הגעתם לפוסט אשר יציג בעבורכם את החלק השימיני מתוך הפרק הרביעי בספר "קוקיזם" של פרופסור גדעון ארן. חלק זה מדבר ומסביר על הקשר בין הקוקיזם לקבלה. קריאה מהנה:
הקוקיזם הוא תורה מיסטית יהודית. לפיכך יש להסמיכו למורשת הקבלית. ציר הקבלה הקוקיסטית הינו הגאולה; וכידוע המיסטיקה המשיחית המקורית והמרכזית בישראל היא הקבלה הלוריאנית. במידה רבה מוטבע הקוקיזם בחותם האר"י ויורשיו. הדבר מתבטא בתכני הקוקיזם ובמבנהו, ובמיוחד בטבעו כ"תיאולוגיה לאומית". השראת תורת האר"י על הקוקיזם גלויה ומוכרת. היא ניכרת גם בעקרונות הבסיסיים של התורה וגם באוצר הדימויים והביטויים הקוקיסטיים. מעבר לזיהוי קווי דמיון והשפעה, חשוב לענייננו שקבלת האר"י והקוקיזם הן תיאולוגיות יהודיות אחיות מבחינת משמעותן הסוציולוגית. לפנינו שתי מערכות סמלים דתיים הדומות בהשלכותיהן החברתיות.
בין המ"מ הקוקיסטית למורשת ההלכית יחסי גומלין התורמים לחיות שניהם גם יחד. הקוקיזם ביטא את חווייתו המקורית במונחיה המקובלים של היהדות. כמיסטיקה, ידע הקוקיזם לקשר את כמיהת ההתעלות לקרבתה הבלתי-אמצעית של האלוהות אל צורותיה הקלאסיות של הדת. כמשיחיות, השכיל הקוקיזם להכיל את שאיפת הגשמתו-לאלתר של החזון המהפכני במבנים הממוסדים של הדת. וכמ״מ, אפילו את יניקתו מהמיתוס על ממדיו הפסיכיים הפרימיטיביים הצליח הקוקיזם לשמר במסגרת המרוסנת והשכלתנית של המונותאיזם הנורמטיווי.
התורה נותרת אפוא מחייבת. אולם מצוותיה הופכות תוך כדי הקבליזציה או הקוקיזציה שלהן למעין אמצעים מאגיים. קיום הוראות ההלכה נעשה מכשיר למימוש הסופי של הדת, על ידי אקטואליזציה של גאולה, או לחילופין על ידי אינטימיזציה של הקשר לאל חי. אולי רק כך יכלה התורה להישמר כמחייבת. מקופל כאן ניסיון להבנה חדשה של היהדות. זו פרשנות מקורית למציאות המאפשרת המשך הוויית חיים לפי תורה ומצוות.
למעשה חבוי בקוקיזם מיתוס חדש של היהדות. זהו מיתוס במובנו המדוקדק של המושג: הקוקיזם מספר על עלילות האל בעולם. אין הוא דן בהיסטוריה כפשוטה, אלא מטפל בסוד המרומז בה, המעיד על התרחשויות עליונות בתוככי האלוהות עצמה. בקוקיזם, לפי מיטב מסורת הקבלה, המציאות הנגלית היא סמל למהות פנימית נסתרת, נגזרת של מציאות אמיתית יותר וחשובה ממנה. כך מועלית בעייתיות הקיום האנושי מהרמה הארצית לרמה הקוסמית; ואילו ההוויה החברתית-מדינית מקבלת משמעות נשגבת. סיפוח כל תחומי החול לספירה האלוהית וראיית הממשות באספקלריית הקודש, זו דרך ההתמודדות הקוקיסטית עם מצוקת המאמינים לנוכח המצב הריאלי-היסטורי. במקום שהדת המסורתית התקשתה לספק הסבר משכנע לנסיבות אקטואליות המעמידות אתגר לאמונה, באה המ"מ והעניקה להן משמעות חדשה, קבילה ומעודדת. כך חילץ הקוקיזם את הדת ממשברה ונעשה נפיץ ורב השפעה.
הקוקיזם מציע אפוס שמימי המשקף את הניסיון ההיסטורי של היהדות בדורנו ובארצנו, ומגיב על תסכוליה. כך נעשה לתיאולוגיה אפקטיווית. מעתה יהיו גלגולי הקיום היהודי, המתמצים ביחסים הדיאלקטים המסורתיים שבין גלות וגאולה, אך כרמז לאירועים המתחוללים בספירות עליונות. לפי שיטה זו, הגלות היא ניכור הקודש לעצמו, והגאולה היא שיבת הקודש להכרת שורש עצמיותו. ממילא טמון כאן גם פוטנציאל אקטיוויסטי; על המאמין מוטלת השליחות להשתתף באורח פעיל במהלך הקוסמי. יש מקום לתיקון: החזרת הקודש למקורו – חיבור החול לקודש.
בקוקיזם, כבקבלה, גלות וגאולה אינם רק נתונים מוחשיים מוגדרים בקורות ישראל, אלא מצבי היסוד בהתפתחות ההוויה כולה, אפילו מהלכים מסתוריים באלוהות עצמה. אלו הם שני ציריו של סמל מיתי. הגוון הריאליסטי של סמלי הגלות והגאולה הוא מפתח שימושיותם האידיאולוגית. מכאן נתאפשרו לסמליות הקדושה השלכות חברתיות. הצלחת הקוקיזם להתקבל על חוגים רחבים ולהניעם קשורה בגרעין האידיאולוגי המצוי בשיטה מ"מ זו.
התפישה הרוחנית של הקוקיסטים לא נתגבשה מלכתחילה כממלאת פונקציה חברתית, ולא נתכוונה בראשיתה אלא לבטא חוויה דתית אותנטית. אבל היא ידעה לפרוט על הנימים העדינים של הקיום הדתי-לאומי בימינו, וכך הייתה לבעלת השפעה רחבה.
היסוד האידיאולוגי שהתגלה בקוקיזם משמעו הפיכתו מתורת סוד של כת מצומצמת ומתנשאת, מתבצרת בתחומה ומתמקדת בעצמה בלבד, לתורת חיים השווה לכל נפש והולמת את דרישות הקהל. מה שיכול היה להישאר בגדר דוקטרינה אזוטרית הפונה לאקסקלוסיוויות וקווייטיזם, הוכיח רגישות לדקויות הפסיכה האנושית ולצרכים הראשוניים של קולקטיב, והיה לגורם בדינמיקה סוערת של תנועה גדולה. הקוקיזם מאפשר לציבור נכבד של מאמינים להשתתף באקט מ"מ; כך גם אם לא ירדו לסוף כוונתו הרוחנית. תיאולוגיה עמוקה מתגלה באקטיוויזם חברתי-פוליטי. לפנינו עוד דוגמה לפרדוקס רישומם של מיסטיקנים על ההיסטוריה.
מבקרים מטילים ספק בדבר רצינותם של ה"מקובלים" הקוקיסטים: באיזו מידה של יסודיות, הם תוהים, השתלטו מאמיני הגוש הרבים על תורה עמוקה ומורכבת, שככל מיסטיקה היא ידועה כקשה להבנה והתנסות? ובכן, ראשית כבר ציינו שיש בשיטה המ"מ הזאת ממד מיתי, העושה אותה מפתה ומקל על קליטתה. זאת ועוד, מדרך הטבע יש רמות שונות בתפישת דוקטרינה דתית, ובכללן רמות עממיות. הקוקיזם לא אומץ על ידי כל חברי התנועה בכל היבטיו ורבדיו, אף שאפשר להכליל ולציין את הרמה הגבוהה של גוש המאמינים. אלה מצטיינים בהשכלתם — התורנית והכללית כאחת — ובמודעותם הדתית האזרחית. על אחת כמה וכמה הגרעין הקשה הקוקיסטי: כישוריו מרשימים, ובאמצעותם הפנים את המ"מ. אכן, גם קוקיסטים מובהקים אינם בהכרח בני סמכא בקבלה, אך לרוב מכירים את מושגיה הבסיסיים, ולו בתיווכם של הראי"ה והרצי״ה ומקובלים בני ימינו. גם אם לא למדו ישירות מן "הזהר" ו"עץ חיים", הם מדברים "מתוכם" ולא בעלמא.
באשר לפריפריה האמונית, סביר להניח שתורת חלק מבניה היא שטחית למדי. לעתים שליטתם במ"מ אינה מרחיקה לכת מעבר לנקיטה – גנדרנית משהו – בטרמינולוגיה קבלית, קוקיסטית או קלאסית. אך לקח היסטורי הוא שאין לזלזל בעצם השימוש במטבעות לשון מ"מ, גם אם אינן מחוברות במפורש ובשיטתיות למערכת קבלית שלמה. מונחים קבליסטיים כשלעצמם נושאים עימם מטען תרבותי היכול להוות תשתית לשינוי חברתי. אם לשוב לאנלוגיה השבתאית, יותר משעמדה מאחורי תנועה זו משנתו הסדורה והטהורה של האר״י, פעלה בה הדרשנות העממית שהפיצה מושגים לוריאניים פשטניים וחלקיים, טעוני פאתוס ובעלי השפעה "מוסרית" חזקה, אם גם גולמית. "תיקון", "ניצוצות", "שבירת כלים" וכיוצא באלה נוסחאות, שגם אם לא תמיד בוררו כל צורכן, עשו לימים את שלהן. כך גם "צדיקים בעל כורחם," "קדושת הממלכתיות," "סגולת הציונות" או "פנימיות קרקע ארץ-ישראל" אינן מלים ריקות, אלא בסיס אפקטיווי לאתיקה מהפכנית שהתממשה ברבות הימים.
גדעון ארן
גדעון ארן הוא פרופ' לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. חוקר ומרצה בנושאי דת, מצד אחד, ובנושא הקיצוניות, מצד שני, ובעיקר הוא מתמחה בחקר הקשר שבין השתיים, בישראל, ביהדות העבר וההווה, ובהקשרים השוואתיים. מחקריו מתבססים בעיקר על עבודת שדה. בשנים האחרונות פרסם ספרים ומאמרים על פנדמנטליזם, כתות ותנועות רדיקליות, אלימות דתית, טרור. מסיים בימים אלה כתיבת מונוגרפיה על טרור המתאבדים במזה"ת.
Follow Me:
