לפניכם חלק מספר 16 מתוך הפרק השלישי בספר "קוקיזם" אשר נכתב על ידי פרופ' גדעון ארן.
שם החלק הוא: פמפום אלוקי: גיחות שנות ה-60 וה-70.
קריאה מהנה!
"מרכז", שהתבצרה בחרדיותה, חרגה כפעם בפעם מתוך עצמה. חומת ההצטמצמות וההקשחה של רשות התורה נבקעה לפרקים הודות לפרצים כריזמטיים. רקען של הגיחות היה מיסטי-משיחי, וביטוין פוליטי־אקטיוויסטי, אך הן התקשרו בסופו של דבר לאורתודוקסיות גוברת. בלשון החביבה על חסידי "מרכז": "מעל גבי כן השיגור שבישיבה, משלחים כל איזה זמן טיל בין-יבשתי."
לפי גדעון ארן דפוס הפעילות הקצר והקטוע הזה נתפש כהתגלות רוחנית מעיקרה, ונטען בערכיות דתית. חסידי ״מרכז" ראו בו סמל להשפעת הקדושה בתבל. המהלך נתפש באמצעות הדימוי הקבלי של "רצוא ושוב". לדינמיקה הקוקיסטית של התפשטות והתכווצות לסירוגין קוראים המיסטיקנים האקטיוויסטים "פמפום אלוקי" – ניפוח השטח באיכות עילאית. הדינמיקה הישיבתית משקפת ריתמוס קוסמי, ותוכן הפעילות בהתאם: הארת עולם החול הציוני מכוח המסתורין של הגאולה.
גיחה קבלית־מבצעית כזאת של בני תורה מ"מרכז" היא שחוללה את ג״א. גרעין התנועה הוא ב"דחיפות הקדושות" של הישיבה. כמה מהפולסים הכריזמטיים היותר אפקטיוויים שנשלחו מבית המדרש בירושלים, תפסו תאוצה עצמאית משלהם, בעוד המרחק מהמקור הולך וגדל. במובן מסוים, אף אחרי ראשיתו, לא היה ג״א אלא מיסוד חלקי של שרשרת "גיחות לרגע" מתוככי "מרכז". עניינו אפוא בהתפרצויות אנרגיה דתית מעולם התורה המתוסכל אל המציאות
הישראלית החדשה, ובחזרה למסורת, לאוששה.
גדעון ארן
הופעותיה הציבוריות הפעלתניות של "מרכז" קדמו לג"א ונסבו על נושאים שלא עלו על סדר יומו. "מרכז" תססה ונתפסה לתזזיות חולפות של פעילות-חוץ עוד הרבה לפני מלחמת יום הכיפורים, ואפילו לפני ששת הימים, כלומר בטרם עמדו על הפרק שאלות הנוגעות לשלמות הארץ, וממילא קודם שהתגלגלו הדי גאולה ובצבצו נימי תשובה בציבור הרחב ובמגזריו הדתיים-לאומיים.
חלק מהפעילות שיצאה מ״מרכז" נשאה אופי מקובל בהחלט בעולם הישיבות; בעיקר צדקה וגמ״ח מסורתיים, שהתלמידים נרתמו להם בהתלהבות בהשראת רבניהם. כמו-כן היו בני הישיבה פעילים בנוסח לובאביטש, הגם שציינו כי בניגוד לחב״ד, אינם מחשיבים הבאת חילונים לקיים מצוות פולחניות באופן חד-פעמי, אלא שואפים ל״השפעה רוחנית" עמוקה ומתמשכת. בפועל התמצתה הפעילות בקיום מניינים בקיבוצים ובמושבים. אחר כך התפארו שהגיעו שם להבנה ואחווה ברוח קשר האמת ששרר בין הראי"ה לחלוצים. לימים גם הציגו את ימי המועד שעשו בישובי פרוזדור ירושלים כתחילת ה"רומן" של בני התורה עם בני ההתיישבות העובדת, שהגיע לשיאו בסבסטיה. כך או אחרת, בסוף שנות ה-50 ותחילת ה-60 לא שיתפו הקוקיסטים את עמיתיהם החילונים בהתנחלות אלא בתפילה.
גדעון ארן טוען כי במקביל נהגו בני תורה מ"מרכז" לצאת לפעילות פוליטית שגרתית למדי, לרוב בגוון עסקני מפלגתי. ב-1963, למשל, ניסו כמה מבכירי התלמידים להתברג במערכת המפד״לית. הם גיבשו לשם כך חוג תלמידי חכמים ואנשי התיישבות שקרא להתנערות ערכי תנועת "תורה ועבודה" שהסתאבה לדעתם. בפעם אחרת ביקשו אותם פעילים מהישיבה לרוץ בבחירות למועצת עיריית ירושלים. במאמצים מעין אלה כלל לא ניכרו סממני קנאות דתית או מדינית, והלא יוזמיהם היו בני דור "גחלת", שקדמו לאדמו״ריזציה בשיאה. בכל זאת ראוי להוסיף שהם נטשו את מפעליהם בשטח בטרם קרמו עור וגידים, בעיקר בגלל לחצו של הרצי”ה שיחזרו מיד לתלמודם.
כעבור כשלוש שנים בלבד כבר יצאה "מרכז" לעשייה אחרת לגמרי. בצד ההפגנות הסוערות כנגד המיסיון, נקטה הישיבה פעולה דומה נגד העלאת ה״מתיאוס פסיון" בבנייני האומה, פחות משנה לפני יום העצמאות הי"ט. קבוצת אברכים הסתננה לאולם ופעם אחר פעם פוצצה את ביצוע המוסיקה הדתית שמתפרשת כאנטישמית. כפי שהעידו ב"מרכז", הרצי"ה שלח את "גדולי תלמידיו" להפריע לקונצרט. האקטיוויסטים המיליטנטים באו כבר אז ממעגל החסידים הקרוב לרב; מתקפתם התפרשה כעוד הוכחה ל״מדרגתם הרוחנית".
בנוסח זה הייתה פעילות ענפה, לרבות השחתת רכוש כנסייתי. בשולי המבצעים המאורגנים היו גם "פעולות" מזדמנות, כגון ביזוי כהני דת נוצריים שנקרו בדרכם של בני התורה. גם אירועים אקראיים כאלה התרכזו בתקופות מסוימות ונאספו בגלים שביניהם כמעט ולא התרחש דבר. היוזמות ברובן היו דומות ביעדיהן, וכן בצורתן: התפרצות פתע, נלהבת ואלימה, ללא המשך. כך ניתן לאפיין גם את ה"מבצעיות האמוניות" בעידן הגוש.
ההיאחזות במלון "פארק" בחברון (1968) וההפגנות נגד הסכמי ההפרדה של קיסינג'ר (1974) היו אפוא המשך להתאנות לאנשי המיסיון ולמהומות בהצגת יצירות כנסייתיות. בחלוף כמעט עשרים שנה, חזרו תלמידי "מרכז" למלחמות מהסוג הישן והעמידו עצמם בראש המערכה נגד הקמת האוניברסיטה המורמונית (1986). בני התורה הצעירים גלשו מעבר לפעולות חינוך והסברה, מחאה ציבורית ולחץ מדיני; שוב יצאו לשטח, במחתרת ובכוח. כשמיצו את עצרות העם, "התנחלו" במתחם הצמוד לאתר הבנייה הנוצרי בהר הצופים. תחת קורת גג רעועה שנרכשה ושופצה, למדו תורה במשך כל היממה, ומשם יצאו למשימות תצפית וחבלה על משמר היהדות.
בשלב מסוים נפתח כיוון חדש לתיעול האנרגיה האמונית. בראשית סדרת הגיחות המיסטיות-אקטיוויסטיות לא פנו לתחומים הציוניים הקלאסיים ובראשם ההתיישבות והביטחון בא"י, שאפשר לבסס בהם שותפות עם חילונים ולהוביל בעזרתם ציבור רחב. בשלב זה עוד התכוונו לנושאים יהודיים־דתיים מובהקים, הנוגעים לשאלות תרבות מורכבות ועדינות השנויות במחלוקת ומעוררות פילוג בעם. והנה התברר שעל נקלה ניתן להסיט את מושאי הזיקה האמונית, ועימם את יעדי הפעלתנות הישיבתית, מהחזית הפנימית, המרתיעה רבים, לזו החיצונית, הסוחפת המונים. המטרות בהן הושקעה האנרגיה הקוקיסטית הותקו מאז מבצעי אמצע שנות ה-60 ועד למבצעי סוף אותו עשור וכל העשור הבא.
פרופ' גדעון ארן
גדעון ארן טוען כי לפנינו מעבר בין שני סוגי פרץ "אלימות קדושה": מצרחות בשעת קונצרט, זיפות קירות מנזר ויריקה בפרצופי כמרים למינוי שרי ממשלה ומיקום גבולות הגנה. דפוסים חליפיים של פורקן דתי; במקום הדפוס הפרחחי המסורתי בא המדיני המהפכני. אך קרה גם ההיפך. למשל, עם השפל בתקופת ההתנחלות, התמלא החלל המבצעי בסגנון הישן. לאחר שפונו מחבל ימית חדרו חסידי הר' טאו לבנייני האומה בערב העלאת "המשיח" להנדל (1983). הרצי"ה קבע בזמנו שיש ביצירה "תערובת של נצרות," ושהיא "מפארת ערכי גויים." תלמידי הישיבה הצעירים התפרעו באולם, פגעו ברכוש ציבורי והתקוטטו עם מאזינים ושוטרים. כתריסר בני "מרכז" נעצרו ונקנסו. בפסק דינם נאמר שרצו "לכפות בכוח אה דעותיהם", וכן שביקשו "להציל" אנשים שלא רצו להיות ניצולים.
מיד בשוך הקרבות בהן "שוחררה" הארץ השלמה וירושלים "חוברה יחדיו", עדיין בעיצומה של חוויה חזקה המסעירה את הרגשות ומרוממת את הנפש, ביטאו חסידים מ"מרכז" הלך רוח שהביאם תוך זמן קצר לשינוי חשוב בהתנהגותם הפוליטית הדתית. את התבטאות בני הישיבה באותם "ימים גדולים" אפשר לראות כמבשרת את ג"א. זוהי התבטאות קוקיסטית ראשונה, בעקבות "מלחמת הגאולה" ותחת רישומה, ובדומה ל״כנס יד הרב הרצוג", הוליכה הישר לאקטיוויזם האמוני. המדובר בווידוי אותנטי שנערך בפורום שנודע לימים כ״שיחה בישיבת הרב קוק". במקורה נועדה להיכלל במסגרת "שיח לוחמים" המהולל, אך נגנזה על-ידי עורכיו שחשבו אותה חריגה בנימתה "השוביניסטית המיליטנטית.".
מסמך ישיבתי בוטה וחושפני זה הקדים את ייסודו הרשמי של הגוש בכמה שנים, אך מחזיק כמעט את כל המרכיבים היכולים להפוך אותו לגילוי דעת תנועתי לכל דבר. חסר בו רק יסוד מרכזי אחד – הארץ השלמה – ובמיוחד בולטת בהעדרה התייחסות לסוגיית גבולות ההבטחה/הביטחון. ימים מעטים לאחר ההתבטאות הנ״ל, מכוחה וברוחה, התחילה מסורת ההתנחלות בשטחים (כפר עציון, קרית ארבע); אבל בינתיים נושא יהודה ושומרון כמעט ולא הוזכר, למעט משפט בודד בדברי אחד המשתתפים, שהיה מקורב בעברו למורשת רביזיוניסטית כלשהי. הדוברים בשיחה היו כולם תלמידי "מרכז" בכירים שיהיו לימים מנהיגים קוקיסטיים: יואל בן-נון, יוחנן פריד, דב ביגון, נפתלי בר־אילן.
ב"שיח" כבר הותוו הקווים העיקריים של הקומפלקס האמוני, אך בלא הנקודה שבה ייפגשו – נחלת האבות, ציר הדת הלאומית החדשה. אכן, ה"מניפסט" הקוקיסטי הזה חובר לפני שעוכלו תוצאות ששת הימים, וממילא עוד בטרם עלתה לסדר היום התביעה להתיישבות וריבונות בארץ הגדולה, וקודם להתעוררות העניין הציבורי בנושא השטחים והפיכתם לסלע מחלוקת מדיני ותרבותי. בפורום הנדון מדובר הרבה במונחי "גדלות", "רוחניות", "פנימיות". כמו-כן בולטים מושגים לאומיים שיריבים הגדירו אותם כלאומניים, אף גזעניים. מעל לכל ניכר גודש ביטויי "אהבת ישראל"; ועדייו כלל לא "אהבת ארץ ישראל". אפשר לראות את ה"שיח" כהתגלמות שלב ביניים בהתפתחות הקוקיזם, חוליה המקשרת את "מרכז" של שנוח ה-60 עם "מרכז" של שנות ה-70. המרחק ביניהן אינו רב, והמעבר כמעט והתבקש.
הקוקיסטים עצמם מבקשים להוכיח שההתפתחות מ"מרכז" שלפני שתי המלחמות, ל"מרכז" שלאחריהן, הייתה טבעית ועקבית. ההתרכזות המאוחרת של בני התורה בשאלת א״י מוצגת על ידם כפועל יוצא מהאווירה המוקדמת בישיבה. מכאן גם ההדגשה בדיעבד על "מזמור י"ט" – שבה כאמור הביע הרצי"ה את הכאב על חלוקת הארץ, ואת התקווה לשוב לאתריה ההיסטוריים שמעבר לגבול, כבר ב-1967, עוד לפני תקופת ההמתנה. לאחר מעשה מתאמצים המאמינים לשכנע כי שלמות הארץ הייתה מוטיב נכבד במסורת החינוכית של הישיבה, גם בתשע-עשרה השנים שקדמו לפריצה המשיחית המכרעת. לסוגיה זו עוד נידרש. לפי שעה ייאמר שהרצי”ה הזכיר שוב ושוב את געגועיו למקומות הקדושים בגדה המערבית, ואילו לתלמידיו הצעירים זר היה הדבר במידה רבה. זעקות הקינה של הרב על אובדן שכם, חברון ויריחו ב״מזמור י"ט" הכו את בני הישיבה בתדהמה, אם כי היה להם הקשר מסוים. הדברים אודות הארץ הגדולה יכלו להשתבץ במורשת הדתית מבית המדרש של הראי"ה, השואפת ליהדות שלמה ומקפת-כל; הדברים גם הלמו מסורת פוליטית שהיו לה מהלכים בישיבה מאז ימי הראי״ה.
לדעתו של גדעון ארן אף שהראי"ה היה מקורב למפעל הבנייה של היישוב הנתון להגמוניה של תנועת העבודה, וחיבב במיוחד את חלוצי עליות הפועלים, הוא נודע, משום מה, גם כאוהד מחנה הימין. אולי דבקה בו התווית בשל תורתו הציונית הקנאית, ואולי מפני התערבותו לטובת הנאשמים היהודיים ברצח ארלוזורוב, ומפני שדוד רזיאל, מפקד האצ״ל, עשה תקופח מה בלימוד תורה בישיבתו. אצל הרצי"ה הייתה מגמה רביזיוניסטית ברורה יותר, שנסמכה להשקפתו הלאומית המובהקת ולקשריו עם המחנה האזרחי, ובמיוחד עם בגין, גם בשנים שהיה באופוזיציה.
מהצד המשלים, גם בין התלמידים בעבע זרם כלשהו, תת־קרקעי, של נטייה ימנית מובהקת. הייתה בישיבה קבוצה קטנה אך קיצונית של בנים למשפחות לוחמי או אוהדי הארגונים הפורשים, בעיקר לח"י. חוגם התרחב מעט וכלל דמויות מפתח ב"מרכז" ובשוליה הקרובים, כיצחק גנירם, בנץ היינמן, יהודה עציון, אברהם מינץ והאחים תור, שהתפרסמו כעבור שנים כמובילים בג״א (לימים נחשפו רובם כמנהיגיה ופעיליה של "המחתרת היהודית"). הם נהגו לספר בהערצה במעללי המחתרות, היו מנויים קבועים על "סולם" וציטטו בשקיקה ממאמרי "יאיר" שטרן ושירי אצ״ג. היו להם גם מגעים עם ד"ר אלדד-שייב בעשור שלפני 1967, ואחדים מהם היו מעורבים בפעילות "החוגים הלאומיים", ביניהם מרובים היו חובשי הכיפות.
ברם, הגילויים הללו היו חריגים ב"מרכז" של העידן הטרום-התנחלותי. שנים רבות התאפיינה הישיבה דווקא בנאמנות יתרה לממסד השליט. מאז ימי "גחלת" נתקנאו בני התורה באליטות הארצישראליות וחיפשו את קירבת והכרת סוכניהן, בדמות תנועות הנוער, לוחמי צה״ל, ההתיישבות העובדת ואפילו מפלגות השמאל. הפרובלמטיקה הקוקיסטית הבסיסית גרמה להזדהות תלמידי "מרכז" עם סמלים ישראליים מרכזיים ולהתמסרותם למוסדות הלאומיים. על רקע זה יש לבחון את נטייתם המאוחרת של הקוקיסטים להציב אתגר גלוי לערכי המדינה או להסתלק ממעורבות בחברה. הן החתירה של ה"חסידים", הן האדישות של "תלמידי החכמים", מנוגדות למסורת "מרכז" שהדגישה ממלכתיות נלהבת ומחויבות אזרחית בנוסח מפא"י הבן-גוריונית.
כמה ממבקריו הפנימיים החריפים ביותר של הקוקיזם הטיחו בו על שאינו קיצוני דיו בהתנגדות לזרמים השליטים בישראל. אלה אותם בני תורה שהתרפקו על מורשת "מלכות ישראל". ביניהם בכירי ג״א, שבו בזמן היו קוטלים את חבריהם לתנועה על הססנותם ופשרנותם בפעולות כנגד אושיות המדינה. בין השאר טענו שתלמידי ורבני הישיבה הינם "ממסדניקים בדם," שמאז ומתמיד הם "קשורים למערכת בחבל טבורם," ועל כן יתקשו "לבעוט" בתרבות הקיימת ולהפכה על-פיה. האופוזיציה התוך-אמונית המאשימה את הגוש שאינו מספיק אופוזיציוני באה דווקא מהאגף ה"לאומי" במחנה "מרכז". משגברה השפעתה, התברר שהיא הוליכה מהלאומיות ל"השחרה".
גם בעידן הגוש המשיכה "מרכז" לפעול בנוסח הישן, כלומר להצטיין בעשייה כמעט שגרתית, שמא ב"עסקנות" האופיינית לישיבות המסורתיות בכלל. המדובר, במידת מה, באקטיוויזם חרדי מוכר, בפוליטיקה של עולם התורה. את מבצעיה המהפכניים קיימה "מרכז" בצד פעילות מסורתית. בצורה אופיינית התרכזה בשמירת כבודם של "כלי קודש" ובקידום אינטרסים צרים של בני תורה, תוך כדי פנייה כפעם בפעם לתחבולנות ולאלימות.
מבקרים מתארים את דרכיהן אלו של הקוקיסטים כ״גנגסטריזם אידיאולוגי". ברוח זו רואים תופעות כגון המעשה ברב קיבוץ בוגר "מרכז" וחסיד הרצי"ה, שאיים על קהילתו בכדי שתבטל כינוס של חוג אינטלקטואלים דתיים המוכרים כמתנגדים לקוקיזם. או המעשה בדרישת באי בית כנסת בקרית משה לאסור על אחד המתפללים שם להתערב בקהל השם ולא כל שכן לעלות לתורה מפני שנמנה עם חוג ה"כופרים" הנ״ל. בפעם אחרת ניסה אחד מראשי נאמני הישיבה, מנהיג רוחני בגוש, בכוח ובהטרדה קולנית למנוע הרצאתו של מי שחיבר ספר על הראי"ה שלא נשא חן בעיני הקוקיסטים.
לפי מיטב המסורת הישיבתית התערבו העסקנים במינויים למשרות כבוד ושררה, בעיקר לרבנות. גם בעניין זה לא טמנה "מרכז" ידה בצלחת, וכבר נגענו בתפקיד המרכזי שהרצי”ה ותלמידיו מילאו בשערוריית התחרות בין זבולון המר לחיים דרוקמן על כהונת שר החינוך בממשלת בגין. ראוי להזכיר את הקנאות שבה נהגו הרב והחסידים בפרשה. ב״מרכז" ראו כאן שאלה של "חילול הקודש", ונקטו ללא הבחנה בשיטות של הסתת הקהל על-ידי סילוף עובדות והוצאת דיבה.
גדעון ארן מציג כי בשלב מסוים, כאמור, הוטו הדחיפות החסידיות-מבצעיות של מרכז לאפיק לאומי-מדיני. האנרגיה הישיבתית החלה לפנות לתחום הכלל-ישראלי, לעניינים ציוניים. ההתפרצות המציינת את נקודת המפנה, החשובה בשרשרת המפעלים הציבוריים של הישיבה, היא זו שהביאה לבסוף להקמת היאחזות קשת בגולן. זו הייתה גיחת "מרכז" הראשונה בעקבות מלחמת יום הכיפורים, והיא שפתחה את הגל החדש במסורת המבצעית הקוקיסטית.
בהתמקמות הקונטרוברסלית של בחורי הישיבה סמוך לקוניטרה הסורית, באו לידי ביטוי מירב היסודות שהיו אחר כך לדפוסי הפעילות התנועתית, ובראשם עצם ההתמקדות בנושא ההתנחלות בא"י השלמה; את התמונה השלימו יוזמה, דמיון ועקביות, ברמה הפוליטית והטקטית, יחד עם "מסירות נפש" שמקורותיה רוחניים. היו מאפיינים נוספים: מגעים חצי רשמיים תקיפים עם ראשי ממשל, שיתוף פעולה סמוי עם תומכים במנהל הממלכתי הבכיר ונציגיו בשטח, תמרון מיומן של אהדה ואינטרסים בסיעות פרלמנטריות שונות – וכל זאת תוך ניצול דעת קהל על ידי רטוריקה סוחפת, הפעלה נבונה של כלי התקשורת וארגון עצרות המונים מקוריות; שלהוב נוער בני עקיבא וגיוסו; חיזורים הדדיים עם אישים בממסד הביטחוני ובהתיישבות העובדת; נופך צבאי והווי חלוצי; וכמובן, יצירת עובדות עקשניות בשטח, במינון נכון של מחתרתיות והפגנתיות.
גם בעצם ראשוניותה מזכירה פרשת קשת גיחה מוקדמת בהרבה של בני תורה קוקיסטים – היאחזות הרב לוינגר וחבורת אברכי "מרכז" בחברון, בעקבות ששת הימים. לפנינו שתי התחלות של מסורת ה"מבצעיות האמונית", שתיהן גרסאות מקובלות להולדת הגוש. אכן, במבצע קשת, כמו במבצע מלון "פארק", הניחה הישיבה את התשתית לתנועה. אך הנה, גם ההתנחלות בקשת וגם ההתנחלות בלב חברון שמרו בקפידה על זיקתן הישירה ל"מרכז", ועל עצמאותן מג"א. קשת הייתה אבן פינה לגוש המאמינים, ובו בזמן קריאת תגר עליו. יש צדק בלתי מבוטל בטענת אנשי קשת שהיא חלוץ ישובי ג"א; לא פחות צודקת טענתם הסותרת לכאורה, שאינה ישוב של הגוש אלא "ישוב של הישיבה".
בהתאם לכך היה אופיו הייחודי של המקום. קשת הייתה יוצאת דופן בישובי ג"א, לא רק במיקומה (מחוץ ליו"ש) ולא רק בבסיס התארגנותה הקהילתי-משקי (מושב שיתופי חקלאי), אלא קודם כל בהשקפתה הרוחנית ובנורמות הדתיות לפיהן התנהלה ועודנה מתנהלת. קשת אינה ישוב דתי; היא מקובלת כישוב "תורתי", וזאת מפני אדיקותה במצוות, מפני המעמד המרכזי שתופסים בה לימוד כתבי הקודש והסמכות הרבנית, ומעבר לאלה בשל תפישתה את התורה כעקרון המווסת את כל תחומי החיים ולא רק את התחום המסורתי כאחד מהתחומים. בכך במיוחד רואה עצמה קשת מניפה נס "מרד" כנגד הסטנדרטים הדתיים-לאומיים הרווחים. בניגוד למצופה, הישוב לא סונף ל"אמנה" של הגוש, אלא שויך לאיגוד משקי הפוהמ"ז.
קשת דהיום מגדירה עצמה כ"ישוב המתנהל לפי 'שולחן ערוך'." אכן, מתגלים שם סימני חרדיות מובהקים; הרבה יותר מהכלל בישובים האמוניים בשטחים, ולא פחות אפילו מבישובים שבמרכזם עומדת ישיבה ושרוב חבריהם אברכים ב"כולל". עם זאת חדורה קשת רוח משיחית. זו נובעת מ"אמונה" חיה, שעלולה לאיים על שלטון ההלכה. יש בזהותה העצמית של קשת מתיחות בסיסית בין תורה לגאולה.
קשה לחיות עם השניות הזאת. כתוצאה מכך היחס בין משיחיות "אמונית" להלכתיות אורתודוקסית אינו מאוזן ואינו קבוע. ניכרת מגמה של המעטת היסוד האחד ותגבור משנהו. קשת הולכת ומשחירה, אף כי לא נעלמו נימי הגאולה השזורים בכל הווייתה. עדיין אפשר למצוא בקשת לא מעט מה"תזזית המשיחית" האופיינית למבצעי ג"א. זו הייתה כה בולטת ומרשימה בראשיתה של קשת, עד שהפכה אותה ל"אי" שהתייחד גם מסביבתו הדתית. בתוך גבולותיו הוגשמה המשיחיות הלכה למעשה, והייתה למציאות הווה מוחשית. אמנם במובן זה דומה קשת לשאר גיחות הישיבה והתנועה, אך בעוד שהללו הוגדרו לא רק במרחב אלא גם בזמן מוגבל, הצליחה קשת לשמר את הנוכחות המשיחית ולמשוך אותה לאורך תקופה. ברם אי אפשר, כך מסתבר, למתוח את המציאות הנגאלת הזו לזמן ממושך. נגזר כנראה שתהיה נסבלת רק בגדר אפיזודה.
ימי הבראשית של קשת עמדו בסימן "גדלות" ו"רוחניות", כיאות לימים שבהם נראתה האמת ה"פנימית" גם ברמת הנגלה. בכל ארוע, ולו הטריוויאלי ביותר, בכל חפץ, ויהא אינסטרומנטלי ככל יהא, ראו המתנחלים רק גאולה. כך, במהלך פרק זמן בלתי מבוטל, נשמרה אווירת שיא דתי. הצעד המהפכני בו היטשטשו הגבולות, מחד גיסא, והתהליך השמרני שבא בעקבותיו ובו הוצבו הגבולות מחדש ואף התחדדו, מאידך גיסא, התבטאו בפרשת יחסי בני "מרכז" בקשת עם עמיתיהם הציונים גלויי הראש, מהקיבוץ המאוחד, ממושבי העמק ומהעיר, יורשי רוח הפלמ"ח והמחתרות. השותפות ההתחלתית של דתיים וחילונים תחת חופת המסירות למען שלמות הארץ קיבלה הכשר דתי לא רק משום ששירתה מטרה נעלה. היא עצמה נתפשה כאידיאל; הגשמתו העמיקה את התחושה שהגאולה בפתח.
במהרה התברר שאי אפשר לעמוד בהשלכותיה המעשיות של השותפות הנשגבת הזו. על רקע שיגרת היומיום התגלעו מחלוקות בין שני המגזרים; ליתר דיוק, נחשף הסף לסובלנותם של הדתיים. הם לא יכלו, למשל, למחות על חילול שבת בתוך המחנה. נוצר מצב שקירב את המציאות החטאה ממש לפתח ביתם, ואילצם לשאת באחריות עליה ולתת לה גושפנקא מסוימת. על החילונים שבחבורה הופעל לחץ, ונותרה בידיהם הברירה: קבלת נורמות ההתנהגות על פי ההלכה, או נטישה. בהדרגה נהיה הישוב על טהרת הדתיים. באופן בלתי נפרד מכך, חלה הקצנה באדיקות. המתח המשיחי הומר במתח לימוד תורה ומילוי מצוות. או-אז הוגדר מחדש אותו אידיאל הנוגע ליחסי הפלגים בישראל: הלגיטימציה הדתית לסובלנות לחילונים נשללה מכל וכל.
בעוד החילונים חוזרים בתשובה או נדחים מקשת, הטיפו בני התורה לאחדות העם והפליגו בשבח "כלל-ישראל". אפילו יצאו בביקורת נגד עיתון התנחלויות יו"ש על שהוא מתבטא קשות נגד השמאל הישראלי. אמרו ש"צריך להדגיש את המשותף ולא את המפריד." בו בזמן שקשת הטעימה בהצהרותיה את חשיבות היציאה לחברה וההתקשרות עם מוסדותיה הממלכתיים, הרי שבפועל התכנסה והתבדלה. כל כך שגם דתיי רמת הגולן האשימו את קשת בהסתגרות ובהתנשאות. לדוגמה, הצביעו בביקורת על העובדה שקשת הקימה לעצמה בית ספר משלה, אף שלא הייתה לכך הצדקה כלכלית וארגונית, וחרף ציפיות בני האזור להשתלב במערך החינוכי המשופר שבני התורה יכלו להציע לילדיהם.
אנשי קשת השיבו שהם "מתבדלים על מנת להתחבר." את נסיגתם תירצו בצורך "להתחזק מבפנים," לפני היציאה לשליחות בחוץ. ואמנם בקשת שמו דגש על הנחלת המורשת לדור הצעיר. מוסדות החינוך המקומי נבנו ברוח המבנים התורניים המסורתיים, החל ב"חדר". הייתה בחירה קפדנית של חומר ההוראה ושל צוות ההוראה. רב הישוב קבע בגאווה שהתכנים והמורים "מצונזרים", וההנהלה וההורים הודו ש"עדיף מורה ירא שמים על מורה מוכשר."
למעשה, את היוזמה למבצע התנחלות, ואת ההיגיון האסטרטגי והפוליטי שמאחוריו סיפק יהודה הראל (החילוני, איש הקיבוץ המאוחד). משלא עלה בידיו לגייס מתיישבים מתנועתו, ביקש את עזרת אברכי "מרכז" להם התוודע במקרה, במהלך הפגנות המחאה בירושלים. בתיווכו של פורת פנה לרצי"ה. הפגישה בין הרב לקיבוצניק איבדה מזמן את מימדיה הריאליים והייתה לארוע מופלא התופס מקום חשוב במיתולוגיה הקוקיסטית. מכאן נפתחה האפופיאה של קשת, מתחרה בזו של סבסטיה. הרצי"ה קרא לדגל את מיטב חסידיו, הפקיעם מתלמוד בישיבה והעמידם לרשות העם והארץ. בני התורה השתקעו זמנית בבונקר שבצפון. בלהט רב נרתמו למבצע, ורוחם השתלטה בשטח.
המציאות החומרית בקשת הייתה קשה עד מאוד. הנסיבות כפו דלות ומאמץ גופני ומתח ביטחוני. ברם המתנחלים קיבלו עליהם באהבה את אילוצי הצנע, אף התבסמו בתנאים של סיגוף עצמי. השהייה בקשת, העידו כולם, הייתה להם חוויה כבירה. באווירה המקומית בימים ההם היה יסוד של התגלות, שגרם לאפקט של "המרה". זו ניכרה דווקא אצל דתיים-לאומיים מהסוג המצוי יותר מאשר אצל חילונים שחזרו בתשובה. בקשת היו חובשי כיפות סרוגות למאמינים מושבעים; מההתנחלות בגולן מצאו דרכם לישיבה בירושלים. כמה וכמה מהדמויות הבולטות בישוב חזרו בגרסאות דומות על אותה נוסחה: "עד עלייתי לקשת הייתי צעיר דתי רגיל." רובם שקעו בעולם התורה.
עמודי התווך של הישוב היו רבנים ותלמידי חכמים. בין אנשי התורה שהטביעו חותמם בקשת היו אברכים בכירים כאלי סדן ועודד וולנסקי, מורים כר' אבינר ור' צוקרמן וכמובן חנה טאו. החשובים שבמתנחלים היו חסידים בולטים ב"מרכז". בתום שהות של שנה-שנתיים, שבו לישיבה או למסגרות תורתיות קרובות אליה. הגם שבצד חיי המשק למדו הרבה בבית המדרש, ואף שהתפארו בהצלחת החיבור החי בין תורה לעבודה, הייתה מודעות לסתירה בין השניים. עם כל ההשתדלות, הודו שההתנחלות כרוכה בביטול תורה. מדי יום נערכו שעורי קודש: לפני העבודה, אחריה ובערב. מתח הלימוד נשמר בין השאר הודות לנוכחותם המתמדת של רבנים בעלי כושר דידקטי וכריזמה. נוסף לכך שחררו את החברים לחופשות בנות שנה ויותר לצורך לימוד ישיבתי מרוכז. אך גם בכך לא היה די כדי לספק את הצורך התורתי והמסורתי. תחלופת הדמויות ש"החזיקו את הישיבה הצפונית" הייתה גבוהה. במוקדם או במאוחר הם באו למיצוי דרכם המסקנית בין כותלי "מרכז".
קשת הייתה כפופה למשטר תורני טוטאלי. שלטון התורה חדר לחיי הפרט והמשפחה והתבטא בדפוסי הפנאי, קל וחומר בדפוסי העבודה. נועצו ברב ונשמעו להלכה בכל עניין ועניין, מחינוך ועד לביגוד. סטנדרטים אורתודוקסיים חמורים ויסתו את כל תחומי החיים. המשק החקלאי נוהל על בסיס חוקי התורה על כל פרטיהם המחייבים, מעורלה ועד שמיטה. לא פחות הקפידו בנושא ה"בידור". טלוויזיה וסרטים – הס מלהזכיר. הישוב נזקק לדעת תורה בשאלה אם להתיר צפייה במופעי ליצנות. תרבות הבילוי הסתכמה בתלמוד תורה. התחום בו הזדקרה למרחוק קבלת אמות מידה חרדיות היה מעמד האשה: הרבנות המקומית קבעה כמה צנוע יהיה לבוש הבנות, מאיזה גיל תופרדנה מעל הבנים ואם תוכלנה לשיר בציבור.
בקשת חל המעבר מ"הווי בני עקיבא למשמעת מנזרית." יתר על כן, בקשת נכפו כללי עולם התורה על קהילה שהיא חלוצית לא רק במובן הציוני אלא גם במובן הדתי. טבעי אפוא שהתעוררה ביקורת פנימית בקרב המהפכנים. למטבע ה"השחרה" היה צד שני. על הרדיקליזציה האורתודוקסית אפשר ללמוד גם מתגובותיהם של אלה שלא יכלו לעמוד בתביעותיה, וביניהם כאלה היו ונשארו מאמינים מושבעים. מטרונייתם השתמעה תמצית המהפך שעבר על קשת מאז ימי החירות המשיחית: "הפכו את הכל לאסור-אסור-אסור. הייתה איזו בדידות גדולה. אנשים הרגישו שסתם שיחת חולין זה לא בסדר. הכל רק תורה, תורה תורה." כזו הייתה עדות החסידים הקוקיסטים שסיכמו את תיאור המצב בקשת במושג "דתיות מתוחה, עצבנית."
בתשובה לטענות מסוג זה, ציינו שהאיסורים הם השמרים העושים את היין – גם אם מר טעמם, הם הנותנים את המתיקות. כמו כן הודו בקשיים בניסיון ליצור חיי חברה המושתתים במלואם על התורה. תירצו זאת בעובדה שבישראל לקוחים רוב כלי הביטוי החברתי מה"העולם הגויי" הרחוק מרוחנו. לעומת אלה הייתה קשת הניסיון לבנות "ישוב שבית הכנסת ובית המדרש הם מקום התגלות לבו ועיקר חיוניותו החברתית."
יותר משהישוב ראה עצמו מציב מופת לחילונים, הוא ביקש להציב אתגר לבני המחנה הדתי-לאומי. ואמנם בשורת חיי תורה נוסח קשת קנתה לה מהלכים בהתנחלויות אמוניות נוספות. את דוגמת רמת הגולן אימצו כמה ישובי דרום הר חברון (יתיר, כרמל), בהשראת סניף "מרכז" בקרית ארבע ובבית הדסה. הדוגמה הבולטת לקהילה תורתית חלוצית לפי מודל קשת היא עצמונה של חבל ימית. שני הישובים הוקמו על ידי תלמידי "מרכז" בנסיבות היסטוריות כמעט זהות ונשאו אופי חברתי ודתי דומה מאוד. גם הגרסה הדרומית המאוחרת הייתה קשורה בטבורה לישיבה, וגילתה יחס דו ערכי לתנועה.
אילו הייתה נשארת עצמונה על תילה, הייתה מצטרפת מן הסתם לביקורתה של קשת על ג"א, וכן על מועצת יש"ע והגוף המיישב "אמנה". ברוח מרכז, בני התורה שהתיישבו בגולן הניפו את דגל המגמה האנטי-ישובית.
גדעון ארן
גדעון ארן הוא פרופ' לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. חוקר ומרצה בנושאי דת, מצד אחד, ובנושא הקיצוניות, מצד שני, ובעיקר הוא מתמחה בחקר הקשר שבין השתיים, בישראל, ביהדות העבר וההווה, ובהקשרים השוואתיים. מחקריו מתבססים בעיקר על עבודת שדה. בשנים האחרונות פרסם ספרים ומאמרים על פנדמנטליזם, כתות ותנועות רדיקליות, אלימות דתית, טרור. מסיים בימים אלה כתיבת מונוגרפיה על טרור המתאבדים במזה"ת.
Follow Me:
