מספר הק"מ שייכללו בנסיגה מגבולות 1967-73; הקמת ממשלת אחדות שתעמוד בפני לחצי מזכיר המדינה האמריקאי- "בעל הגווייה"; מיקומו המדויק של גרעין אלון מורה ביחס לתוואי השטח וריכוזי האוכלוסיה בגב ההר. קוקיסטים ציינו אז כי "בפוליטיקה הדנה בתפישות (אסטרטגיות ודקויות טופוגרפיות ודמוגרפיות), ולא בחוקי הכשרות של 'הדוסים' ורבניהם הבני-ברקים, יוכרע הקרב האמיתי על היהדות".
גדעון ארן
את הוויכוח על גבולות היהדות ניהלו קוקיסטים עם אחיהם שומרי תומ״צ ולאו דווקא עם מחללי שבת ואוכלי טריפה. המסורת הדתית הרחיקה עצמה מהפוליטיקה. עתה צריך היה לשכנע את האורתודוקסיה כי ענייני צבא ומדינה הם בתחומי הקודש לא פחות מטלית ותפילין. הרב המתנחל יואל בן-נון התרעם על האדוקים שהניחו את ההיסטוריה לחולין. הוא הזכיר לחרדים ולציונים-דתיים כאחד את "דרך האורות", שבשורתה מתמצית בהרחבת הדתיות ופריסתה על הפוליטיקה, שכן "ההיסטוריה בה אנו חיים היא ביטוי מעשי ה' ורצונו." ואז באה השאלה הרטורית:
"איש מאמין, היכול לברך כל יום את ה' על הלחם שהוא אוכל: לחם שנזרע
ונקצר, נטחן ונאפה בעמלם של אנשים רבים, הוא מייחס את הכל לה' –
כיצד יכול הוא להניח שדווקא הפוליטיקה וההיסטוריה הם תחומו של המקרה, או
תחום בלעדי של בני אדם?"
ההיסטוריה קדושה והפוליטיקה – לב ההיסטוריה – היא לב הקדושה. "ומכיוון שהמדינה היא קודש, הרי שהסמכות הבלעדית להנחותה ולקבוע מדיניותה נמצאת אצל הפוליטיקאים." בנקודה זו הקוקיזם הרחיק לכת ביותר. מהפכנות שיטתו הדתית הגיעה עד קידוש חברי כנסת, פעילי מפלגות, מנכ"לים וסמח"טים. והנה, בשיא הקוקיסטי הזה, פנו חזרה מהאמוניות המקורית והנועזת. כשהגיעו לאפשרות מימוש עליון של תורתם הפרדוקסלית, לא יכלו עוד לאתגר ונסוגו – המאמינים שבו מקוקיזם מסקני להתנהגות דתית ופוליטית "קונוונציונלית", ממנה משתמעת העמדת הקודש מנגד לחול ולמעלה ממנו.
המאמינים שאך זה העמידו בראש סולם הקדושה היהודית את הפוליטיקה, נבהלו מפני המשתמע מבשורתם ומבלי משים נסוגו ממנה בהדרגה. כשלב ראשון הכפיפו, למרות הכל, את הפוליטיקה לתורה ולנציגיה הרבנים. לפי דעת פעילי הגוש ולמדני מרכז הסוטים מהקוקיזם, "לאנשי התורה נועד תפקיד אחר, רוחני, נשגב יותר – לעצב הכיוונים הכלליים מתוך שקיעה בלעדית במקורות. שומה על המדינאים – ה'עסקנים' בלשון מרכז הרב – לבוא ביוזמתם אל אנשי התורה, לקבל השראה והנחיות." קוקיסט מושבע שבעקביותו הגיע עד להשתתפות בקשר לפיצוץ מסגדי הר הבית, מתח ביקורת על עמיתיו בתנועה ובישיבה והאשימם בשיבה לגלות לאחר אפיזודה גאולית ברוח הראי"ה. להלן קטעים מניתוחו-תוכחתו החד והאמיץ:
״ומה לעשות כאשר אין הממשלה הולכת בכיוון הנכון, ולמרבה הפלא אינה באה לשאול באורים ותומים? לכך יש תשובה (אבסורדית) מוכנה: 'מחזקים את הממשלה.' (התרגום האופרטיבי) של ה'חיזוק': קביעת עובדות בשטח, על סף אינוס המערכת הפוליטית… תוך כדי שהתפיסה היסודית של אי התערבות בפוליטיקה נשארה בעינה. הפעילות בשטח, אפילו כשאופיינה בהתנגשות מסוימת עם השלטונות, הצטיירה בלב הפעילים, באמת ובתמים, כהוצאה לפועל של כוונות כמוסות של הממשלה, שרק 'חולשה' מנעה בעדה מלקיימן. לא, ג״א לא התכוון, חלילה, להכתיב לממשל מדיניות עצמאית, מנוגדת במודע לציונות ה'מקלטית' הרשמית שלה. היה יתרון חשוב לשיטה זו: היא מיקמה אותנו, בעיקר בעיני עצמנו, במרכז הקונסנזוס הלאומי. זו הייתה אמנם אשליה, אך לעתים אשליות קובעות מציאות. ברם, היא מנעה בסך הכל את התפתחותנו והשאירה את מה שבאמת טמון בתוכנו במצב פגי. לעולם מונח בלבנו החלום הוורוד שהממשלה 'תבין אותנו', ושנוכל, סוף סוף, כמאוויינו, לציית לפקודותיה המכוונות להפליא למהלך הגאולה"
ועוד אבחנה עצמית דקה, סרקסטית:
"בעקרון, אנחנו ביציע. לפנינו, על הבמה, מוצג המחזה המופלא של הגאולה. רווי מתח דרמטי, גבורה, סבל ושיגוב. העלילה מתפתחת לפנינו, ואנו עוצרים את נשימתנו, בוכים או מתמוגגים חליפות, שותפים של ממש. הראי״ה כתב את ההזמנה, והכתירה במבוא קצר. מחבר המחזה שכר שחקנים חילונים ובמאי חילוני, שאמנם לא מבינים לעומקה את פשר היצירה, אך הם בעלי טמפרמנט. בהזמנה גם כתוב שאם נזכה, נוכל, ברשות הבמאי, למלא אי אלו תפקידי משנה. מקום רב השאיר הבמאי לאימפרוביזציות של הבמאי והשחקנים הראשיים. מה לעשות והאימפרוביזציות מתפתחות בכיוון מוזר, מפתיע. אנו מעיינים במבוא, ואין הסבר. אולי נחבר אנחנו אימפרוביזציה, נתאמן כשחקנים, נביים, נעורר קצת את הטמפרמנט שבנו…
לא, חלילה. מה לנו אנשי הרוח ולערכים של עולם התיאטרון? אם אנחנו בכל זאת טיפ-טיפה כועסים, זה רק בגלל שלא ביקשו מאתנו הנחיות בימוי על פי המבוא. אנו נצא איפוא למסדרון, נפתח שם 'כולל', ותראו שבסוף, בעוד כמה דורות, עוד תזדקקו לנו…
את חשבון הגלות אין מענייננו לעשות כעת. אבל יש ויש לעשות לעקירת הגלות המתחדשת בתוכנו, כארבעים שנה אחרי חידוש עצמאותנו, מעין ישות המחדשת באופן מדאיג את צמיחתה המחניקה, בדור שהיה אמור להיות דור תקומה.
הדתיים שוב מסתגרים בישיבותיהם, והחילונים עסוקים בטיפוח הנאותיהם. המדינאים מציגים בפנינו את פרנסי השטיטל: 'ברוגז', 'שולם', סערות בכוס מים. הקו המנחה במדיניות החוץ הוא החנפה לגויים. הכל כה מוכר. 'כבר היינו פעם בסרט הזה.'יש מוצא מן השיתוק: 'תורה חיה, המפיחה נשמה לגווייה הישראלית.' המסורתית"
גדעון ארן
גדעון ארן הוא פרופ' לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. חוקר ומרצה בנושאי דת, מצד אחד, ובנושא הקיצוניות, מצד שני, ובעיקר הוא מתמחה בחקר הקשר שבין השתיים, בישראל, ביהדות העבר וההווה, ובהקשרים השוואתיים. מחקריו מתבססים בעיקר על עבודת שדה. בשנים האחרונות פרסם ספרים ומאמרים על פנדמנטליזם, כתות ותנועות רדיקליות, אלימות דתית, טרור. מסיים בימים אלה כתיבת מונוגרפיה על טרור המתאבדים במזה"ת.
Follow Me:
