אתם מוזמנים לקרא את החלק השישי מתוך פרק מס' 4 בספר "קוקיזם" של פרופסור גדעון ארן.
שם הפרק הינו : הקוקיזם – יצירה חדשה?
קריאה מהנה.
אמוניות ג"א כרוכה בהתנסות נפשית-רוחנית אותנטית. המקור לפעלתנות המתגלה בג״א, הרי זו חוויית ההתגלות. מתוכה נפתח עולם רעיוני-ערכי מקורי, אף שהוא חסר תרגום הגותי-תיאורטי מיידי. ביטוי מה לתחושת התגלות של עולם חדש נמצא בעצם ההדגשות וההשמטות בתורות קיימות, בניסוחן העדכני, וכן בעיצוב פולחן ייחודי. דומה הדבר למקרה של החסידות, שעיקרה בקיום מצוות כחוויה אמיתית; אף על פי שלא חתרה במפורש לניסוח תורה שיטתית רשמית משלה, הרי שעצם נטיותיה האמוניות לא רק ביטאו התחדשות של החיים הדתיים, אלא הבליעו חידוש דתי של ממש. במשך הזמן התגבשה מעצמה מעין תיאולוגיה חסידית סגולית. אכן, ביטויו הסדור והמפורש של שינוי דתי הוא גם פונקציה של זמן, ויתכן שמוקדם עדיין להעריך את הקוקיזם מבחינה זו. בשלב הנוכחי הקוקיזם הוא תופעה ראשונית מעיקרה: במוקדה חוויה ספונטנית שברובה עוד לא נוצקה לדפוסי דוגמה כפויה.
יש עוד אפשרות להסביר קיומו של שינוי דתי שאין לו ניסוח הגותי שיטתי ערוך ושלם. המאמינים בעצמם נדרשים לסוגיה זו, ואחת מתגובותיהם הרווחות היא הטענה שלפי שעה הם מסורים ללא שיור לעשייה שהיא בחזקת צו חירום, כך שלא נותרת בידם שהות לבטא את הצדקתה באופן שיטתי. מוסיפים שלאחר מעשה יתפנו לכך; שישנם כבר ניצנים של משנה קוקיסטית המספיקים לשלב הביניים; ושהמפעלים בשטח מדברים בעד עצמם. לא פעם גם נרמז בוז מסוים לרעיון הקודיפיקציה, המשתמע כביטוי של שיגרה ממסדית הנחות לרוח הכריזמטית שאינה יודעת מגבלות סדר ותקן. מכל מקום, קוקיסטים רבים מצויים בבולמוס פעלתני. מתוך ביטחון מוחלט במציאותה של הגאולה, שהשלמתה כרוכה בדברים המזומנים ממש מאחורי הכותל, נמצאים המאמינים בטראנס של אקטיוויזם. העשייה הכפייתית הזו אלטרנטיווית לחשיבה וכתיבה סדירות, האמורות לבוא בעקבות התנסות חיים חדשה וחוויה דתית הכרוכה בה.
אולי איננו מבחינים ביצירה דתית משום שהשיטה המ"מ הנידונה ידעה לסכור את דחפי החדשנות הדתית, ואת כל האנרגיות היצירתיות שהתעוררו בעקבות החוויה האמונית, ולתעלם לאפיקים חלופיים. יצר המקוריות, אפילו הגרעין המהפכני שבאמוניות, מצאו ביטוים דווקא בתחום המבצעי-פוליטי. את הפעילות בתחום זה אפשר גם לראות כריטואליזם אמוני. בחסותו החריגה והרדיקלית דווקא נשמרו התכנים המסורתיים של הדתיות. מאחורי הקוקיזם ניצבת ההקפדה היתרה בתורה ומצוות; מובן מכאן שהשינוי הדתי, במידה שקיים, הוא מסויג וסמוי.
בסופו של דבר כרוך הקוקיזם בהתכנסות בגדרי האורתודוקסיה. אכן, באורתודוקסיזציה כשלעצמה יש שינוי ביחס להוויה הציונית-דתית שקדמה לה; אך מגמה זו אינה עולה בקנה אחד עם יצירה דתית מקורית, אלא עם היפוכה. עם כל ייחודו מהווה הקוקיזם חלק בלתי נפרד מתרבות העומדת בסימן אימוץ דפוסי חיים מסורתיים וביצור אורחות עולם התורה. בהקשר שכזה אמנם קשה לבקש חדשנות דתית גלויה. אדרבה, התרבות הקוקיסטית מתאפיינת גם בכך שנסתם אפיק החידוש הישן והלגיטימי, שאפשר ליהדות הדתית להסתגל לנסיבות המשתנות לאורך הדורות. הכוונה לשינויים בהלכה, לפסיקה המתמודדת מול מציאות הזמן והמקום. תחום היצירה ההלכתית נדחק אל שולי הקוקיזם ושומר שם אך על מתח קלוש. עד כדי כך שכמה ממבקרי הקוקיזם מאשימים אותו דווקא בכך שהקפיא את הלכתו, ולא עמד בקריטריון המסורתי של חידוש דתי בנוסח הרבני של היהדות ההיסטורית.
במקביל יש גם המטיחים כלפי הקוקיזם מהכיוון ההפוך, על שלא הביא עמו כל חידוש בתחום התרבותי הכללי. בולטת בהעדרה יצירה רוחנית בלתי תורנית, שתינק מההתעוררות האמונית שבבסיס הקוקיזם ותלווה אותה. אף על פי שהקוקיזם ניצב מול האתגר המפרה של סביבה מודרנית ופוליטית, אף שהרמה הכללית של נאמניו גבוהה יחסית ויש ביניהם מעמיקים ושיטתיים, כישרוניים ומבריקים, אין הוא מצמיח ספרות משלו, שירה, אמנות או ביטוי תרבותי אחר.
השיממון היצירתי הזה מזדקר הן על רקע עושרה ומקוריותה של החוויה הרוחנית הקוקיסטית, הן בהשוואה לתנופה עתירת דמיון ורבת ההישג בתחום המעשה המדיני וההתנחלותי הנגזר מהקוקיזם. לשם ניגוד אפשר לאזכר את ההתעוררות הציונית, שהפרתה בזמנה יצירה תרבותית מפוארת שנהפכה כמעט לחוד החנית של החידוש היהודי וליוותה אותו בכל גלגולי התפתחותו, כשמקורות השראתה בחוויות הלאומיות החזקות. לעומת זאת החוויה הדתית שלפנינו מצמיחה למירב מין דרשנות המשבצת הערות פשטניות על אקטואליה פוליטית בציטוטי תורה החוזרים לעייפה. תערוכת ציורים נשכחת, שלל דל של שירים ילדותיים ופלקטיים או הגיגי בוסר תמימים על "מדעי חברה" ו"מדעי טבע" אמוניים אינם עומדים בשום יחס לחוויה הדתית שיש לנו עדויות אחרות על עוצמתה ועומקה הניכרים. כל-כך מודגש החיסרון עד שבתוך המחנה עצמו תוהים האמנם אפשר שתיווצר ספרות ואמנות המתייחסות על לב הקוקיזם. אולי לא מקרה הוא שמרבית הנדרשים לנושא אינם מהקוקיסטים המושבעים.
את חסרון החידוש בהלכה מכאן, ובספרות, אמנות ומדע מכאן, ניתן לייחס לאותו גורם – המ"מ. זו היצירה הקוקיסטית ובה החידוש. אלא שבפיתוח המקורי הזה גם טמון היסוד המאפשר לאמוניות שלא להתמודד באמת מול סביבתה, וממילא לא לחדש בדרך המסורתית של ההלכה או במישור התרבותי הכללי. אפילו את האמונה עצמה לא גיבשו וליטשו, ויש בה עדיין הרבה מההתנסות הגולמית גרידא. עוד נטוש המאבק, אף כי סמוי ועקיף, על שכלולה וחתימתה של תורה קוקיסטית מוסמכת, ועיצובן של החוויות המ"מ בתבניותיה הלגיטימיות.
המיסטיקה מטבעה היא בחזית הדת. בדרך כלל היא הורתה של התחדשות ויצירה דתית, אך אלו יכולים גם להוביל אל מעבר לגבולות הדת. מכאן חיוניותה לקיום הדת, וגם סכנתה. פוטנציאל התחייה ופוטנציאל ההרס הטמונים במיסטיקה, שאין להפרידם זה מזה, מתייחסים לעובדה שחדשנותה של המיסטיקה מנוסחת לרוב במונחי תכניה המסורתיים. כזוהי בדרך כלל דרכו של שינוי דתי, אפילו מהפכני בהשלכותיו. הוא הדין במ"מ הקוקיסטית. לפנינו פרשנות מחדש של ערכים יהודיים מקובלים, הנזהרת, בהכרה ובמופגן, מלנתק את הקשר למקורות הסמכותיים. גם אם יש כאן שינוי ממש, הוא מציג עצמו כדבק במקור ונאמן לו ביותר.
עם מיסודה של דת לא חדל לפעום בקרב מאמיניה דחף היצירה. יצר ההתחדשות פעיל במיוחד כשהצורך האמוני לא מוצא את סיפוקו, כפי שקורה בדת הקלאסית המעמידה את אלוהיה מנגד לעולם, ולמאמינים נותר לממש את זיקתם אליו רק באופן חלקי ועקיף. אז נוצרת המיסטיקה המעניקה למאמין פורקן לכיסופיו עם קרבתו המידית לקדוש.
בדרך כלל משתדלת המיסטיקה שלא לחרוג מתחומי הדת המסורתית, הגם שמלכתחילה לא התעוררה אלא מתוך התסכול בעקבות מיסוד הדת. קורה שהמיסטיקה פורצת גבולות, ובסופו של דבר יוצאת מהדת ומייסדת דת חדשה לגמרי; אך במקרים רבים מצליח המאמץ להישאר במסגרת בכל מחיר. כתחליף לסטייה המוסדית הגלויה, נותנת המיסטיקה לצורות הדתיות המקובלות משמעות מהפכנית שבה מקופלת החוויה הרוחנית המקורית, או ההתנסות ההיסטורית המשתנה, ולפעמים אפילו ההכרה הכופרנית ממש. כך התהוותה הקבלה, וכן הקוקיזם.
קיים גם הצד המשלים שמנגד. הדת המסורתית נבחנת ביכולתה לרסן או לספוג את גרעין המחאה והמרדנות שבהתחדשות המיסטית ולהפנותן לכיוונים רצויים מבחינתה. אם לא דוכא, צריך החידוש להיקלט במערכת הממוסדת ולהשתלב במסורת, כך שהמאמינים שוב יבואו על סיפוקם הדתי. בעבר השכילה היהדות להכיל בתוכה את הדחף המיסטי, כמו את הכמיהה המשיחית, ואף לטפחם לטובתה ולשביעות רצון מאמיניה. כך חיה הקבלה בחיק הדת הרבנית ואף החייתה את עולמה ההלכי. בדומה, מאחורי הקוקיזם מסתתרת הצלחת האורתודוקסיה בת זמננו לשלוט במ"מ החדשה.
גדעון ארן
גדעון ארן הוא פרופ' לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. חוקר ומרצה בנושאי דת, מצד אחד, ובנושא הקיצוניות, מצד שני, ובעיקר הוא מתמחה בחקר הקשר שבין השתיים, בישראל, ביהדות העבר וההווה, ובהקשרים השוואתיים. מחקריו מתבססים בעיקר על עבודת שדה. בשנים האחרונות פרסם ספרים ומאמרים על פנדמנטליזם, כתות ותנועות רדיקליות, אלימות דתית, טרור. מסיים בימים אלה כתיבת מונוגרפיה על טרור המתאבדים במזה"ת.
Follow Me:
