לפניכם חלק 1 מתוך פרק 3 בספר "קוקיזם" של פרופסור גדעון ארן, נושא חלק 1 הוא –
אב ובנו: המשך ותמורה
דמות הרצי"ה ומוסד "מרכז הרב" זכו בשנות השישים והשבעים לפרסום ותהילה מפתיעים, הערכתם העצמית נסקה והשפעתם על סביבתם נעשתה משמעותית ביותר. קשה שלא להסמיך תמורה רדיקלית זו לבולטות ולחשיבות הופעתו של ג״א. לפני התחוללות ג״א, ובמיוחד בטרם ניצניו בגחלת, היו הרב והישיבה נידחים ונשכחים. כזה היה מצבם בתחומם התורני, ולא כל שכן מבחינת מעמדם הציבורי. כמובן שגם הרוח הייתה שפופה. הרב היה אז מסוגר ומיואש, והישיבה עמדה בסימן דכדוך ורפיון.
במידת מה נבע הדבר גם מהתחושה שאין המשך ל"אור" שהפיץ הראי"ה. מעדויות שקדמו לראשית שנות ה-50 עולה כי עם הסתלקות הראי"ה, אבדה התקווה ונעלמה ההשראה שהייתה מקור החיוניות וההנעה. נוצר חלל; יש אומרים שעד היום לא נתמלא. את ההופעות ה"אמוניות" המאוחרות יחסית, שבמוקדן ניצבה תנועת בן הרב וחסידיו, אפשר אולי לראות כמאמצים למילוי החלל הזה.
הרצי"ה ותלמידי "מרכז" ניצבו בפני הבעיה הקלאסית של בני ויורשי דמויות היסטוריות. נאמני הראי"ה בדורנו ראו ברצי"ה את הבכיר מביניהם, אך הבן לא הגיע למדרגת אביו, הגם שביקש ללכת בעקבותיו ואף שחסידיו ניסו להציגו כיורשו. הבן עצמו הודה ואפילו התהדר בפחיתותו ביחס לאביו. כך היה בעוד האב בחיים ועוד יותר אחרי לכתו.
המאמינים מצדם שבו והדגישו את שפלותם למול הראי"ה והרצי"ה כאחד, ועשו כל מאמץ שלא להודות בנחיתות הבן בפומבי.
למול הטענה הנפוצה של מבקרי ג״א, שפרשנות הבן מוגבלת וסוטה וגורמת עוול למורשת האב, נפנפו החסידים בווידוי הראי״ה באחת מאגרותיו, בה הצר על כך שאינו מוצא הבנה אמיתית לדבריו ותהודה הולמת לשיחו – למעט אצל בנו, שזכה לרדת לסוף כוונתו. כשחרף מאמציהם נדחקו המאמינים למגננה, הם נדרשו לתירוץ שבכוונה-תחילה ביטל עצמו הבן בפני אביו, וביודעין "צמצם את דמותו." לפי הטענה עשה כך הרצי"ה בעיקר בימיו של הראי"ה, ולכן רק אחרי מותו נחשף שיעור קומתו שלו.
בשנות ה-20 המאוחרות וראשית שנות ה-30, כשהרצי”ה לימד בישיבה שבראשות אביו, היה מעמדו בתוך המוסד ומחוצה לו שולי ואף נקלה משהו. הוקצתה לו האחריות על הוראת התנ"ך, נושא שנחשב כנחות יחסית בתוכנית הלימודים של אותם הימים. יש המוצאים עוד סימנים לכך שאביו נטה להמעיט בערכו, ומוסיפים דוגמאות לפיהן נהג בו לא אחת במידה של זלזול. כשהלך הראי”ה לעולמו (1935) לא החליפו הרצי"ה, אף שהיה כבר כבן 45, אלא הרב יעקב משה חרל״פ. אף למנהל הישיבה לא התמנה: את התפקיד מילא גיסו, הר' שלום נתן רענן (שמצא לנכון להוסיף על שמו את השם המפואר של חותנו, קוק).
אחרי מות חרל"פ (1951), כשנותר הרצי"ה בכיר יחידי ב"מרכז" וסוף כל סוף היה לראש הישיבה, עדיין הייתה סמכותו מפוקפקת. כך עד לאמצע שנות ה-50, כשנפתח בישיבה עידן גחלת שעשתה לה את הרצי"ה לרב. באותן שנים, כשבסביבתו הקרובה כבר זכה להערצה וקנה לו חסידים מושבעים, בכל זאת לא זכה הרצי"ה להערכה מחוץ לישיבה. ברחוב הישראלי לא הכירוהו, ובעולם הישיבות נטו לבטל את ערכו. הממסד הממלכתי לא התייחס אליו, וגדולי תורה כמעט שללו את לגיטימיות רבנותו. ממילא לא היה מועמד לרשת את אביו ברבנות ירושלים או ברבנות הראשית. חסידיו אמרו שמראש מחל על הכבוד ובחל בשררה.
הרצי”ה התמסר בלעדית לטיפוח הישיבה. משלל התחומים בהם היה מעורב האב, הסתפק הבן במפעל הפחות מרשים. בהצטמצמות במסגרת צנועה זו מצא אפשרות להמשיך את המורשת, ואף טען כי לכך בדיוק הועידו אביו וכזאת ציווהו. במשך שנים הכריז באוזני תלמידיו: "אבא הפקיד אותי על הישיבה."
כשהיה הרצי״ה לאישיות ציבורית חשובה, ונדמה שהפך לסמכות רוחנית המקובלת על קהל רחב, נמצא מעין פיצוי לכך שמעולם לא זכה להכרת חוגים תורניים. ככל שהרחיק לכת בלאומיותו, התקדם במעמדו הממלכתי וגילה עניין פוליטי אקטיווי, כך שפלה מדרגתו לפי קני המידה הדתיים המסורתיים. מנקודה התצפית של שומרי החומות הייתה ציונותו של הרצי"ה מכשול למעלתו היהודית.
סמכות תורנית תלויה בעיקר בקבלתה בקרב האוטוריטות החשובות בממסד הרבני, וזאת בהסתמך על הבקיאות במקורות, בעיקר התלמוד, והכושר השכלי לנתחם ולהסיק מהם מעשית, לשם יישום ההלכה לנסיבות החיים. הרצי"ה לא נחשב כלמדן או פוסק גדול בתורה; אפילו תלמידיו לא ראוהו ככזה. הוא עצמו ויתר על זכויותיו-חובותיו של בעל כח הנהגה רבנית, כפי שנקבעה במסורת. כשם שלא הצטיין בהתמצאותו בגמרא ולא נודע כמוסמך לגזור הלכה, כך גם לא יצר שיטה כוללת משלו ולא פיתח תפישה שלמה כלשהי. ליקויו הכפול בולט על רקע אביו, שהתייחד כתלמיד חכם וכהוגה משנה מקורית.
למרות כל זאת נהנה הרצי"ה מעוצמה ניכרת, שבסופו של דבר חרגה הרבה מעבר לתחומי ישיבתו. מבחינות מסוימות עלתה עוצמתו על זו של אביו בזמנו ועל זו של רבנים דגולים בני דורו, וזאת הודות להילה האופפת של אביו, אותה ידע לנצל היטב לצרכיו, ומכוח דמותו החריגה כשלעצמה וכישרונותיו המיוחדים. למרות מגבלותיו הגיע הרצי"ה לכדי השפעה אדירה, חינוכית מעיקרה, עד שתפס מעין עמדת הכרעה בעלת גוון לאומי ופוליטי.
בלא קשר להבדלי הקומה בין הרצי"ה ותלמידי "מרכז" לראי״ה, נחרץ גורלה של תורת האחרון להשתנות. משיטה איזוטרית אקסקלוסיווית, פרי הגות ורגש של גאון יחיד, היא הייתה לנחלת רבים בדורות מאוחרים ובתנאים שונים.
הופעתה המאוחרת של השיטה המקורית, כפי שעובדה והונחלה על ידי הרצי"ה ונקלטה והופצה על ידי חסידיו מ״מרכז", חסרה את מלוא היקפה ועומקה, ובעיקר את השניות והמתיחות, שייחדו את נפשו-שיטתו של הראי"ה. כך קרה לה כשנאכפה על מציאות קיימת ונדרשה להתמודד מול הגשמתה בפועל.
התברר שאין ההכשר שניתן ליישות היהודית המדינית המודרנית, ברמה ההיפותטית-אידיאלית, כיחס אליה ברמה האקטואלית-ספציפית. גם אם חבויה הייתה בציונים החילונים סגולה שמימית, עדיין היו אוכלי טריפה; ומאז שכוננה ממלכתיות ישראלית, לא אפשרו הנסיבות מידה של בידוד ואוטונומיה סקטוריאליים, שרק בחסותם ניתן היה להעיז במתן לגיטימציה דתית למגשימי הגאולה הכופרים. מרגע שנכפתה קירבה ושותפות במישור המעשה, החברתי-מדיני, התעורר צורך חיוני להסתייג במישור ההלכה. מימוש הפראקסיס של "כלל-ישראל" זינב בתיאוריה של "כלל-ישראל". מכאן נובעת האוריינטציה האמביוולנטית של רוב הדתיים בישראל באשר למדינתם, המדינה היהודית שהיא גם מדינה חילונית.
משנתו המיסטית-משיחית של הראי"ה התמצתה במידה רבה במאמץ להתגבר על דו-ערכיות זו. במספר מקומות הוא ייחסה לדרך "המזרחי". גם הרצי"ה קרא על דרך זו תגר – בלשון חסידיו זוהי התועבה המכונה "מפד״ליזם", והרצי"ה קידש עליה מלחמה. אך משימת הבן הייתה קשה מזו של אביו, מאחר שהוטל עליה לקיים את קדושת האחדות הכוללת הלכה למעשה. במבחן ההגשמה נאלצו אפוא לסגת חלקית מהמיסטיקה המשיחית של הראי”ה ולהתכנס בתחום החרדי המובהק. רק כך הרשו לעצמם לקחת חלק מסוים ברשות החולין, בעודה נבדלת לחלוטין מנחלת הקודש.
בצד ההבדלים בין הראי״ה לרצי”ה, בתנאים בהם פעלו ובמשימות שעמדו לפניהם, ראוי לציין גם את השוני באישיותם. באופיים ובהתנהגותם היו כמעט הפכים. נאמני מורשת האב וחסידי הבן, תוך כדי פיאור שניהם יחד, מודים בניגוד. אפילו מרבים לספר בו, בתופשם אותו כמקרב ומשלים דווקא. מעריצי השניים ב״מרכז" מתעמקים, למשל, בהשוואת כתבי היד שלהם, ומקישים מכך על ההיפוך הגמור של נטיותיהם האישיות: כתב ידו העגול והרך, המתפתל והשלם, של הראי"ה, לעומת כתב ידו המחודד והקשה, המזדקר והבוטה, של הרצי"ה. מייחסים לכך חשיבות רבה, אך כאמור ציון הניגוד בא להצביע על ההמשכיות דווקא, ממנה בעיקר מתפרנס הרצי"ה. ככל שהוא שונה ורחוק מן הראי"ה, כך עומד הבן בזכות אביו יותר משהוא עומד בזכות עצמו. את מעמדו כיורש טיפח כמובן הרצי"ה עצמו, אך לא פחות מכך זהו פרי מאמציהם המכוונים של תלמידיו. ג״א הזין את מוטיב ההמשכיות הזאת ובעיקר ניזון ממנו.
לרצי"ה היה עניין מובהק בטיפוח דימויו של הראי"ה ובהדגשת ההתייחסות של הבן אל אביו. כך, ראשית כל, בתוך הישיבה פנימה. הדבר התגלה בין השאר בהמחשה מופגנת והדגמה חוזרת ונשנית של הקרבה הפמיליארית ביניהם. בכירים שבבני הישיבה ממש הוכנסו לסוד האינטימיות המשפחתית, ואף בחוגים רחבים יותר של חסידים בג״א התגלו עניין ובקיאות בפרטי סיפורי הרצי"ה על עניינים אישיים משפחתיים, שבדרך כלל נחשבים טריוויאליים או דיסקרטיים. הדבר גם התבטא בעצם השימוש הרווח של הרצי"ה בביטוי "אבא" שעה שדיבר על הראי"ה; הוא נהג כך אף בפורומים הכוללים מעגלים מרוחקים יותר ובפרסומים רשמיים למחצה של "מרכז". בהשתבחות המהולה בגעגועים והערצה מתבטלת, גאה וירא, היה סח תכופות: "אבא אמר," ״אבא כתב," "אבא עשה" וכו’. בהתבטאויות שונות בכתב ובע״פ הציג עצמו הרצי”ה כ״בן ותלמיד" של הראי"ה, וכך נתפש בישיבה ובתנועה.
לעתים היה די בהזכרת שם האב כדי להעלות דמעות בעיני הבן. אל קשר הדם מכאן והקשר הרעיוני מכאן נלווה קשר נפשי עמוק בין הרצי"ה לראי"ה. בעניין זה גורסים כמה "מומחים" לנושא הרצי"ה, בעיקר מבין תלמידיו הקרובים לשעבר שהיו למבקריו, שהוא סבל מ״קבעון" ביחסו הילדותי לאביו. יש המרחיקים לכת וטוענים שכל מלחמותיו לא היו אלא מלחמות הראי"ה, וממילא גם מושגיו הפוליטיים היו מאובנים וזרים למציאות המשתנה. מטיחים בו, למשל, שיחסו אל החרדים לא הובחן מיחסי אביו עם "הישוב הישן" בעבר.
השנאה הישנה של האולטרה-אורתודוקסיה כלפי האב העבירה את הבן על דעתו. גם אהבותיו של האב גרמו לקלקול השורה אצל הבן. לדוגמה, בלי להתחבט בעדכון ועידון, זיהה הרצי"ה את "נאמני הארץ השלמה", ואף את כלל הציבור הניצי, עם חלוצי העליות הראשונות, בני דורו, שיחו וקומתו של הראי"ה. מתנגדים אידיאולוגיים מחפשים את ההסבר למימד האנטיגוניסטי בזיקת הרצי"ה לממשל המדינה בהשקפתו הארכאית שהייתה שבויה עדיין במציאות המנדטורית בה פעל אביו.
אף כי מכחישים בתוקף את השמועה העקשנית שהרצי”ה האמין שנשמת אביו התגלגלה ונכנסה בו, רווחה בקרב תלמידי "מרכז" הדעה, שבין הראי"ה ליורשו התקיים מגע רוחני הדדי ובלתי אמצעי שטבעו עילאי ונסתר, מעין קשר ספיריטואליסטי. יש המעזים וסחים ב"התגלויות" הראי"ה שהיו לרצי"ה. גם ממציאות פארא-פסיכולוגית מעין זו היה אמור לשאוב את השראתו ותוקף סמכותו. בעניין זה רמז הרצי”ה עצמו על התנסותו בחוויות אותנטיות בעלות איכות מיסטית קלאסית. הן התקשרו אצלו בדרך כלל עם חדר מסוים בבניין הישן של ישיבת "מרכז הרב" בלב העיר, שהיה חדרו האישי של אביו ובו נהג הרצי"ה להתבודד בעת חגים או אירועים חריגים.
על פי עדותו, "התייחד" באותו "חדר קטן ומקודש שבבית הרב" ביום הכרזת העצמאות, שעם כל השמחה היה לו יום זה גם יום כאב על כי נגזרה הארץ לבתרים, ואמנם חש שם כאילו גופו חתוך ולבו קרוע. על פי עדות רבנים צבאיים ממוקיריו, הסתגר באותו חדר מיד עם פרוץ קרבות ששת הימים ולא אבה להינתק מדבקותו בו גם לאחר כיבוש הכותל (לבסוף נכנע לאחר שידולים מרובים). בפעם האחת התקשה הרב לעכל את חלוקת הארץ שנתמסדה, ובפעם האחרת מיאן להאמין כי שוב חוברו העיר והארץ.
על ציר הקשר המסתורי בין האב לבנו סבבו שתי ההתנסויות הדתיות העמוקות והעזות הנ"ל, בהן הבשילה ההכרה שלימים מצאה ביטויה בדרך הפוליטית הפעילה. שתי הסצינות שתוארו כאן בתמציתיות תופשות מקום נכבד במיתוס הבראשית הקוקיסטי. ג״א הסמיך את התחוללותו לחוויה המיסטית שבעקבות שתי ההתרחשויות הללו, ההיסטוריות והניסיות כאחד.
* * *
על יסוד הקשר רב הרבדים ביניהם ראה לעצמו הרצי"ה זכות וחובה להיות מופקד על קיום צוואתו של הראי"ה והקדיש עצמו למשימה של המשכת המורשת. ממילא תפש עצמו כאפוטרופוס האחראי על מגוון עניניו של הראי"ה, הרוחניים והאחרים, ובכלל זה גם העמידה על משמר כבודו. הרבה פעמים יצא להגנתו בפני מלעיזיו ומנצלי שמו לרעה מתוך פגיעה אישית עמוקה שלו עצמו.
אמצעי יעיל בידי הרצי"ה לקיים ולקדם את השליטה על מורשת אביו ניתן לו בבעלות על כתבי היד של הראי"ה: המאמרים והמכתבים, היומנים והמניפסטים, פסקי ההלכה וחיבורי האגדה, בתי שיר, שורות פזורות בעניני דיומא וטיוטות של הגיגים. עצם אדנותו על המסמכים השונים, וממילא גם אופציית גניזתם או הוצאתם לאור, הקנתה לו כמו מונופולין על מלוא האוצר הבלום שהותיר הרב. היה זה מנוף רב עוצמה. לפי שיקול דעתו היה מסוגל בלעדית אפילו להטיל צנזורה על הדברים ולערכם מחדש, וכך לאפשר פרסום חלקי או מעובד, שלא לדבר על עיתויו המבוקר והגדרת חוג קוראיו.
עריכה והוצאת המהדורות המאוחרות והמשופרות של "אורות", ספרו החשוב של הראי"ה, נעשו ביוזמת הרצי"ה, אף שהוא ייחס זאת כמובן לציוויי אביו. מאז פרסום מרכזי זה המשיך הרצי”ה וגילה כפעם בפעם עוד מסמכים נעלמים, ובמקביל הקפיד שאחרים ישארו כמוסים, הכל לפי ראות עיניו. לעתים נדמו הכיסוי או החשיפה כפרי של דחף פנימי פתאומי, בלתי נשלט ובלתי מוסבר; אך יש שההכרעה התיימרה להתבסס על הערכה זהירה ובדוקה של "כושר הקליטה" של התלמידים ובני הדור בכלל. כך למשל המתין הרצי"ה כמעט יובל שנים עד שגאל שורות חסויות שנכתבו עם תום מלחה״ע הראשונה. אלה נראו לו ראויות להידפס בעיתון רק במלאות שנה למלחמת 'ששת הימים', מכיוון שבעקבות הצעד המכריע בתהליך הגאולה כבר הוכן הציבור לעכל התבטאויות מפורשות בדבר מרכזיות ישראל, שליחותו בין הגויים ועליונותו כ״חיה שמימית". מספרים שהרצי”ה הצניע כתבים של הראי"ה המסגירים בבירור חוויות מיסטיות שהיו לו ומעידים על תחושת יעוד נבואית שבחסותה חי.
חשובה לא פחות מבעלות הרצי"ה על כתבי אביו, הייתה סמכותו המוחלטת בביאור כוונותיהם. הוא היה הפרשן המורשה העליון של תורת הראי"ה: זה היה מקור כוחו המרכזי. בחוגים קוקיסטים לא מוכנים להכיר בכשרות כל פירוש אחר לראי"ה זולת זה של הרצי"ה. תוקפו של כל ניסיון פרשנות מתחרה נדחה על הסף אף בלי להתייחס לתוכנו. מאז שדמותו ותורתו של הראי"ה השתרבבו לוויכוחים הציבוריים הכרוכים בשאלות חברה ומדינה בוערות, התעצמה פי כמה לוחמנותם של המאמינים שהקפידו על זכותו הבלעדית של רבם לפרש את אביו.
על קבלתה ללא עוררין של אוטוריטת הרצי"ה כפרשן הראי״ה ושמירת בלעדיותו באדיקות העידו תלמידי "מרכז" במלים מפורשות:
"לא נזקקנו לאסמכתות. פשוט שאלנו את הרצי"ה, למה אמר אבא כך ולמה כתב שם אחרת… וכי יש לנו מקור מהימן יותר להבנת הרב. הבן אמר לנו מה ששמע וקיבל מאביו. ומה צורך לנו ביותר מזה"…
הרצי"ה לבדו ניצב כמתווך הכרחי בין התורה לבין נאמניה והעם והעולם בכלל. את בשורת האב יש לקבל בדרך בנו, תרתי משמע.
אחרי ככלות הכל, מדובר כאן בתורת מסתורין. המיסטיקה היהודית נקראת "קבלה" מפני שהיא עוברת מפה לאוזן של בעלי הסוד המוסמכים לכך. למלת הראי"ה יש תוקף רק כשמוצאה בשפתיו או קולמוסו של בנו. הדבקות ברצי״ה היא הדבקות האמצעית בראי"ה; והדבקות בראי"ה אינה אפשרית אלא באמצעות הרצי"ה.
באשר לתורת הראי"ה נשללו מראש כל הניתוחים של פרופסורים כהדיוטות, ונפסלו השעורים האקדמאים או הפופולריים בנושא. במקביל גם ערערו על אפשרות הלימוד העצמי, ככל שהיה אוהד. אף מעבר להיבט הדידקטי או המתודי, ההתייחסות לתורת הרב מוכרחה הייתה להיות כרוכה בחסידות לדמותו של הבן, שבו התגלמה השיטה. בדרך זאת נוטרל כביכול האיום מצד מתנגדי הקוקיזם, שסכנתם הייתה רבה כשכריזו מלחמה בשם הראי"ה והתגדרו בידיעת משנתו ובאמונה בה.
התגלה חוסר סבלנות אפילו כלפי אישים וגופים בתוך המחנה, הגם שידועה הייתה הזדהותם עם נטייתו הדתית ועם דרכו הפוליטית, כל עוד עקפו את סמכות הרצי"ה. אלו מבינם שהיו נאמנים לראי"ה במפורש ובמוצהר היו הבעייתיים ביותר. כאלו היו רבני ותלמידי ישיבות ו"ישיבות הסדר" שלא היו קוקיסטים לכל דבר, כמו למשל הרב יהודה עמיטל וישיבתו בהר עציון. ממילא גם היו יחסיהם עם "מרכז" אמביוולנטיים. באופן בלתי נפרד מכך, עם כל תמיכתם בג"א הם גם הסתייגו ממנו.
קיצוני ומעניין במיוחד הוא המקרה של פורת ולוינגר, מנהיגי ג״א. קשה היה להתחרות בהם בנשיאת דגל הראי"ה. השניים היו תלמידיו ומקורביו של הרצי"ה והכריזו בפרהסיה על הערצתם ונאמנותם. ואולם חסידותם הייתה מוגבלת בכל זאת. כתוצאה מכך היו לסלע מחלוקת פנימית. לוינגר מרד לפחות פעם אחת במסגרת השיעורים של הרצי"ה ובכמה הזדמנויות דחה את פרשנותו; ופורת מלכתחילה "גילה" בעצמו את הראי"ה, ובהמשך טען שהוא "אוטו-דידקט" במשנתו. בתרבות הקוקיסטית לא סלחו על כך לשניהם.
את היחס ביו הראי"ה לרצי״ה תפשו רבים במערכת הקוקיסטית כיחס שבין ההוגה למיישם. הבן ביקש למסד את רוח אביו. ציטטו את פורת שאמר שהראי"ה והרצי"ה הם זה לזה כבעש״ט והמגיד ממזריץ. לפי סיפורי החסידים, האחרון הוא "ממלא המקום" לקודמו.
במה, אם כך, מתייחד הרצי"ה? קודם לכל מתגלם ברצי״ה ובתלמידיו "שברון המיסטיקה" של הראי"ה. הדבר מתבטא קודם כל בהגדרה וצמצום חלותה של השיטה הקבלית המשיחית המקורית. זהו שינוי ברמה התיאולוגית, התיאורטית-אידיאלית, שיש לו משמעויות מכריעות ברמת הפוליטית האקטואלית.
לעומת יהדותו הרחבה והכוללת של האב, יהדות בנו וממשיכיו היא חלקית וצרה. הכמיהה החוצה והלאה, אל האחדות והמלאות, הוחזרה על ידי הרצי"ה לאחור והופנתה לעבר עצמה. היא הסתפקה בפרטי ובנבדל דווקא, במחשבה שלמרות הכל בו מתגלם המוחלט ומתמצה האין-סוף. שאיפת ההתפשטות הדתית של הרצי"ה צמצמה את מושא התייחסותה לעניין הלאומי הישראלי, שאמנם היה עיקר חשוב גם אצל הראי"ה, אבל עתה נותר לבדו. ולא עוד אלא שבררו מתוכו היבטים צרים, אלו המדיניים פחות או יותר, תוך התעלמות או פסילה של כל שאר בחינות הלאומיות, ובמיוחד ערכי תרבותה החילונית ובהם המדעים, האמנויות והפילוסופיה, שבמערכת הקדושה המקורית נשמר להם מקום של כבוד.
הראי"ה כמה להשיב את כל התכנים החיוביים שבתרבות העולמית החילונית אל מקורם שבדת היהודית. הרצי"ה, לעומתו, שאב סיפוקו מאותו מקור לבדו כפי שהוא, כלומר מהיהדות התורנית שנתפשה כשלמות גמורה העומדת בזכות עצמה ומכילה את הכל ממילא. אם ניתן לגלות את הערך האין-סופי מבפנים, הרי אפשר לוותר על כל עולם היצירה שמחוץ לדת המסורתית.
הראי״ה רצה להביא את ערכיה הגדולים של הסביבה החיצונית החדשה אל תוך היהדות, ולשלבם ביצירה תורנית ההולכת ומתרחבת עד שהיא מקיפה את הכל, אף כי לצורך זה העמידה את הדברים על ראשם. ואילו הרצי"ה מלכתחילה השאיר את מרבית תכני העולם מעבר למסגרת המסורתית, וניסה למזג בתוכה רק מיעוט של תכנים סלקטיביים. אצל הבן ותלמידיו, הרבה יותר מאשר אצל האב, לא באה הפתיחה אלא לשם סגירה. אולי משום שהראשונה נכפתה עליהם, נאלצו להתגונן מפניה באמצעות האחרונה. מקידוש כל החולין, בדרך הראי"ה, הגיעו לקידוש תחום צר של חולין שמפרנס את התחום הרחב העיקרי בו חלה הבדלה חדה בין קודש וחול.
האנרגיה הדתית, שאצל הראי"ה שאפה להתפשט במרחב ולהשתקע בעולם כולו, מרוכזת כולה אצל ממשיכיו שוב בנקודה מוגדרת ומושקעת בעולם התורה לבדו. ה"צמאון לאל חי" אינו מבקש סיפוקו בקשר בלתי אמצעי עם כל היקום, אלא הוא מורווה בתוך הרשות התורנית אשר מנגד לחיים, שרק במסגרתה אפשרי לאדם להיפגש עם אלוהיו. כך חזרו לדתיות מסורתית. אלא שבו בזמן קיימו בצידה, ולמענה, גם שריד קלוש וחלקי של האמוניות המקורית בנוסח הראי"ה. זו אינה עוד "מיסטיקה כלל-עולמית", או "מיסטיקה של החולין", כי אם למירב זוהי מיסטיקה ש"הולאמה" ועברה פוליטיזציה, צומצמה או מוקדה לכדי "מיסטיקה ממלכתית".
הרצי"ה ותלמידיו השקיעו את דתיותם הגואה בשטח הצר האחד מני רבים ורחבים שהיו בעולמו של הראי"ה, וסיפחו אותו לתורתם שהייתה מאז ומתמיד כל עולמם כיהודים: זהו שטח הלאומיות הישראלית. לתחום זה הוענקה ערכיות דתית עליונה שאיכותה מיסטית משיחית. ככל שהוגבל, הוא קיבל מימד של גודל נסתר ועומק פנימי שאין להם סוף, וכך נחשב כעולם ומלואו, כתורה בעצמה.
הצמצום התיאולוגי נכרך בהתמקדות בפוליטיות. מתורניות לעניינים של ממשלה, יחסים בין לאומיים, גבולות וישובים. אם בנסיגה בשאיפה המיסטית ובכינוס כל המשאבים הדתיים יש נטייה ברורה של אורתודוקסיזציה, הרי שבו בזמן יש פה מגמה בולטת של יתר ציוניות. אולי זו "השחרה" שמופיעה כציונית – מתחייבת ומתאפשרת בחסות חזותה הלאומית.
המיצוי של כל מרחב היצירה הדתית האינסופית בנקודה עולמית אחת, בפוליטיקה הציונית, הגביר מאוד את הרגישות לבעייתיות המאפיינת מלכתחילה את היחסים שבין חיי תורה ומצוות לבין חיים חברתיים-מדיניים. הניכור המתסכל שבין יעוד של תלמוד תורה וקיום ההלכה, לבין הוויה של אזרחות מלאה ופעילה, התעצם מאז ששני המחנות הכפיפו עצמם למסגרת ריבונית אחת שהם מחויבים בה ונושאים באחריות עליה. במדינת ישראל, כלומר במבחן ההגשמה ובתנאי קרבה ושותפות מעשית, אי אפשר היה עוד לכסות על הפער באמצעות הנחת הרמוניה טוטלית ברמה הרוחנית. נכפתה התנהגות ארצית בפועל, וממילא התבקשה גם תמורה מופלגת בציווים ההלכתיים. התוצאה הייתה הקשחת דפוסי מסורת והתבצרות בתלמוד תורה, ובד בבד מגיחים לעתים ומתפרצים להתנחל במובלעת צרה של חיים עולמיים. בה ורק בה החילו את המיסטיקה המשיחית מבית מדרשו של הראי״ה, ושחררו עצמם מתוקפן המחייב של נורמות אורתודוקסיות.
עם צמצום המיסטיקה והמשיחיות לשטח מוגדר, אפילו בתוך תחומו המוגבל נטשו לפעמים את התפישה המקורית של הראי"ה וחזרו ונזקקו לטיעון אורתודוקסי המבדיל בין קודש לחול ובין נסתר לנגלה. אז גם תלו את הסבר כל הדברים ברצון ההשגחה העליונה, שאינו עוד אתגר אלא נתון שאין מבקשים לרדת לפשרו. יש ונסיגת הרצי"ה הגיעה עד כדי כך שגם בעניינים הלאומיים, משעה שנתקל בסתירות קשות מהבחינה הדתית, ויתר מראש על הגישה הקוקיסטית וגלש לפתרון המסורתי המסתפק בנוסחאות כמו "כך הקב״ה מסבב את המסיבות." כזאת ענה הרצי”ה בפרהסיה לשאלה מדוע הציונות היא חילונית בהופעתה; אותה השאלה עצמה, שבכדי להשיב עליה פיתח הראי"ה את כל שיטתו האמונית החדשה.
גדעון ארן
גדעון ארן הוא פרופ' לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. חוקר ומרצה בנושאי דת, מצד אחד, ובנושא הקיצוניות, מצד שני, ובעיקר הוא מתמחה בחקר הקשר שבין השתיים, בישראל, ביהדות העבר וההווה, ובהקשרים השוואתיים. מחקריו מתבססים בעיקר על עבודת שדה. בשנים האחרונות פרסם ספרים ומאמרים על פנדמנטליזם, כתות ותנועות רדיקליות, אלימות דתית, טרור. מסיים בימים אלה כתיבת מונוגרפיה על טרור המתאבדים במזה"ת.
Follow Me:
