לפניכם החלק התשיעי מתוך הפרק השלישי בספר של גדעון ארן "קוקיזם",שם החלק התשיעי הוא:
"הקריאות הגדולות",קריאה מהנה:
פרופ' גדעון ארן
כלי הביטוי שייחד את הרב ואת המערכת החסידית שלפנינו הוא "גילוי הדעת". בישיבה ובתנועה קיבלו את גילויי הדעת של הרצי"ה כתחליף לפרסום שו״ת ופסקי הלכה, פרקי "מחשבה" או ספרים ומאמרים רגילים. זה היה המכשיר העיקרי באמצעותו התקיימה המנהיגות הפופולרית של הרב והופעלה השראתו עד למעגלי פריפריה רחוקים. קוקיסטים קראו לגילויי הדעת "קריאות" או "קריאות גדולות". הן השלימו מה שלא עשו "השיחות הקדושות". יחד הייתה להן עוצמה אדירה.
לדבריו של גדעון ארן גילוי הדעת הוא "מוסד" חשוב בקוקיזם, גורם מרכזי בדינמיקה הישיבתית והתנועתית. טענה המקובלת על כמה דמויות מפתח במערכת האמונית היא שגילויי הדעת של הרצי"ה הם שחוללו את הגוש. כמה גרסאות קוקיסטיות, המבקשות לאתר את הרגע ההיסטורי בו "פרץ" ג״א, מצביעות על מעמד פרסום גילויי דעת מסוימים. מאמינים חלוקים ביניהם אם האירוע הקריטי להולדת התנועה הוא קריאת "עם ישראל – קום וחייה," או "לא תגורו" ו"למען דעת".
כך או כך, המאמינים מצאו בגילויי הדעת של הרצי"ה איכות "פנימית". הם התקבלו כדברי אמונה הראויים להיכלל בכתבי הקודש הקוקיסטים. כמה גילויי דעת שפורסמו בזמנם בעתונות או בעלונים, צולמו וסופחו למהדורות מאוחרות של הקאנון האמוני, הלא הוא "לנתיבות ישראל".
לפי גדעון ארן סגנון גילויי הדעת מסורתי, ותכניהם נסבים על עניינים שבראש סדר היום הציבורי. ביטויים תורניים מעורבים באמירות מדיניות. רוב גילויי הדעת טיפלו בנושאי חוץ וביטחון, בעיקר שלמות הארץ. הטון היה הצהרתי או פוקד. העמדות הפוליטיות שהוכרזו קיבלו אופי של דין תורה. הלשון הפסקנית והמצווה, כלשון הלכה, המשובצת חוכמות טיפוסיות לרב ורמיזות מוכרות לחסידים, היטיבה לנגן על המיתר האמוני. גילויי הדעת התסיסו את תלמידי הישיבה ופעילי התנועה. קוקיסטים בכירים מתגאים שרק הודות ל"קריאות" של הרצי"ה הצליחו, בלי מאמץ, "להרים" את המוני "נאמני העם והארץ". גילויי הדעת נשאו עימם למרחבים התנועתיים את הסמכות הכריזמטית של הרב ואת הדגדוג הפרובוקטיווי של הישיבה.
גדעון ארן
לפני שנודעו בפומבי היו גילויי הדעת מופצים בין תלמידי הישיבה ופעילי התנועה. דברי הרב נרשמו והועתקו, או שחולקו כצילומים של כתב היד המקורי. האחרונים הם החשובים במיוחד. נוסחאותיהם הלשוניות ותבניותיהם הגראפיות היו קבועות; ועם הזמן נעשו למוכרות בכל פרטיהן, שגורות ואפופות דתיות – כדפים מכתבי קודש. הגיליון, שבראשו הודפס שם הרצי"ה באותיות רש"י, התמלא בצפיפות רבה בכתב החרטומים החד והסבוך של הרצי"ה שהיה לא קל לפענוח. השורות הלכו ונטו באלכסון גובר, והאותיות נעשו בהדרגה קטנות והדוקות. מחוסר מקום כתב הרב גם במאונך בשולי הדף. בכותרת גילויי הדעת הופיע מענם: "להדרת כבוד ידידי נכבדי רמטכ״לנו הנעלה משחרר ירושלים"; "לכבוד מחמדי ומחמד כל ישראל הדגול הנעלה המורם מר מנחם בגין ראש ממשלתנו"; "אל אחי רעי וחמודי אשר במעצר באשקלון"; "אל מעלת כבוד יקירינו קדושינו המתנחלים"; ״אל כל קהל בוחרינו"; "אל מקהלות רבבות עמנו בית ישראל". בתחתית העמוד הופיעה חתימת הרצי"ה ובצידה, תמיד, המשפט שאי אפשר בלעדיו: "בציפיית הישועה השלמה."
לקריאת ההמשך לחצו על הקישור
גדעון ארן
גדעון ארן הוא פרופ' לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. חוקר ומרצה בנושאי דת, מצד אחד, ובנושא הקיצוניות, מצד שני, ובעיקר הוא מתמחה בחקר הקשר שבין השתיים, בישראל, ביהדות העבר וההווה, ובהקשרים השוואתיים. מחקריו מתבססים בעיקר על עבודת שדה. בשנים האחרונות פרסם ספרים ומאמרים על פנדמנטליזם, כתות ותנועות רדיקליות, אלימות דתית, טרור. מסיים בימים אלה כתיבת מונוגרפיה על טרור המתאבדים במזה"ת.
Follow Me:
